איני יודעת מדוע עירו של ירמיהו מזכירה לי את שמי, אולי משום ריבוי ת' בעלות פֹּארָה אחת, אולי משום שנתחלפה לי אלף בעין, שאדם הולך אחר עיניו, והן משכחות מלבו ראשיתם ושרשם של עניינים.

אין איש יושב תחתַי, שפֹּארֹתַי קצוצות מפאת הת'. אילו חיברנו שני מקלות ת' במקל שקד אחד, יכלו פֹּארֹתי להאריך ענפיהם, להצל ליעף ולהשביע הרעב.

בשמי מצויה ת' אחת, ואפילו אם היו שתים כמו בעירו של הנביא, לא יכולנו שלא להפוך האחת. שעולם נברא ישר ולא הפוך, ובודאי התורה שנתקפלה בלוחות עד שלא נשתברו, נבראה עוד בששת ימי המעשה, תמה וברה.

אינני מספרת על עצמי שעכשיו לילה ובשעה זו מספר האיש עם האשה.

לי אין איש לספר עמו. אותיות בלבד יוצאות להן, כיתות כיתות במלבושי צבעונין, מספרות זו עם זו, וצִווחותיהן נשמעות מסוף העולם עד סופו. אפילו גברים שביניהן, כגון ג' פ' או נ' מעקלים עצמם במין עיכוס, בתנוחה גנדרנית, מקהילים קהילות של סרק.

תַּאֲנִיָה וַאֲנִיָה בכה ירמיהו.

אביזריו עומסים בי משהו שאינו פירות.

אין פירות צומחים עלי וצריך שיהיו, שיהיו צריך ואמנם יש. אלא מה, הכל תלוי איך אתה קורא אותה.

אם תאמר תאנה שלא הבכירה תאנה היא, או אם תאמר תאנה תאנה תלוי מה טעמה. המשוואה המתקבלת - נשמת הפרי טעמו- נשמת העץ פריו. בגן עדן היו מחוברין, ומשחטא אדם הראשון ונתפרד הוא מגן עדן, נתפרדו עמו שאר הנשמות מן הגופים האידיאלים. מכאן ואילך החלו לקרוא בשם אידיאלי לדברים תלושים, מנוכרים נוכחים זה בצד זה.

נשכח הפרי הראשון ועצו וטעמו.

נשכח החטא הקדמון שחטאה האדמה... זו שנשאה בבטנה אדם, נשא ברחמו חטא. ויש לזכור היתה זו היא שחטאה ראשונה. מכאן שהחטא הוליד את האדם.

מחשבה קשה.

אולי משחק משובץ.

אולי טעות.

מכל מקום 'אולי' היא ואפילו תהפוך עורה ל'אילו' לא תשנה ממהלכה הבוטח לאמר, הכל צפוי והרשות נתונה.

עכשיו אני אדבר עם אלהים.

אין זה מן התבונה והחכמה, ובכל זאת ברא בעולמו גם טיפשים. אני יודעת שהאיש מספר עם האשה, והאשה מלחשת באזני בנה והאלהים, נראה אל האדם.

אישי עזבני או אולי עזבתיו אני. בן גדל על פֹארֹתַי הקצוצות, כפרי אחרון המסרב להבכיר ומסרב לפול, כאותו זלזל אחרון. עכשיו עומדים שנינו תלויים בין שמיים וארץ, יפול הפרי, תקרוס התאנה, תקרוס התאנה, יפול הפרי ידשן אדמה.

ולא יותר. שאינו מכשר לאכילה, זאת כבר הזכרנו, ולנוי גם כן נפסל, עומד נפוח, וכל בר דעת רואה בו את המת החי נטול חיים.

הכל תלוי בסערה של רוח ובסתוו של עולם, ואף מבט אחד יספיק לרועע ולזעזע. אלא גלגל עינו של עולם מסתובב במהירות של נוסחה, ואם אין אנו מרגישים בכך אין בכך כלום, שהמדענים תורתם בדוקה בידיהם והורנו דברים בדוקים בעניין. אמר רב יוסף: אותו עץ של תאנים היה, וכשחיזר האדם החוטא אחר העצים, קלטתו זו שסרח בה.

זה שסרח בי לא קלטתיו.

