על פרשת כי תשא / שושנה קרבסי

כי תשאל מאן דהוא מה עניינה של  פרשת "כי תשא" מיד יאמר לך כי במרכזה הפרשה חטא העגל ושבירת לוחות הברית.

זוהי אכן פרשה דרמטית מאוד ומכוננת מאוד, ומבחינות רבות, חטא העגל הוא החטא הגדול ביותר של עם ישראל ולפי חז"ל "אין לך עונש בכל הדורות שאין בו פקידה מחטא העגל" , משמע, כל החטאים העתידיים של עם ישראל הם נגזרת, שורשיהם מחטא העגל, והוא המגלם את כל החטאים כולם בתוכו.

מול חטא עגל עומד המעשה הכביכול נסער וספונטאני שעשה משה – שבירת לוחות הברית. נראה היה כי פעל בחמת זעם , שהרי יכול היה להשיב את הלוחות לקב"ה ולהמתין לעת שהעם יהיה מוכן רוחנית לקבלת הברית עם הקב"ה.

מדוע אם כן בחר בשבירת הלוחות?

שאלה זו מהותית היא , שהרי משה, כמנהיג מוטב היה לו כי היה אוסף עצמו מן הזעזוע, מפגין שליטה, ובהמשך מייצר מצב של תיקון. לעומת זאת משה נוקט בצעד של "שבר כנגד שבר", כלומר שבירת החוזה עצמו (כמו שקורעים דפי חוזה ) מול השבר בברית עצמה שבצע העם על ידי הסגידה לעגל בבחינת "אלהים אחרים על פני".

האם בחר בדרך זו כדי לבטא את חומרת המעשה?  נקודה מעניינת היא שמשה לא הופתע מן העגל עצמו שכן בהיותו על ההר אמר הקב"ה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמות, ל"ב, ז-ח) יתרה מזו משה מבקש על העם מידת רחמים.

אז מדוע שבר משה את הלוחות? מה זעזע אותו אם כבר ידע? אומרת על כך נחמה ליבוביץ כי משה הופתע מן המחולות סביב העגל,  מכך שהעם עובד את העגל והמחזה שראה במו עיניו היה מזעזע עד מאוד עד כדי תחושת שבר.  זהו השבר ומכאן השבירה.

ובכל זאת משה שוב בקש רחמים על העם והזדמנות שניה וזו ניתנת בדמות מתן תורה ולוחות הברית השניים.

הדיון בפרשה זו הוא רחב וההיבטים לדיון רבים אך במאמר זה אני רוצה להתייחס לשאלות מהותיות: האם הקב"ה הפר אי פעם את בריתו עם העם בו בחר לו? האם אי פעם בהסטוריה של עם ישראל נופצו שוב לוחות הברית (שלא בצורה פיזית), למשל בתקופת השואה? ואולי עם ישראל הוא שמפר פעם אחר פעם את הברית. והאם הברית היא רק בן עם ישראל לאלוהיו או שמא הברית היא בראש ובראשונה בין בני העם הזה, אדם לאדם.  

בתום תקופת הנדודים במדבר ולפני מות משה נאמר בספר דברים פרק לא פסוק טז:

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת".

   בפסוקים אלה מתגלה עם ישראל כעם קשה עורף אשר שוכח את רצף הנסים שפקדו אותו במהלך 40 השנה , החל ממצרים ובמהלך הנדודים במדבר. נשכחו הנסים הגלויים , קריעת ים סוף, נס המן היומיומי וכו'. משה מתנבאל מעשה כי בני ישראל אם יעבדו עבודה זרה: הקב”ה יסתיר מהם את פניו.

מהי הסתרת הפנים?  האם הכוונה שאלהים מבטל את הגנתו? האם המשמעות היא גט כריתות מכריתת הברית הקדומה?

רש”י מפרש: “‘והסתרתי פני"’ – כמו שאיני רואה בצרתם”, משמע האל נוכח אך אינו עושה דבר להצילם. כלומר הברית קיימת אך בתקופה של הסתר פנים היא מצויה על מצב hold.

