מאמר:
השבוע יציינו יהודים בארץ ובעולם את שבת הגדול, שהיא השבת שלפני חג הפסח ושבשנה פשוטה קוראים בה בבתי הכנסת את פרשת צו, שמתחילה בפרק ו' פסוק א' ונחתמת בפרק ח' פסוק ל"ו בספר ויקרא. בדומה לפרקים רבים בספר זה, גם פרקים ו' עד ח' הם פרקים לכאורה טכניים, שמפורטים בהם דיני עבודת המזבח של הכהנים, שמהווים המשך לוגי לדינים מהפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, שנוגעים להקרבת קורבנות נדבה, שאדם מביא לבית המקדש מיוזמתו ומקריבם בעצמו, והם קורבן עולה, קורבן מנחה וקורבן שלמים; ולדינים הנוגעים להקרבת קורבנות חובה, שאדם והציבור מחויבים בהם, ואלו הם קורבן חטאת וקורבן אשם.
בדינים העוסקים בהקרבת קורבנות נדבה וחובה, התורה מעמידה את המקריב במרכז והוא זה שעליו לבצע את השחיטה, בעוד שהכהנים הם רק מלוויו ואחראים על הזביחה. בפרשה צו, הכהנים ממוקמים במרכז הפרשה ומובאת בה 'תורת הכהנים', שהיא למעשה תורת אכילת הקורבנות על ידי הכהנים ודיני האכילה נחלקים לקדשי קדשים שנאכלים על ידי הכהנים בחצר אוהל מועד וקדשים קלים שנאכלים על ידי המקריבים מסביב למשכן ולמקדש. בין היתר נקבעו בפרשה זו איסורים על אכילת דם של בשר חיה, בהמה ועוף, איסור על אכילת בשר פיגולים (קורבן נפסל להקרבה או לאכילה), איסור על אכילת חלב (שומן) הבהמה ועוד.
הסיפא של הפרשה עוסקת במינוי הכהנים. משה מצווה על ידי האל למנות את אהרון ואת בניו ולקדשם לפני כל ישראל בטקס שבו נמשחים אהרון ובניו ומולבשים בבגדי כהונה מיוחדים ונמשחים המשכן וכליו. במהלך הטקס משה שוחט פר ומזה את דמו על המזבח ומצווה על אהרון ובניו לבשל את הבשל שלא הוקרב ולאכול אותו והם נדרשים להישאר באוהל מועד שבעה ימי מילואים, שהם שבעת ימי חנוכת המשכן שבמהלכם משה עסק בעבודת הכהונה בעצמו.
בפרשה זו לראשונה מונחת התשתית לקביעת מעמדם המקודש של הכהנים בחברה היהודית ולהורשת הכהונה מדור לדור: מאהרון לבניו, ומבניו לבניהם ולבני בניהם וכן הלאה. עוד נשתרש מאז כי הכהנים הם אלו שאמונים מטעם הקב"ה לשמש כמתווכים בין העם (המקריבים) לבין האל. הם נציגיו בבית המקדש, ובסיועם ובהדרכתם יצלח העם דרכו ויטיב ויישיר נתיבותיו. ברם, מלבד הדרכות טכניות הנוגעות לאכילה ולהקרבת קורבנות ולטקסיות במשכן, הכהנים אינם מקבלים כלים להנחיה רוחנית או חברתית, וכך למעשה מתחילה להתקבע היהדות כדת שמכוונת את המאמין לקיום אוסף של פרקטיקות, שברורות ומתאפשרות, כל עוד עומד בית המקדש על תילו. גם מעמדם של משפחות הכהנים נותר רם ומקודש כל עוד בית המקדש קיים, ויש לציין שכבר אז, טרם החורבן, נשמעה ביקורת חריפה כלפי הצדוקים מצד כיתות שונות ביהדות, שהציגו את משפחות הכוהנים כמושחתים.
משחרב הבית וישראל גלה מארצו, מעמדם של הכוהנים ששימשו כמתווך "רוחני" בין האל למאמיניו הפך לסמלי ועקר מכל יסוד פרקטי. בהעדר הנהגה רוחנית, חברתית, מדינית ופוליטית אמיתית, נפוץ העם היהודי ונותר נטול הנחייה אמיתית במשך מאות שנים. אותם מנהיגים מקרב התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים ומקרב יתר הרבנים שבאו אחריהם אמנם הציעו משנה רוחנית, חברתית ופוליטית, אך זו היתה שולית וחשוב מכך הם נדרשו למלא חלל אמוני-רוחני וטכני שבתודעה היהודית לא ניתן היה עוד למלאו - לתווך בין העם לאלוהיו, בבית האל, בית המקדש.
ההכרה בעם היהודי שההנהגה הרוחנית והתיווך עם האל לא יתבצעו עוד על ידי משפחות הכהנים וצאצאיהן בבית המקדש הולידה שבר עמוק שמתוכו התפתחו וצמחו מנהיגים משכבות שונות בעם, שלא בהכרח היו פריבילגיות, מורמות מעם או מקודשות, אלא שנשפטו על פי כישוריהם, הנהגתם בשעת מבחן, התמודדותם עם אתגרים שונים, יכולת לכרות בריתות או לפעול לקידום אינטרסים, אך הללו היו כבר מנהיגים קהילתיים, אזוריים ולא כלל יהודיים וחשוב מכך, על אף שניסו לראות בהם המשך רציף לבני הכוהנים, הללו הציעו באופן עצמאי ופרשני - כל אחד על פי ראותו מעיין הנחייה רוחנית, תרבותית וחברתית לעם היהודי בגולה.