היה עומד בצל פֹּארֹתי הקצוצות ביום חמסין, בלילות טבת הגשומים, וזזה התאנה, ואות חיים לא ניכר בה, זרמיה התנהלו על מי מנוחות.

ימים עמד נוכח. מיעטה צילה, וכבר נאמר פֹּארֹת קצוצות היו לה. לבסוף העלתה מן צלקת.

 עמדה הצלקת בדלקתה , ימים רבים קדחה-מחשבה לנשור. לבסוף נתנפחה ועשתה צורה כִּפְרִי, תפחה בגודל שאמרו: פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל עשרה מחזיקים באשכול. ידעו כולם וידעה התאנה בלבה, נחמד הפרי, אולם טוב למאכל לא היה. עזבוהו צִפֳרָיו, ונשמע קול אנחת העץ תחתיו, כאלו עמס פירות עולם. פירות העולם כולם מונחים על עצים אחרים, והשנים מונחות היו על אותו עץ.

כהו עיני התאנה ,לא ידעה אם פרי עליה, לא ידעה אם עומד אותו אחד וממתן. משיחת עוברי אורח וליצנותם שמעה שמץ דבר.  

אמר ילד, אותו קבצן מלוכלך מת מהשלגים שירדו החורף.

אמר אחר, לא נכון אני נשבע בקדוש לי שראיתהו בבית שאסרה עלי אמי לקרב אליו.

ובכלל הוא לא קבצן.

שאלו, איזה בית.

אמר: זה בכלל לא בית, נחוש היה בדעתו לא לגלות פרטים מיותרים. אחר כך אמר משהו: בלון תלה אותו עני, וזה סימן שעדיין חי הוא, שאם יפול ימות.

אמר אחר, ותמות התאנה.

הוסיף חברו, וגם מי שיאכל ימות, שיש בתאנה נמלים משונות בצבע כחול או סגול, ועיניהן אדומות, הן לא מתות לעולם, ואפילו בקבר.

הן לא מתות, גִרגר השמן שבחבורה וזִמזם:

מי שיאכל תאנים

יגדל לו עץ של נמלים.

צחקו כולם בתרועת גיל.

אַחֵר שלא צחק בצחוקם, במרחק הסתובב, ולפני החבורה התבונן, ודומה

שחלפה מחשבה בראשו.

                           *

מה אני רוצה מחיי איני יודעת.

מה רוצה אלהים מחיי איני יודעת.

אינני מהרהרת אחר מידותיו, הוא טוב וכל מה שברא לכבודו ברא.

אני בת שלשים ושש נעזבתי מאיש.

יש לי שערות שיבה, יש לי ילד קטן אשר יצא מרחמי. רוב הימים איננו בבית, סגור הוא במוסד מוכר, ויש לו הגדרה במילון הרפואי. במוסד הרפואי מטפלים בו אחים ואחיות, ורופאים מומחים. פעמיים בחדש נוסעת לקחתו לביתי, הביקור נמשך ֹשָבָּת שלמה.

מבנה גופי מוצק. שערות ראשי קצובות, צבען חום שכהה עם השנים והפך שחור. ארוחותי גם הן קצובות, רוצה לומר חצובות. חצובות מעולם אחר, מגושי חומר אחרים, מורכבות עלי מלאכותית. נמצא גופי עשוי גבעות ובליטות. כשהיה לֵחִי עמי, צבעו של מאכל וטעמו החריף עוררו בי זרמים חבויים. עדיין לא נס לחי, וארוחות האוכל הינן לטורח עלי, טורח שאינו מתאווה ואינו מנעורים, אלא טורח לשם טורח אחר הדומה לו.

בזמני הפנוי, מצרפת מחשבה למחשבה, משחקת שח עם עצמי. אחר כך אוספת את החיילים לתוך קופסת קרטון. אומנות זו בידי מן השנים האחרונות. בעבר חשבתי שיש בי אחרות  מיוחדת. מעולם לא עסקתי במופלא, אומנותי היתה ייחודי, צפנתי בלבי גדולות, ולא ידעתי מה. מסגלת הייתי תחת רִיסֵי עיני את המשפט יבוא יום יכירו וְיֵדְעוּ כולם. אפשר שצירוף מחשבות בכלל צורפות, כגון עדיים ושאר תשמישי קדושה. ואין זה כך, לא בחינת יופי ולא מבחינת תוחלת חייהן.