פרשה זו כה רלוונטית לימינו ולמציאות שלנו , היהודים החיים בארץ ישראל ובתפוצות.  הציונות הדתית כולל הציונות של עדות המזרח רואות במדינת ישראל, בהקמתה ובקיומה, בהצלתה מכל המלחמות ובהשרדותה את המשך רצף הנסים שחווה עם ישראל בעבר וחווה את השיבה והחיים של עם ישראל בארצו כנסים גלויים.

ר' דוד בוזגלו, בפיוט "בינו נא מורדים" שכתב על פי הלחן לשירו של חיים גורי "באב אל ואד" יצא חוצץ נגד תפיסת הזכרון החילונית של גורי אשר רואה בזכרון של הנופלים זכרון אישי - לזכור כל נופל בשמו (לנצח זכור נא את שמותנו") ובקש להביא לגורי את המסר שעם ישראל חווה רצף של קשיים אבל גם נסים גלויים, כאשר את הפיוט "בינו נא מורדים" בסס על הנסים המפורטים בשירת "האזינו", הנסים שעשה הקב"ה לעמו אז, והגאולה וההיחלצות מן המיצר בארץ ישראל, שהכל בבחינת רצף נסי.

רבי דוד בוזגלו בפיוט זה מזהיר את עם ישראל מחלילה לשכוח את רצף הזכרון ההסטורי הקולקטיבי לא רק לשם זכרון אלא כסוד השרדותו וקיומו של עם ישראל לאורך הדורות באופן ממשי. זכור זכור זכור! וחיית! לא תזכרו זכרון קולקטיבי – השרדותך כעם זמנית היא!

יהודה עמיחי בשירו ניסים כתב: "מרחוק כל דבר נראה נס / אבל מקרוב גם נס לא נראה כך. / אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים / ראה רק את הגב המזיע / של ההולך לפניו / ואת נוע ירכיו הגדולות"

יהודה עמיחי כותב כי בני אדם שנמצאים בתוך נס לא תמיד מודעים לנס אלא דווקא לקושי. משמע כי הבנת גודלו של הנס היא רק בדיעבד, ואילו עמיחי רוצה שנבין כי הנס הוא כאן ועכשיו.    

מנגד, בימי תשעה באב חוזרים אנו אל זכרון החורבן והגלות, ומדברים על ירושלים שחרבה בשל  שינאת חינם, משמע, חורבנו של עם ישראל מתרחש בעת שבניו שוכחים את הרצף הנסי, שוכחים את עברם, שוכחים כי הנס הוא עצם קיומם בארצם, ואילו הם מלינים רק על הקשיים. (נשמע לכם מוכר?)

מתי עם ישראל שוכח את הנס? כאשר הוא מפולג, כאשר איש שונא ושוטם את אחיו. במצב זה מתפורר גם המוסר, הלשון משתלחת והכל כשר לעשייה על מנת לפגוע ולהשיג את מה שנראה לך לנכון ובכל דרך, גם אם תמות נפשך עם פלישתים.

וכשעם ישראל שוכח את הנס ניתן לבחון את עתידו של עם ישראל על פי העבר. כוחנו באחדותנו, ומי שנקודת המוצא של חייו היא אמונית דתית יאמין כי העונש יבוא מידי האל, תבוא פורענות כעונש ואולי אף תקופת הסתר פנים , כפי שצבור האמוני מפרש את השואה כימי הסתר פנים.

מבחינת התפיסה החילונית אין אלוהות הזועמת על בני עמה, מענישה או מסתירה פנים אבל די מקריאת הדברים הנאמרים כאן הרי שהחטא הגדול הוא לא פשע נגד האל כי אם בני אדם החוטאים אלו לאלו, בין אדם לחברו, שונאים, מפולגים, מיחלים לחורבנם אלה את אלה. אדם שונא לאדם. והרי רבי עקיבא קבע כי תורת ישראל כולה היא אף ורק לתכלית יצירת סדר חברתי שהיסוד בו הוא ו"אהבת לרעך כמוך", כלומר, סולידאריות חברתית.

