בשנת 1994, בעיר אומסק, עיר סיבירית קפואה ורחוקה ,נכנס איש שיכור לביתו בשעת ערב מאוחרת. בדירה הקטנה שהו אותה שעה רק אשתו ובתו, האב, שהיה שומר לילה, באחד המכרות באזור, החל לצחוק צחוק מטורף, וירה לכל עבר. אשתו, זינקה לעברו, והוא בבהלה ירה לעבר הבת הקטנה. יריה אחת, פגעה לבת בעינה השמאלית. קול זעקות השבר של האם ובכיה של הבת הדהדו ופילחו אפילו את השקט הסיבירי הקפוא.

ואלריה, ילדה קטנה ויפה כבת שש, נלקחה על ידי השכנים לבית החולים.

העין הקטנה שלה, התכולה, הוצאה החוצה. אומסק הייתה עיר רחוקה, עם שני רופאי עיניים.  הם לא יכלו להציל את העין והראיה. הרופאים הניחו על עינה החלולה של הילדה הקטנה רטיה שחורה, ומקץ כמה ימים היא שולחה לביתה.

האב, נשלח לכלא. ואלריה ואימה נותרו לבדן. יהודי אחד, רחמן, שזכר כי מוצאה של האם הוא יהודי, שכנע אותם לעלות לישראל.

האם הסכימה. כעבור כמה ימים הם היו כבר במטוס עם מעט מטלטלין שהיו ברשותן, עלו לבד לישראל. ימי האולפן חלפו כבתוך חלום. האם ובתה הקטנה, ללא כל מכר ומשפחה בארץ, נלקחו לעיירה דרומית אחת, קטנה, ליד באר-שבע.

הם קיבלו דירה זעירה בת שני חדרים ומטבח, בקומה השלישית.

ואלריה אהבה את המרפסת הקטנה, שממנה יכלה להשקיף כמו ממרחק לעבר העיר הקטנה ורחובותיה . היא הייתה יושבת בשיכול רגליים על כורסא ישנה שמישהו נידב בעבורם. מתבוננת בעין אחת בשמי הלילה שמהם שאבה תקווה עמומה למשהו שונה, ולעיתים שלחה מבטה   לעבר המדבר שהקיף את העיירה מכל עבריה. דהוי, חום, סתמי.

 הוא הזכיר לה לא אחת את רטייתה השחורה על עינה השניה.

ימים חלפו, ואלריה בגרה וגדלה, היא יפתה אפילו, וגבהה. אבל הרטיה השחורה שעל עינה השמאלית, כמו הרתיעה והבריחה מעימה הכריות ומכרים. כך או כך. ביישנית גדולה היא הייתה. ענייני ידידות כמעט ולא עניינו אותה.

רק מוריס, בעל המכולת, נתן בה היטב את שני עיניו. הוא הציע לה, במעין אדיבות שתבוא ותעזור לו מדי אחר הצהריים, וכך לפחות תוכל להרוויח כספה, וזה יעזור לה ולאימה.

ואלריה ניאותה לכך. נערה הייתה, ולא ידעה כי כוונתיו של מוריס אינן באות אך ורק מנדיבות ליבו.

כך או כך, אחר צהריים שקט אחד, היא חשה את ידיו הגסות, השמנוניות לופתות אותה בחוזקה.

היא לא התנגדה ולא רצתה להתנגד. רק ביקשה שהדבר ייגמר במהרה.

זה נגמר. אלא שבעקבות מעשהו זה של מוריס באו עוד מעשים שלו. ואלריה הייתה עצובה מאוד מכך.

יום אחד, נכנס למכולת, בחור צעיר, מקריח ובעל מראה סגפני משהו.

עיניו סקרו היטב את ואלריה מכף רגל ועד ראש.

הוא ניגש אליה ודיבר עימה ברוסית. עדנה ולטיפה הייתה בקולו. קראו לו אלכסיי. מאוחר יותר בתל-אביב הגדולה תדע ואלריה מפי חברותיה, ששמו וכינויו של האיש הוא אלכסיי התן.

אלכסיי, שדיבר בנעימות אמר לואלריה, שיופיה מהמם אותו, ועליה לבוא עימו לתל-אביב. שם תמצא לה עבודה ראויה, טובה ומספקת.

ואלריה ביקשה מעימו שהות של יומיים לחשוב. לבסוף ניאותה.

העיר הגדולה כישפה אותה בגודלה, ושלל צבעיה. היא הייתה בת שבע-עשרה ולא ידעה הרבה.

אלכסיי שיכן אותה בבית אחד, רחב מידות, שמלבדו היו שם עוד נערות, בני גילה לערך.

למחרת לקח אותה עימו לקצה השני של העיר. בניין תעשייתי רב קומות. אפור מכוער.

כאשר ואלריה נכנסה פנימה, הורתה לה אישה גבוה וחייכנית לבוא עימה.

חדר הלבשה נתגלה ובה ראתה ואלריה נשים משונות: גמדות, שמנות, גבוהות קומה, קרחות, בעלות אפים מחודדים מדיי, מצולקות. כולם לבשו רק תחתונים זעירים וחזיה.

מועדון החשפנות של אלכסיי נתגלה לעיניה.

מעתה- אלו יהיו חייה במשך מרבית ימי השבוע מיום ראשון בצהרים ועד יום חמישי בערב.

היא תרוויח את כספה, לצידן של נשים כעורות ומשונות אלו, על במה אחת לעיניהם התאבות של גברים רעים.

ואלריה כבשה את מועדון החשפנות של אלכסיי והוא חיכך ידיו בהנאה.

היא עשתה זאת מבלי לשאול הרבה שאלות. בעצב אדיש ומר.

ביום חמישי הייתה שבה לביתה. מרוקנת מכאב ומפחד. בארנקה הכסף שהביא לה אלכסיי, והביאו לה הגברים התאוותנים.

היא הייתה יושבת במרפסת מניחה ספר קריאה על ברכיה, קוראת אותו לאיטה בעינה האחת. משוכלת רגליים, שערותיה היפות פזורות על מצחה. ונצנוצי דמעותיה שירדו מעינה האחת, הבריאה,  מלחלחים את מראהו הערפילי, האפל של המדבר הרחוק, מלא העלטה שהייתה משקיפה לעברו…