שיר:
על עוונות/ יצחק גוילי 

 

וְשָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁעָזַבְתִּי

אֶת הַמִּדְרָשׁ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה,

כְּשֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ אֶל בֵּיתוֹ

שֶׁל הָרַב נְחֶמְיָה מְבֹרָךְ,

הָיִיתִי הוֹלֵךְ שְׁפַל-רוּחַ וְנָבוֹךְ,

שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל עַווֹנוֹתָיו

חֲקוּקִים לוֹ לָאָדָם עַל עַצְמוֹתָיו,

וְהוּא הָיָה מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מֵהַדַּף,

וּבִתְנוּעַת יָד רָפָה

מְקָרֵב אוֹתִי אֵלָיו,

וּמְחַיֵּךְ מִין חִיּוּךְ פִּלְאִי

שֶׁהָיָה סוֹלֵל מְסִלּוֹת אוֹר בְּנַפְשִׁי ,

וְיָדַעְתִּי שֶׁנִּסְלַח לִי הַכֹּל