הו גרמניה/ עמית פז ©
דבר לא השתנה מלבד התפאורה, המקומות הישנים התמלאו בחדשים: אנשים שהבאת, גרמניה, ממקומות רחוקים, מהגרי עבודה, יצרנים, לא פליטים.
גרמניה, שוב לא תחזרי על הטעות הזאת, לעולם.
לא פליטים, את אומרת, דיירים זמניים, "תופסי מקום".
כל אלו שהם בגדר יוצרי תלות תוך כדי החרבת כלכלתך הפורחת ובניית מסגדים בשם הדמוקרטיה וחופש הפולחן שאת מתירה.
"הם פרימיטיביים", תסנני בין שפתיך בהיחבא.
" לא כל כך חכמים", תחייכי.
"נעשה להם את הטריק הישן, הידוע, שעבד בשלושים ושלוש, תחשפי את שינייך תוך בחישת הקפה".
הם באו לעשות קצת מחיה, כך תספרי לכל העולם, לקבל רווחה, דמוקרטיה, חינוך מחדש בשם ההומאניות של גרמניה אחרת ולעצמך תספרי, הם צריכים להמשיך הלאה.
בעצם לאן?, תשאלי את עצמך.
לא אצלך, תשיבי לעצמך.
"את הרי רק תחנת מעבר או שאולי תחנה אחרונה בדרך למטה".
ובעצם הם כלל לא יודעים כי הבאת אותם כדי להביא מעט חושך למקום שלא היה בו אור מלכתחילה ועוד מעט כשיגמרו מחיאות הכפיים של היושבים שם אצלך במרומים מלמעלה הם יצטרכו לעזוב.
" שנל, שנל!"
לפנות כיסאות למהגרים אחרים, פרודוקטיביים יותר, פחות פרימיטיביים, אולי אף פחות חכמים.
לא תהיה לך ברירה, בסיפור שיצרת ובנית לעצמך על גרמניה אחרת לא תוכלי לתמוך כלכלית לאורך שנים.
"המצב הוא קשה", תאמרי לגרמנים שלך ,"ונגמר המטבע ואין יותר משאבים ומהרגע הזה את והם, הם ואת, והם כבר יהיו פרזיטים, אויבים, קורבנות למצב שהביאו עצמם, הוי גרמניה!"
ואת תצטרכי להגן על עצמך, את האי סדר יש להשיב למקומו, תאמרי בנאומיך,הם מסכנים את שלומך, מכלים כוחותייך, הלא כן גרמניה?
עד מתי תספרי רווחים מהחושך גרמניה, עד מתי תהיי קדושה, יפת נפש מעונה ומענה. עד מתי תנופפי בשקרייך, עד מתי, עד מתי, הו גרמניה...