שנתי אינה טרופה ואין חלומות מטרידות אותה. שקטה היא כרעידת עלעל ברוח קרירה. קרירות זו אין בה לבשר טובות, ואף פחד אין בה, אלא מה  יש בה, מבשורת חורף קשה, וגשמים בלתי פוסקים.

רעש השעון המעורר מעירני, קולו בא מדירת השכנים כחצי שעה לפני השעה הנחוצה. אני איני כועסת, שזהו טבעו של שעון לנסר בחלל האוויר, בקול מתגלגל שעומד על מקומו, ולא זז עד כי יקיצו כל הנרדמים משנתם.

בעניין זה ישנן רמאויות קטנות. אילו שאינם מרמים, שמחים לקראת בוקרו של יום וצלילותו. ולמה כל זה? על שום אותה חצי שעה. מדי בוקר מתחננת לפנַי לקיום זכרה על הארץ, ואין קיום אלא בלב חושב מלים יש מהן מוחות, יש מהן מקיימות. אני אין כוחי אלא בצירוף מחשבות, ואין בכוחי לשאת, ציווחותיה של זו. עוד צווחות אין בכֹחי שאת, צווחות חברַי וחברותי במקום עבודתי, צווחות גיל צווחות עסיס החיים

צוחקת וצווחת איתם.

עמוס המכונה סוסו מתחיל בשיר הילדים: ארץ חיטה, ושעורה, וגפן, ותאנה, ורימון. שושנה אומרת לעצמה: שם משונה יש לך תאנה. אני חוזרת פעם נוספת על סיבת השם, שאבי עליו השלום רצה כל חייו לעלות לארץ הקודש, אלא מפאת מחלה וצרות שפקדו את משפחתנו, נשארו הם שם בארץ מגוריהם. בארץ זו נספו מסיבה יהודית.

שמי 'תאנה' מסמל משהו על חלומותיו, שאבי חסיד היה ומקורב לתורתו של בעל התניא, ובכך יצא אבי ידי כל חסידיותיו.

בכל פעם בעת סיפורי שוקטת חבורת העובדים.

בכל פעם מספרת אני את הסיפור ככתבו וכלשונו, כפי שיצא מפי בפעם הראשונה. דבר מדהים הוא שסיפור אחד מוליד סיפורים הרבה, ויכוחים לשוניים יש להם עימי. אומרים הם: מכיוון שמת אדם, מת הוא, ושלום על ישראל. אני אומרת: מכיוון שמת אדם, עליו השלום, מזומנת לו דרך מעוקלת וגִלגולי מחילות, וחיבוטי קבר מטרידים מן השלווה, לפיכך זקוק הוא לברכת השלום. מדברת אני וחברַי שוקטים עסוקים בעבודתם, שהזמן דוחק והמשגיחים משגיחים. דברַי כמנגינה זרה ודומה עלי מאן דהוא מניד ראשו בעצב. עכשיו אני מאחרת לעבודתי' חברי ישאלו היכן תאניה היכן תאניה, ולא יהא מתקן להם תניא תניא על בעל התניא לא שמעתם מימיכם.

נועלת את ביתי. על דלת הבית מצויה תאנה, ניסיון עקר לרמוז על מציאות חבויה.

סיבת השם של ילדי פשוטה יחסית. לאחר שילדתיו, עורר את סקרנותם של צוות עובדי בית החולים. הנולד לא השמיע הגה, בכיותיו היו מין חריקות עצורות, שנוקות. הבדיקות הורו כי החולה שלם בגופו, מכאן הסיקו שהרך בן היום הינו חולה בנפשו. אותו שלחו לבדיקות שונות ומשונות, ואותי שלחו לביתי. אל תדאגי אמרו לי. אני לא דאגתי, אף בענין הַשֵּם סמכתי על הצוות הרפואי המסור, שנתייגעו וחיפשו אחר שֵם הגון. מסופקת אני בדבר אחד, אם טורחים הם להעביר בירושה את שמו של הילד מצוות אחד למשנהו, או שמא רגיל כל צוות לייגע מוחו כל פעם מחדש, ונמצא בני משופע בשמות רבים, וגילו עוד לא הגיע למחציתם.