בימים אלו שעם ישראל נמצא בתקופת מגיפה עולמית, של זעזועים שלטוניים, בהם הדמוקרטיה הישראלית עומדת בתקופת מבחן , בהם  פילוג עמוק המבוסס על פוליטיקה של זהויות מכרסם בלכידות , כשנגיף מסתורי מרחף באוויר וכל אדם מנפנף בחצאי אמיתות ומפיצם הלאה עולה בי התהיה האם צריך את אלהים כדי להיענש, שהרי אנחנו מענישים את עצמנו . באיזו קלות נשכחים מאיתנו הנסים שהיו ועדיין מנת חלקנו, אנו המכתתים לשוננו לחרבות.

 עוד חודשים ספורים נקרא את מגילת איכה לזכר החורבן ההוא , ואין ספק כי חורבן הבית השלישי אינו זקוק לאלהים כדי להתקיים. אנו נביא את עונשנו במו פינו ובמעשנו, על כי אנו מפוררים את היסודות עליהם אנו יושבים.

ובחזרה לפרשת "כי תשא" ולדברי חז"ל כי חטא העגל הוא אב כל החטאים וממנו נגזרים כל חטאי עם ישראל הרי שבכלל זה גם שינאת החינם המפוררת את אחדות העם. אחדות היא ברית בין אנשים וכשברית זו נשברת יבוא השבר ותבוא השבירה. לוחות ברית הן לאו דווקא לוחות אבן פיזיות , אלו הם הלוחות הכתובים שבלבבות. הבה לא ננפצם. הבה נשמור על הברית.

שני השירים פרי עטי הם בבחינת האזהרה מפני סכנת השבר והשבירה.

שִׂיחַ/ שושנה קרבסי

בָּתֵּינוּ הַמְּבֻטָּנִים,

אַבְנֵיהֶם וַדַּאי נֻפְּצוּ מִסַּלְעֵי אֵיתָן

לִהְיוֹת לָנוּ לְאַבְנֵי בִּנְיָן.

כּוֹחָם בְּעֹמֶק הַיְּסוֹדוֹת,

בְּחִשּׁוּבֵי כּוֹחוֹת

וּמְקַדְּמֵי הַבִּטְחוֹנוֹת,

וּבַל נִשְׁכַּח חַדְרֵי מִבְצָר

לְעֵת מִלְחָמוֹת.

כָּךְ אָנוּ בּוֹנִים בָּתֵּינוּ.

וּמִי יָשִׁית לִבּוֹ

אֵיךְ בֵּין אַבְנֵי הַבַּיִת

אַט אַט יִנְבֹּט לוֹ

זֶרַע שִׂיחַ צָלָף

וּמִתּוֹךְ כּוֹחַ אֲחִיזָה סָמוּי

שֶׁהוּא מְנַת חֶלְקָם שֶׁל מְנֻדִּים

יִנְעַץ שָׁרָשָׁיו בְּאַבְנֵי הַבַּיִת.

וְאָנוּ נִשְׂמַח תְּחִלָּה בַּיָּרֹק הַמְּבַצְבֵּץ

עַל כִּי אוֹהֵב הוּא אֶת הָאֶבֶן

וְנִרְאֶה בְּפִרְחֵי הַסְּגַלְגַּל שֶׁלּוֹ סְגֻלָּה,

וְאֶת הַפְּקָעוֹת כְּעוֹמְדוֹת לִרְשׁוּתֵנוּ

לְמַאֲכָל.

