פרק  ראשון

"חלמתי שאת מתחתנת, בשעה טובה."

"אני מתחתנת?" קראה שרק'ה בקול מבודח, הרימה עיניה אל אמהּ,

וידיה חדלו ממלאכתן. "אמא, אני עוד ילדה," אמרה והשפילה מבט

אל גופה הגבעולי, שאך עתה החל להראות ניצנים ראשונים של נשיות.

"לא, ילדה, כבר מלאו לך שלוש־עשרה, ממש 'כלה־מויד'. את לא

שואלת מי החתן?"

"בטח אביר יפה על סוס לבן," המשיכה שרק'ה לצחוק וחזרה אל

השולחן, מניחה עליו צלחות ומזלגות.

"לא, ממש לא, לא נסיך ולא אביר, אבל אדם חשוב."

"אדם חשוב? מי זה יכול להיות?"

"מישהו שאת מכירה!"

"הבן הצעיר של הגביר? לא סיפרת שהוא התארס לפני שבוע?"

"כן, בן הגביר אמנם התארס, אבל החתן שלך פנוי."

"אמא, אני באמת לא יודעת על מי חלמת. אבל מה זה חשוב? הלא

זה חלום."

"אה, ילדתי, חלומות לפעמים עשויים לנבא את העתיד לבוא."

עכשיו כבר היתה שרק'ה סקרנית מאוד:

"נו, אמא, תגלי לי על מי חלמת?"

האם הרימה את ראשה, הישירה מבטה אל שרק'ה והשהתה את

תשובתה עוד שניות מספר, ואז אמרה:

"חלמתי שאת נישאת... לרב פדרבוש."

"לרב פדרבוש?" נדהמה הילדה. "הוא בן מאה!"

"מה פתאום בן מאה? הוא בסך הכול בן שישים וחמש." גילו של

הרב היה סוד ידוע בעיירה בלז'יץ.

"אבל אמא, הוא יכול להיות סבא שלי!"

"יכול, אבל הוא לא. הרב יהיה החתן

הבנות מאִמן את מלאכת הקריאה, הכתיבה ומעט חשבון. הכפתורים

הצבעוניים שהיו מסודרים בקופסאות על המדפים שימשו לעתים

כאבזרי עזר בפעולות החשבון. בעת שלא היו קונות, היתה חנה לאה

מבשלת את סעודת הצהריים על כירה קטנה שעמדה במטבח, הסמוך

לחנות, או מטליאה את בגדי הילדים, מרשתת גרביים ומאריכה או

מקצרת מכנסיים וחצאיות, שהועברו מילד לילד. גם בחנות היתה

שרק'ה לעזר רב. היא נשארה לפקוח עין על החנות כשחנה לאה

בישלה, והיא זו שהגישה לאביה, שרגא פייבל, היושב בקיטונו רכון

על הנעליים שתפר או תיקן, מנה מן הארוחה המבושלת. על לא מעט

גרביים התנוססו רשתות מעשה ידיה להתפאר, וכשהיה התינוק התורן

בוכה, והאם היתה נכנסת לחדר האחורי כדי להיניקו, נדרשה שרק'ה

הקטנה למכור בעצמה. אין ספק, שרק'ה היתה יד ימינה של האם,

ואפילו חנה לאה נאלצה להודות שבלא עזרת בכורתה היתה מתקשה

להסתדר.

שרק'ה הפליאה את הסובבים אותה גם בחדוּת אבחנתה. כשתינוק

בכה, מיד ידעה מה חסר לו. כשהיה נעלם בבית חפץ כלשהו, מיד

נקראה, צירפה אחד ועוד אחד — וכמעט תמיד מצאה. שרק'ה היתה

נכס ושכרה היה ההערכה הרבה מצד אמה.