כלי הֵריון שבי נתרחבו ולא נתכווצו שוב. לפעמים נדמה לי שתינוק מצוי בי, ואין זה נכון, שתינוק יש לי והוא מצוי במוסד מיוחד, וכבר עברו שנים רבות מאז יצא מרחמי. ובכל זאת מצוי משהו בתוך כֵּלַי אֵלּוּ, והוא מזון כדי שלש סעודות, וכבר אמרנו, חצוב הוא וקצוב, חוץ ממזונות השבת וצרכיה שהם חשבון לעצמם. חשבון זה ממוקם בין שדַי, עמוסים אלו שלא הניקו מעולם, לא יתכן בדעתי שיבשו. מעיין קטן כרו להם, והוא משקה לצמא והוא מצמיח עץ וצל, ובשקטו אין פחד הדומיה ורחש המזיקים, אלא כולו של חלב ואין בו מרחץ.

 על הלילה סיפרתי במקצת. הלילה לילה, זמן שֵינָה הוא בלי חלום, ובלי יקיצות מיותרות. בין הערביים, זו היא שעת הרהורים. מתקבצות המחשבות על אותו קבצן שדיברו בו הילדים.בן אדם זה, אומרים, עמד לנוכח התאנה הזקנה, בגשמים ובחמה הקשה. ועוד אומרים, נוכחות זו היא אשר הולידה את ילד המוסד, היא אשר פגמה בו בצאתו.

עצבות קשה פוקדת אותי על דבר אותן מחשבות, שאותו אדם אבד זכרו מן העולם, ואפילו הוא חי במקום כלשהו, או בפונדק נידח, בנו חי במוסד לילדים שאינם מדברים ואינם שומעים, ויש אומרים אף אינם מבינים.

יושבת אני בין הערביים עוצמת עיני, ועייפות סובבת עלי, איומה וצבעונית להבחיל. ויודעת אני אינני ישנה, שעדיין לא לילה, ואין מציעים את המיטה, ואין מתלבשים בכסות מתאימה.

זוכרת אני תמונה אחת ויחידה.

צעירים היינו, וּשְֹעָרֵנוּ צימח כגלישת מים בהר. עִפֵּר הרוח ערמות חול - נגלה צדף. שם בשערי, ואמר: שם מקומו.

במרחק מה צִדפו עיני צדפה שמתי בשערו, הוריתי באצבע: שם מקומה. הצדף קטן היה, משופע צבע, אבד ולא אומר יבש. ישנן דרכים רבות להיעלם בשעה מסוימת, תוהה אני אם גורלו נחתם כגורל יתושו של טיטוס.

צדפתו לא אבדה, אלא שְֹעָרוֹ גזז ורירה חיבר קבוצות שְֹעָרוֹ לקרקפת. זו הבהיקה במין חגיגיות בדודה.

חצוב מסלע, כאבן שן מארצות הודו וכוש, בשתיקה שקפאה, בסבלנות אין קץ וסבל תהומי ממתין לי אהובי. אקלטהו אל תוכי ויפול הפרי אל כף ידו החמה, ואצמיח פֹארֹתַי וננוח בצל מעין חלבי.

הצבעים הפכו כחול כהה עמוק אל תוך הלילה.

אני נועלת את דלת הכניסה, מלפפת פת, וגומעת כוס חלב שיפה לשינה, ולשינה שלווה. הילד ישן שנת ישרים, נשימתו דקה, זורמת אל שקט לבנבן מופז בקרני שמש אחרונות.

רוצה לחבק, ויודעת כי בדידותו של אדם מחוז נעלם, מוסתר בעובי יער, ואין בכוח כל גוף לְהָחֵם צינת פרישותו.

הולכת אני ומתקרבת לסוף קבוצת שנים. רבי עקיבא יצר מושג היסטורי, ואני בצעירותי הרהרתי לגדול לגדולה. העבר עבר הוא, ומחשבותיו נמחו זה מזמן. ולא שנמחו ממש, אלא למראית עין בלבד, שבא ההווה וכסה במעבה שומנו, עלים עלים של מחשבות, ונשמע קול שלכת נדרסת באופני מִרְכֶּבֶת חורף.

קול נשימת הילד מן המוסד. פה זה שמפיח אוויר כמפוח ביקצתו, סגור ומסוגר. צופה הוא הילד ומביט, ודומה שאין דבר נמלט מבין רשתות עיניו. צבעם תכלת וכמו דוק שחור פרוס על שלוותן. יושבים אנו ליד שולחן ומביטים בתמונות, פתע מחשיכה התמונה, ורואה אני שרץ מסתחרר כמעולף, או נלכד. גועל אחז בי, החזיר עיניו - והותרה הרצועה.

