צילום: מאוסף מוזיאון היישוב הישן
על פרשת בשלח/ אורה פיקל צברי

לא על הלחם לבדו

"ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא ; כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (שמות, טז, 15).

בפרשת השבוע פרשת בשלח  המכונה "שבת שירה" נהגו בקהילות ישראל לפזר פירורי לחם לציפורים . היו למנהג מספר סיבות.

בתחילה לא האמינו בני ישראל שהמן שהומטר מהשמים ירד מידי יום ביומו,. הם אגרו את המן ולמחרת בבוקר הוא התעפש ולא היה ראוי למאכל. ביום ששי ציווה משה על בני ישראל לאסוף כמות כפולה של מן  שתספיק גם לשבת .

על פי המדרש היו בין בני ישראל שרצו לבייש את משה ולערער על מנהיגותו. הם הלכו בערב שבת בלילה ופיזרו את המן שליקטו ביום ששי , כדי שישאר ויראה  ביום השבת וזאת על מנת להביך את משה. בבואם ללקוט את המן בשבת בבוקר הסתבר להם שהציפורים הקדימו אותם ואכלו את המן. פיזור פירורי הלחם לציפורים בשבת שירה היא מעין הכרת הטוב על מעשה זה.

סיבה נוספת היא הוקרת תודה  לציפורים השרות בכל בוקר שירי תהילה לקדוש ברוך הוא.

בתרבות היהודית יש ללחם תפקיד חשוב מאד בחיי היומיום , במעגל השנה ובמעגל החיים.

דוגמאות לכך ניתן לראות בתצוגת בעלי המלאכה במוזיאון חצר הישוב הישן בעיר העתיקה בירושלים.

חלת השבת נאפתה בעבר מקמח לבן הנחשב מעודן יותר בכדי לבדלו מהלחם שנאפה בימי החול. יש הסבורים שהחלות שנאפו בקהילות אשכנז היו חלות קלועות במטרה לבלבל את השטן וכסגולה לפיריון.

בערב שבת מניחים על השולחן שתי כיכרות "לחם משנה" זכר למן שירד מן השמים ביום שישי במנה כפולה (שמות, ט"ז, 13-17).

דוגמא נוספת, היא חלת השבת בנוסח האר"י  המורכבת משנים עשר  עיגולים (זכר לשנים עשר שבטי     ישראל ), המוקפים ברצועת בצק, המסמלת את התורה המאחדת את עם ישראל.

בחגים הקשורים לספר התורה (שמחת תורה ושבועות) נהגו בחלק מעדות ישראל לאפות חלה עגולה וקלועה המזכירה "כתר" של ספר תורה.

בראש השנה נהגו לאפות חלה בה פיסלו בבצק  צורת ציפורים ,מתוך אמונה ותקווה שהן תישאנה את התפילות היישר למרומים. בקהילות ישראל במזרח אירופה נהגו לאפות בראש השנה חלות  ובהן  עיצוב סולם מבצק , סגולה לעליית התפילות היישר לריבונו של עולם. על פי מסורת אחרת ממזרח אירופה נהגו לאפות חלה בצורת שבלול, המסמל את מעגל החיים.

בשירה של המשוררת בת הישוב הישן, ד"ר זהבה בן דב, מונצחים מאפי חגי תשרי שאפתה סבתה.

"בליל הושענא רבה

הייתי עולה לשמים

על סולמות חלות סבתא

שהכינה בחצות

לכל תפילותינו.

ידעתי:

עמם אעלה

גם אני.

חיכיתי כל לילה

מערב ראש השנה.

בודקת ידיים שלובות בתפילה

של סבתא על חלות..."

יהודי טריפולי נהגו להכין שרשרת מאפים עבור הילדים כדי שישארו בשבועות ערים כל הלילה המאפים כללו סולם (סמל לתקווה שהילדים יעלו במעלות התורה), משקפיים (סמל לתורה המאירה עיניים), ביצים צבעוניות ועוד.

המאפים בפורים נקשרו לנס שחל בו.  פורים היה חג שהצית את דימיונם של היהודים בקהילות ישראל השונות . במזרח אירופה הכינו חלה עגולה ככעך מלאה בפירות יבשים המזכירה גלגל, זכר לפור.

בעוד יהודי גרמניה התענגו על אזני המן (האמן טאש)  יהודי מרוקו הכינו "עיני המן"  מעין מאפה שטוח והשטיחו לתוכו ביצים , אותן ניקרו. קהילת יהודי יאנינה הכינו "שערות המן" (רצועות בצק מטוגנות) ויהודי חברון הכינו "שיני המן" (ריבועי בצק מטוגנים). היהודים הספרדים בירושלים נהגו להכין עוגיית סולם, רמז לתלייתו של המן.

יהודי מרוקו נהגו להכין לחמניה ובתוכה ביצה אפויה, כדי למלא את מצוות משלוח מנות לכמה שיותר משפחות.

לעומת זאת, יהודי פרס, הכינו למועד אחר את אותן לחמניות ובהן ביצה קשה. הן ניתנו לילדים הקטנים כדי שלא יציקו למבוגרים הצמים ומתענים ביום הכיפורים.

חלת מפתח נהגו לאפות בשבת שאחרי הפסח סגולה לפרנסה טובה, ובחגי תשרי כדי שהאל יפתח שערי רחמים.

חלת מפתח היתה נהוגה גם במעגל החיים. נהגו לאפות חלה בצורת מפתח ,כסגולה ללידה קלה עבור אשה המתקשה ללדת. עבור אשה עגונה נהגו לאפות חלת מפתח כדי שהאל יתיר את כבלי עגינותה.

בקהילות החסידיות נהגו לאפות חלה עגולה וקלועה .לפני שהזוג הצעיר נכנס לחדר הייחוד, היו הורי החתן והכלה בוצעים את החלה מעל ראשיהם ,סגולה לחיים מאושרים ונטולי סיבוכים.

הלחם מופיע הן בשמחה והן באבל, הן בשמחת החתונה והן בסעודת ההבראה של האבל.