בין שירה לשחמט עם דויד לידר/ ראובן שבת

דויד לידר הוא משורר ושחמטאי המתגורר בפרדס חנה. איש צנוע מאוד, שיחסו לשירה הוא יחס של חרדת קודש אמיתית. יסודית. רגשית. אבל עם הרבה תובנות שאפשר ללמוד מהם לא מעט . לגבי השירה ואולי גם החיים בכללותם.

דויד, ספר מעט על עצמך

גדלתי ובגרתי בעיר ראשון לציון. לאם מורה לאנגלית לביה"ס יסודיים ולאב חרט בתעשייה הצבאית שעלו ארצה מאוקראינה בשנת 72.  אח בכור לרונן שלימים עובד בתפקיד ניהולי בתעשייה האווירית.

הייתי מבכירי שחקני השחמט לנוער בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.

לאחר שנת שרות ראשונה כמחסנאי ביחידת חימוש קדמית סמוך למנהל האזרחי באיו"ש, הוצבתי כעוזר וממלא מקום קצין תפ"י ביחידת הבינוי של פיקוד מרכז – שבאותה תקופה הייתה אחראית גם על יישום הסכמי אוסלו ב'. בעקבות משבר בתקופת השרות הוכרתי לימים כנכה צה"ל על רקע נפשי.

עסקתי כ 12 שנים בתחומים הקשורים לחינוך. כיום יש לי סטודיו קטן לאימון והדרכת שחמט בפרדס חנה, בה אני מתגורר עם אשתי יעל ושני בנינו.

כיצד ומדוע הגעת לכתיבת שירה?

בעקבות משבר שהתחולל בחיי סביב גיל 20 שהיתי תקופה של מספר שנים בבית. מצאתי עצמי קורא עיתונים על כל מוספיהם ומכאן היתה הדרך קצרה לקריאה ספרותית יותר.

בעקבות הרומן "מיכאל שלי" של עמוס עוז וספר "שירי אהבה" של יהודה עמיחי – שפעלו בעוצמה על נפשי – החלטתי להתחיל לכתוב.

ניסיון בוסרי שלי היתה נובלת מכתבים בשם "יהונתן". שלחתי לכל ההוצאות וקיבלתי דחיה קורקטית. בזכות הוצאת מוסד ביאליק שהציעו תמורת תשלום סמלי לשלוח לי את חוות הדעת של הלקטור – התחלתי לקבל פרספקטיבה יותר מקצועית על כתיבתי ועל כתיבה בכלל, ובעקבות עצתו של המשורר והמו"ל פרופ' רפי וייכרט שקרא הנובלה החלטתי להתמקד בתחום השירה ונרשמתי לשנתיים של סדנאות כתיבה בבית אריאלה. דרך הוצאת "קשב" הכרתי גם את העורך המשורר והמחזאי יואב איתמר שליווה והדריך אותי בצעדיי הראשונים.

שם ספרי "שירי אהבה" יצא לאור ב 2020 בהוצאת פיוטית. והוא למעשה מורכב משכתוב ועריכה משמעותיים של קטעי שירה שנכללו בטרילוגיה גנוזה שלי (שיצאה בהוצאת גוונים ועיתון 77 בשנים 2011-2013 ) לכדי יצירה חדשה ואחדותית.

 מי הם  המשוררים החשובים ביותר בעיניך ומדוע?

הייתי אומר ששירתי מושפעת מאוד ממאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" (מאמר שהכרתי את דרך מורי המשורר מירון ח.איזקסון) במובן שאינה שוטחת את מלוא התמונה לקורא ויש משמעות למה שנבחר להיות נגלה דרכה. כתיבתי בנוסח האמרה "מים שקטים חודרים עמוק".  הכתיבה בספר "שירי אהבה" היא כתיבה לירית שמנסה לחבר בין האישי לבין אמירות אוניברסליות בנושאי הגות.

היבטים פילוסופים מעסיקים אותי מאז תקופתי כסטודנט חופשי באוניברסיטת תל אביב, ואני שואף לתת להם ביטוי בשירתי.

בין המשוררים שהשפיעו על כתיבתי – ביאליק, אלתרמן, יהודה עמיחי וחיים גורי.

המשוררים המוערכים עלי ביותר הם ביאליק ואלתרמן על רוחב היריעה העצום בכתיבתם, על העמקות והחיבור בין עבודתם לעת השעה בעם. 

שתי משוררות נוספות שמוערכות עלי הן זלדה – על שירה מאוד נקיה וזכה לצד עמוקה ורבת שכבות והמשוררת דליה רביקוביץ – על שילוב נדיר בין עומק מבע לעדינות מבע והרמוניה.

אתה עוסק גם בשחמט, יש דברים משותפים בין שירה לשחמט?

ניתן לדעתי למצוא מספר היבטים משיקים בין שירה ושחמט.

כמדומני הן המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי והן חוקר התרבות אריה לודוויג שטראוס ראו את אלמנט ההרמוניה והחיבור בין מישורים שונים כמהותיים לאומנות השירה. גם במשחק השחמט ההרמוניה בין הכלים בעמדה נתונה היא אלמנט מרכזי וכך גם החיבור בין המישורים הטקטי והעמדתי ובין המישור האסטרטגי. וניתן ודאי להרחיב עוד בנושא.

היבט משיק נוסף – באומנות השירה מפורסם משפטו של מאריטן "השירה היא אש אשר מדבירים  בכפפות של היגיון" – בתוך סערת התהליך הארספואטי אנו המשוררים נדרשים לבוא לאחר פרק זמן ולבחון שוב את הכתוב, וללקט ולבור מן הסערה את הנכון והמאוזן.  גם במשחק השחמט זהו אלמנט מרכזי. אם אחד הצדדים יחליט לתקוף באגף מסוים בלוח – ללא שהכין קודם לכן את הקרקע לכך והביא כלים למתקפה – ימצא עצמו בחסרון. אם יסתער בעזרת הרגלים לתפיסת עמדות במרכז הלוח בטרם עת ובצורה לא מאוזנת – עלולים להיווצר חולשות בעמדתו ושוב ימצא עצמו בחסרון. וניתן גם כאן להרחיב עוד.

אלו 3 ספרים היית לוקח איתך לאי בודד ומדוע?

שני הספרים הראשונים שהייתי לוקח איתי הם הספרים שהזכרתי קודם – "מיכאל שלי" של עמוס עוז ו"שירי אהבה" של יהודה עמיחי. שני הספרים משמעותיים מאוד בעיני ברמה האישית.

ספר נוסף הוא הכרך הראשון מבין חמישה בסדרת "על קודמי הגדולים" מאת גארי קאספרוב (אלוף העולם האגדי בשחמט). הכרך סוקר את המעבר בין התקופה הרומנטית בשחמט לתקופה המודרנית. עוד מנעוריי נסחפתי אחר הווי דו הקרבות בבתי הקפה בבירות אירופה והעולם, ואחרי הסגנון הוירטואוזי והתחבולני של שחקנים כמו אנדרסן ומורפי ומנגד בניית היסודות לשיטתיות ולשחמט אסטרטגי על ידי שטייניץ, נימצוביץ ולאסקר.