אוויר צח.

שבת בבוקר.

זרמים מקפצים פתע קפאו, וכמו נד נוזלים, וידעתי אותה ציפור בלי שם לכדה שירתה ברשתותיו. אילו מת ברגע זה לא הייתי מרגשת, שעיניו עצומות ואותן פרודות אוויר מפוחיות, הן הן לבדן אות וסימן למציאות חייו.

משחקי פשוט יותר, עורכת אני את מחשבותי כחרוזים מקריים. פעם זה ליד זה ופעם זה מעל זה, ופעם זה בתוך זה בסוף מוחזרים כולם באי סדר גמור לקופתן.

יש לזכור אינני יוצרת מחשבות.

הילד הישן נח.

מחשבות הקשורות בו נחות, נחות עד יעור הוא ויתן לי חרוזי משחק. וישנה אחת עשויה עץ, שם מונח הכל על סדר. בכל יום בהוציאי אותה, אני מבטת בחרוזיה בשלות סדריהן, בפיתול הנתון על חבל דק וקלוע.

עכשיו מספר העץ, ומשחק עם עצמו, מצרף מחשבות, שופך נהרה על ראשו, מאיר לי אספקלריה, ומעיר לי קול אשר ימים רבים לא שמעתי.

אדם רזה בעל גידים וזרועות מעוצמות. קווצות שער מדולדלות, ונראה עור מפסיק ביניהן. בכל מקום בו אתה רואה שער, שם אתה מוצא דִלדול, עקמומיות, פתלתלות, כמו אדם מתעוות כמו אותו קבצן עלוב ומנגן.

באותם הימים היתה בי עקרות, זו אשר קוראים אותה חכמים בשם עקרות  זמנית. ילדה הייתי וסימנים לא הבאתי, ואותו יום המתקרא שתים עשרה ויום חלף ולא נראה אפילו קצהו המתאבך.

משנתפתחתי להיות אשה חזרתי לסורה של אותה אשה, בחלקת הצללים לַחוֹסִים בצל ענפיה. היה ביתו נעלם מן העין, שהיו סידרה של בניניים, בזה אחר זה מאוכלסים באנשים בעלי ידיים עמוסות ופה ממלל, ולא ניתן לעין לראות אותו רִיווחון בין פנימיית העולים ובתי הדירות.  

אותו ריווחון כמס בתוכו בית סתור, גג סתור, כוונתי מעומק אל פנימיותו כבלורית עלי עין. עצים היו מסביבו, ואולי אף צִפֳּרִים, חומה ישנה הטעתה, שמרה, כיסתה. עוד חומה היתה מאחוריו של הבית, ופרוצה היתה סתומה בעץ. אותו עץ שמו כשמי היה. פירות שגדלו עליו גדולים ומתוקים כורעים מעומס עצמם, ופקועי דבש בחלב. אותן תאנים חימדתי, אותן תאנים קטפה ידי, ופי לא פסק עד אותו קול שהקפיצני. קול צחוק אשר דמיתיו לקול בכי מצלצל, מלודי, ערוך ברוב מחשבה צלילית, מושתת על סולמות מג'וריים מזויפים בעלי סטיות דיסוננטיות, ממזריות, מתנכרות.

חזרתי פעמַי ולא שבתי.

מתשעה באב עד הסתיו הממשמש אכלתי מהפרי הרביעי בו נשתבחה א"י. משפסקו הפירות, פסקתי מלשלוח יד בחומה, ונמנעתי מלעבור ליד הבית במעבה העצים. בא החורף התיז רשפי ברד על הצומח והחי. שמעתי קול צחוק ובכי בתרועת רעם ולווי רוח, וידעתי אותן אבני חומה מתמוגגות, נשטפות נספגות.

סיפורו של אותו איש גידין, בעל שיני הענן, נלוש הרבה לפני הולדתי. אני לא סיפרתי בו, היו אלו מחשבותיו שקשרו קשר ונתחברו לענק עץ,  ונתכנסו אצל קופתי. ענק חרוזים זה ריבה עצמו ונאמן אלוקים עלי שידי לא נגעה. פשוט כך אותם צלילים צווחים מתוך הקופה ומצווים פתח.