האב, שרגא פייבל שֶר, לא היה מעורב בנעשה בבית. הוא היה משכים

עם שחר, מתפלל שחרית ופונה לעבודתו. עבודת הסנדלרות לא היתה

בה ברכה מרובה. ה"עונה הבוערת" היתה בין שבועות לראש השנה,

להוציא את שלושת השבועות של בין המצרים, ובין חנוכה לפסח, שאז

הזמינו אצלו נעליים חדשות לחג. ביתר ימות השנה עיקר העבודה

היה לתקן נעליים שהתבלו. רק חתנים וכלות זכו לנעליים חדשות

שלא בימי חג. ההכנסות היו מעטות, משום ששרגא פייבל היה גובה

סכומים נמוכים בעבור עבודתו, ביודעו את מצבם הדחוק של שכניו

לעיירה. מן העניים ממש לא גבה שכר טרחה כלל. לא פעם היתה חנה

לאה מתרעמת עליו על שהיה פוטר מתשלום שכן זה או אחר, אך הוא

לא שת לבו אליה. "גם לעני מגיע כל כמה שנים זוג נעליים חדשות

לחג. ואם אין לו ממה לשלם, לא נורא, הקדוש ברוך הוא ישלים את

חסרוננו," היה אומר.

בימות השבוע היה עסוק, אבל בשבתות היה שרגא פייבל מתעניין

אצל בניו מה למדו השבוע. הבנות זכו לתשומת לב מעטה. לעתים היה

שואל אם בירכו או התפללו, אבל בכך היה מסתכם העניין שגילה בהן.

מאליו יובן ששרק'ה לא שיתפה את אביה בחלומותיה.

לשרק'ה היתה עוד כתובת לשפוך את לבה לפניה. זו היתה צירל,

אחותה הצעירה ביותר של אמה. שמה של צירל לא ניתן לה במקרה.

כשנולדה צעירת הילדים בבית הוריה של חנה לאה, תינוקת עגלגלת

ושופעת בריאות, הזכירה בכל את סבתה הגדולה, עליה השלום, שאף

שמה היה צירל — עדי. אמה מיד אמרה "זו התכשיט שלי", וכך נקבע

שמה. צירל היתה מבוגרת משרק'ה בארבע שנים בלבד, ומאז ששרק'ה

זכרה את עצמה, תמיד היתה שם צירל לחלוק עמה את צפונות לבה

ואת משחקיה. צירל היתה ברייה צחקנית שלא התייחסה ברצינות רבה

מדי לשום דבר. תמיד נעים היה לשהות בקרבתה ומצב רוחה, שלא

היה אפשר להעכירו — היה מדבק.

שרק'ה וצירל היו נפגשות לעתים די מזומנות. שרק'ה אהבה ללכת

אל בית סבה וסבתה. שם לא היו מוטלות עליה חובות כבבית הוריה,

שם היה זמן לשאול לשלומה, שם היתה סבתא מפצירה בה לטעום מן

העוגה שנותרה משבת או מן העוגיות שנאפו לא מכבר, ושם היתה גם

צירל. בילדותן, היו שתי הבנות יוצאות לחצר הבית, ושם, בצל עץ

האלון הגדול והמצל, היו משחקות וממתיקות סודות. כשהיתה שרק'ה

נפגשת עם צירל, היתה זו דורשת: "בואי, אסרק אותך, את נראית

רצינית כל כך בשתי הצמות האלה." ומיד היו אצבעותיה השמנמנות

פורמות את צמותיה השחורות של שרק'ה ויוצרות תִלי תלים של

תסרוקות סבוכות משערה הארוך והשופע. שרק'ה היתה מתמסרת

בהנאה לידיה של צירל המחליקות את שערה, עוצמת עיניה ובתוך

כך מספרת לצירל את חלום הלילה האחרון. צירל היתה משסעת

אותה מדי פעם בפעם בשאלות שיש בהן כדי להבהיר את החלום,__

"זה מאוד מוזר," אמרה הילדה, "הלילה לא חלמתי שום חלום."

"אולי אינך זוכרת ובכל זאת חלמת," ניסתה האם, פורסת לחם

לכריכים שנועדו לארוחה. משלא באה תגובה מצד הבת המשיכה,

"ובכן, לי יש הפתעה," אמרה והניחה על השולחן ריבה וגבינה. "הלילה

אני חלמתי."