וּבְשֶׁקֶט שִׂגְשׂוּגוֹ לֹא נַבְחִין בַּמַּאֲכֶלֶת,

אֵיךְ שָׁרָשָׁיו מְבַקְּעִים אֶת קְלִפַּת הַבַּיִת,

מַרְחִיקִים אֶבֶן מֵאֶבֶן

מְפַנִּים מְחִלּוֹת מִבִּפְנִים

לְחִלְחוּל מַיִם, קֹר, חֹם,

אוֹיֵב.

עוֹד מְעַט יְקֻעְקְעוּ גַּם אַמּוֹת וְסִפִּים.

וּכְשֶׁכְּבָר נַבְחִין

לֹא נָבִין אֵיךְ לֹא רָאִינוּ

אֶת הַלָּשׁוֹן הַמַּצְלִיפָה

אֶת קוֹצָיו מְלַחֲִכֵי הַבָּשָׂר וְהָעֲצָמוֹת

וְאֶת שָׁרָשָׁיו הַקּוֹרְעִים אֶבֶן

מֵאֶבֶן אָחוֹת.

לְבַסּוֹף

נִתְכַּסֶּה בַּעֲפַר הַבַּיִת,

נְבַכֶּה אֶת הַחֻרְבָּן

וְאֶת הִתְמוֹטְטוּת עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ

שֶׁהֵמִיט מִבִּפְנִים עַל רֹאשֵׁנוּ

בִּמְלוֹא זְעִירוּת כּוֹחוֹ -

שִׂיחַ.

מתוך נהר ושדים אין בו/ עתון 77, 2019

בבוא שעת המבחן / שושנה קרבסי

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

ויקרא יט' פסוק יח'

וְאָז בְּבוֹא הָעֵת, כְּשֶׁנַּעֲמֹד,

בִּפְנֵי מִי נַעֲמֹד? וּמָה נַגִּיד?

שֶׁהָיְתָה זוֹ שְׁעָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה

אַךְ לֹא רָאִינוּ גְּדֻלָּתָהּ?

שֶׁנִּקְרְאָה הַהִזְדַּמְּנוּת לְתַקֵּן

אַךְ כִּבִּנוּ אֶת הַנֵּר?

וְאֵיךְ נַסְבִּיר לִיְלָדֵינוּ

וְעֵינֵינוּ שְׁפֵלוֹת כְּגֹבַהּ הֶעָפָר?

הֵן בְּלֵדָתָם הִבְטַחְנוּ כִּי נַרְבֶּה טוֹב,

אַךְ הִנֵּה הֶבֶל פִּנּוּ מֵזִין אֲזוֹבֵי קִיר

וְאִוְּחַת לְשׁוֹנֵנוּ כּוֹרֶתֶת עֵצִים מוֹלִידִים.

וְאָנוּ נוֹטְרִים וְקָמִים עַל אַחֵינוּ

וּמִי אַתָּה בִּכְלָל אֲדֹנָי?

מָה רַב כּוֹחֵנוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ

כְּבָּבֶל בְּטֶרֶם חָרְבָה

בַּחֲצִי פֶּה מַשְׁחִירִים פְּנֵי אַחֵינוּ

וּבַחֲצִי פֶּה מְבַעְבֵּעַ טִינָה

מְצַקְצְקִים קָדְשֵׁי אֵל חַי - "וְאָהַבְתָּ".

אַךְ בְּחָכְמַת לֵב שֶׁל יְלָדִים

יַבְחִינוּ אֵלּוּ הַקְּטַנִּים בְּתַרְמִיתֵנוּ

כֵּיצַד ה - "וְאָהַבְתָּ" שֶׁלָּנוּ

עָלֶה תְּאֵנָה חָרֵב

עַל פִּי תְּהוֹם כְּרוּיָה לִרְוָוחָה.

וְהֵם, הֵם שֶׁתְּכַהֵנָּה עֵינֵיהֶם

מֵהַחֹשֶׁךְ שֶׁזָּרִינוּ עַל אוֹר הַהַבְטָחָה.

מתוך ספרי שבכתובים "אסנאד" – שרשרת המסירה