פותחת ומבטת, מבטת ופותחת.

סיפור האיש והאישה נזקף למולי, עולה מין האדמה, ובמכתב דם מצUוה עלי צירוף מחשבה. מיהו אותו אדם אשר אומרים נוכחותו נצרה פרי הילולים אשר לא יִבֹּל ולא יפול. מה כוחה החסוי של אותה ענניות. מוחי נידחס בזרמים אין סופיים. הַצֶּרֶף מתפרק לפרודות מים מזעריות, זעירים, צעירים, זוהרים, במהירות גבוהה וקבועה. מהירות גבוהה וקבועה, ובלבי פחד שתגבה ותפוצץ מחשבותי, ויפוצו וינוחו על פני האדמה, ככלי אין חפץ בו עד אשר יתנו אשר לקחו.

יש גבול לכל.

לעולם לא יקומו שוב המים בבני אדם, ומשה רבֵּנו מעולם לא נכנס לארץ הטובה. זו, נותרה מרחוק נאפדת רשתות שחורות, כסויית עשן כחלחל. יש, ואני מדמה עצמי בתוך מים סתומת אוזניים כשהכל סביב צפוף, ומרחש צפיפות, ובעצם זו הדממה.

אתה שומע מה שלא נאמר

אתה רואה שום דבר.

אהבתי לזמזם לשמוע קול כמו צבע מודגש ברקע לא ברור, ספיחי עולם בדוי, לא ברור, ריק, שולבים רגליהם אל תוך ה'לפעמים'.

'לפעמים' בנאפוף פינוק.

'לפעמים' מסתורי בזווית פה.

'לפעמים' קרוע גידים ועצבים דקים, ועדינים.

אותו שהפכני 'להרת-תמיד' נראה בבית כל שהוא, אין ידוע אם בית קפה, או תיאטרון, או בית בו מטילים המיואשים חייהם על חודה של קובייה. שמעתי אומרים, אותו בית לא שיכר ולא קלף מעלין עליו, תפילות ואזכרות לאור מהבהב צהבהב, מעביר עבר על הווה בשערים קבועים בשמיים. כל שער שונה מחברו, יש אשר ייזהר וישחיר ויכסיף, ויש אשר יזרח כצאת חמה מנרתיקה. יש אשר יספור כְּסַפִּיר.

באו דַּלֵּי בשר אלו ועמסו תִּילי תילים נטיפי דמעות, תפילות תחנונים. בזרוח שמש יבהיקו לובן מנותק חסר אונים, לובן כנוס צבעים, כנוס חיים עוד לפני היות אדם וכאב, מח-בשר ספוג לחלוחית.

וקרה, אשר לעת ערב, בלחוש הלוחשים מדובבי שפתים סביב הדלקה הגדולה, כתומה, בנשימה אחרונה, ציווח האחד משְֹערו מול ֹשְעָרוֹ, וניזוקו האחרים. נפל השער וקבר בעליו תחתיו, וראו כולם נטיפים עשויים אפור - בוהק - אדום. הללו שלא אחזתם רעידת אדמה, ספרו ביניהם תולדות האדם.

לובנו של מחר האביך על זכרם של מאורעות קדומים. הזמן, מהותו משתנה מפרק לפרק, ואף אם אין מרגיש הכל יודעים, שזכר כל היצורים בולע הזמן לאוצרו במלבוש ספיר.

ס-פ-י-ר.

ערמה מפוזזת, עמוק, כחול, אור, ומינים לאור והעומק לא ישוער.

אני שואלת את עצמי מה עושה אותו מוסד בילד?

סליחה, אני שואלת את עצמי מה עושה אותו ילד במוסד?

לכאורה אין הבדל. דומה הילד לקירות המוסד ששמש לא שזפתם, דבריו מועטים, ובכלל דבורים כוללת אני בכי צחוק אנחה. בכל זאת הולכת אני לבקרו בזמן קבוע ובשעה קבועה, וכבר אני רגילה בכך. פעם הייתי עושה אותו יום תענית, ואותה ציפור מַקִּישנית מקישה לכבודי ולכבודו של יום.

                                   *

 יושבת מולו ומביטה באחר.

אין מפריע, כל תג, איברים פנימיים.