"את חלמת?" שאלה שרק'ה ותלתה זוג עיניים כחולות ענקיות

באמה, כאילו רואה אותה בפעם הראשונה בחייה. והאם, שהיתה רק

בשנות השלושים לחייה, נראתה לה פתאום כה מבוגרת, בגזרתה

שעבתה משמונה לידותיה, במטפחת השחורה ובסינר שהיה קשור דרך

קבע סביב מותניה. "ואת זוכרת מה חלמת?"

"כנראה החלום שלך הוא שעבר לראשי, ואני חלמתי אותו."

"ומה חלמת?" שאלה שרק'ה, כשהיא מורחת את הפרוסות.

"חלמתי עלייך," היתה התשובה.

"עלי?"

"כן, חלמתי שאת מתחתנת."

"עם מי?"

"מישהו חשוב."

"מי זה יכול להיות?" שרק'ה פשפשה בזיכרונה לגלות מי מבין

בחורי עיירתם, בלז'יצה או בלז'יץ, בפי יהודיה, עשוי למלא את

תפקיד חתנה בחלומה של האם. להודות על האמת, לא רבים הבחורים

שהכירה. נערות יהודיות טובות יושבות בית הן ואינן משוטטות

בחוצות העיירה. לפעמים היתה שרק'ה יוצאת בשליחות אמה לקניות

או למסור דבר־מה לאחת השכנות ומתעכבת לכמה דקות כדי לדבר עם

חברה. או אז היתה עינה קולטת מבטים ששלחו אליה נערי השכנים.

היה אחד שמצא חן בעיניה — יענקל'ה פולצ'ק. נער יפה תואר בן

חמש־עשרה, בנם של השכנים. כשנתקלה בו, היתה שרק'ה משפילה

את ראשה ומגניבה מבט כחול, לראות את עיניו של יענקל'ה נעוצות

בה, מסמיקה עד שורשי שערותיה ומסיטה במהירות את מבטה הצדה.

ושוב היה מבטה מתגנב לעבר יענקל'ה, הנותן בה את עיניו בלא הנד

עפעף... עיני התכלת שלו נוצצות בין פאותיו השחורות, ופיו מחייך

בשיניים צחורות. ושוב היתה שרק'ה ממהרת להשפיל את מבטה,

ולחייה האדומות מלמדות על הסערה שבנפשה. תוהה היתה בינה

לבינה אם בעוד שלוש שנים, לכשימלאו לה שש־עשרה, תהיה בוגרת

דיה להינשא לו, ליענקל'ה, ואם כן — כיצד יתבצע השידוך הזה. שהרי

לא ייתכן שנערה תבחר לעצמה את בן זוגה! הכול נעשה באמצעות רב

קלמן, השדכן, בעסקה בין שני זוגות ההורים. אף שחשבה על כל אלה,

לא הטרידו העניינים הללו את מוחה של שרק'ה. הלא יש לה עוד זמן.

שלוש שנים הן זמן ממושך, והיא בינתיים רק בת שלוש־עשרה.

מובן ששרק'ה לא סיפרה על חילופי המבטים הגנובים של יענקל'ה

ושלה לאיש, גם לא לאמה. הן הדבר אסור בתכלית האיסור.

שרק'ה ניסתה לנחש על מי חלמה האם, ולא העזה להעלות על

דל שפתיה את שמו של יענקל'ה. היא חששה שמא עצם הזכרת שמו

תקלקל את התכניות לעתיד לבוא, ושוב לא יובא יענקל'ה בחשבון

כחתן מיועד לכשיגיע הזמן. וחוץ מזה, אמרה לעצמה, אמה אמרה

שחתנה חשוב, ויענקל'ה בשום אופן לא יכול להיחשב "חשוב".

ואז נפל עליה, כרעם ביום בהיר, חלומה.


*רעיה אדמוני- סופרת.