נִבְנֶה חֶלְקַת גַּן עֵדֶן בְּתוֹךְ גֵיהֵינֹום,

אַתָּה תִּהְיֶה נֵבֶל, אֲנִי כִּנּוֹר.

סְבִיבֵנוּ אֲנָשִׁים יִשְׁתַּגְּעוּ, יִּרְעֲבוּ, יֶחֱלוּ.

אַתָּה תִּפְרֹט עַל מֵיתָר, אֲנִי אֲנַגֵּן בְּשַׁלְוָה.

גָּדֵר שֶׁקֻּפַת מִלִּים תַּפְרִיד בֵּינֵינוּ

לְבֵין זָעַקְתְּ הֶהָמוֹן. נַנִּיחַ לָהֶם לְהִשָּׂרֵף

בְּעוֹדֶנּוּ עוֹשִׂים אָהֲבָה.

אִם נִגַּע בָּהֶם – הַגְדֵּר תֵּעָלֵם

וַאֲנַחְנוּ נִפָּרֵם.

* שני ארנהיים-משוררת