נזכרת בצדיק אשר הרעב שימש אספקלריית פנים-פנימיותו.

מגישה לפיו תמר מיובש מתוק. מתוך הפעולה החוזרת מטשטש עלי מראהו ומראה החדר. אני מהרהרת ניגון סתום. תם התמר, מיתמר תומר גבוה, מסתיר שמיים מזוגזגים. האור שמסביבו לא זע, אף נקודה, נסורת מעופרת, המראה מתפרק הגרעין נאכל. השארתי לפניו ערמת תמרים והלכתי. לא פלט החרצן לא ידו לבשר התמר ואין הבדל לפניו. קול סנדלַי במסדרון הקים עלי אחות צחורה, ואצבעה על פיה. טבעתי בחולות אשר סביב לבנייין. קול נשימותי מפאת כבדות הבשר עטף עייפות עולמים.

אני בשומן והוא ברזונו, לא נטלנו אפילו קו אחד מיופי.

סיפור.

יביא כוס של כסף צרוף, וימלאנו גרעיניים של רימון אדום, וִיעַטֵּר כּליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל ואותו הזוהר...

קראני מקרה ונעורתי, ובא גביע זה ונתייצב באור סהור וכוכבי-יה, ופחדתי במחזה הנורא. נגמרו מחשבותי לאותו צורך. אוסיף, דברים מרחשים ויש לדברים רחש, ויש והם שקטים והם אינם שקטים והם אינם רוחשים.

אני אותה תאנה לחה מבכרת יופי שלו עליה אמר כל עובר פניה, עוד תראו ותשמעו ממעשיה המופלאים. גם בשומעם את כל דבר הקללה אשר פקדני ובית משפחתי, בכל זאת לא חזרו בם, לאמר, זו הקטנה גדולה תהיה. אלא מה עכשיו הנני עץ גדול יבש ואפור, מבוקע, עשוי שיבולים שיבולים ובצמרתו פרי אחד גאוותן, גאוותו אכלתהו, ונותר נפוח, ומגודר וחסר תקנה עולמית. שזו שהצמיחתו מכונה הרת-תמיד, ומכאן שאותו פרי עובר-תמיד ועובריותו נִצחית.  

עץ ופריו ואיש לנוכח צירופי מחשבות.

מחשבות מטבען סוררות רוצות מתחברות ועושות אגודה אחת, רוצות כל אחת לעצמה היא, רוצות, מחוללות מסרסות, מפתלות את הסדר, קורעות שחקים וצועקות מעבר לגובה המותר.

ביום אחד נשמע קול אין יודע אם מִצַּמֶּרֶת

אם לנוכח

אם ממעבֵי האדמה

כך אמר

זה מכתב האש ייכתב ויישרף

וייכנס עשנו בעצמות החיים

ובעצמות המתים

ויתלכדו אדם עם אדמה

ויהיו לבשר אחד בשר השרץ

כי תועבת השקוץ אוויר לנשמתם

וגעולת הריח יוכלו.

 באת למעבי האדמה

וְאָדַם צְבָא השמיים מפניך

ונהר דם רְחַב ידיים יגעש ועצם אל עצם לא תיגע ולא יחיו

ודג לא יהא למים

והפכו צללי עצמותיהם גֶּלְלֵי

אוויר מוצלים בקו ובערוְ יחדיו

הספיר לא יפֵּל כספו

וכוכב יאבד ספירו

לא תאמר הללויה

רעש הדממה יעלה קצף

חופי יה כוסו לחצרות גנוזים

והציפור זו המתה

תגבּהַ הר על כנפי כוסף גופה זעירה

ובתעות טיפת טל אל כס-יה

תטבע מזֹהֶמֶת-כתם ובסוד רֶקֶם תדבק

אֵגֶל דבש מרוצף פְ... פְ...

בחופים עזובים ישנו הר

לשעבר היתה מצצת ממנו כְּתַמְתֶּמֶת, נלקחה זו לסדר העבודה ומאז אותו

הר הר

בכה הרוח בחופים מיותמים

והלכו ציווחותיו שתי וערב, דק בדק, ועבה בדק, וקול לשני גוונים

נתפוגגו ספירי כנפים

נעשו תווים חוטיים, אחר כך בס מכונן

ולבסוף הר על הר

ומתחת תהום סתם.