המלה "דרמה" כוונתה "פעולה" ביוון העתיקה. כאשר אריסטו הגדיר את ז'אנר הטרגדיה ב"הפואטיקה" הוא הגדיר את המחזה הכתוב כ"מבנה מעשים", ומהדהד לנו מן הזמן ההוא שמחזה טוב, עלילתו היא מעין בניין של פעולות, שקומותיו נבנות קומה אחר קומה באמצעות פעולותיהן של הדמויות, הפועלות לפי רצונן ולפי צורכן לשפר את מצבן הדרמטי בכל רגע נתון בדרמה הפרטית שלהם. אי הנחת הבסיסי בקרב דמות מביא לתנודות של חיים בקרבהּ וממנה ולפעולות המכוונות לעבר הצלחתה להיחלץ ממצבה הרעוע.

שירה גם היא ביטוי של אי הנחת. שירה היא ביטוי מצבו של המשורר ברגע נתון, מצב שהוא גחלים לוחשות, שהמשורר הדורך עליהן מבקש להתעלות מעל הכאב שהן מסבות לו.

בבסיס מחזה טוב מצוי קונפליקט דרמטי, המתמשך כמו פעולות נקם של שני שבטים מסוכסכים, שורפים שדות אלה לאלה על-פני הזמן והמרחב.

בבסיס שירה טובה מצוי קונפליקט של מצב, רגע עז ומרוכז כמו מוקד של אש.

אל לנו לשאול דמות במחזה או את המשורר ברגע הנפת קולמוס "מה המצב?" בכוונה הסלנגית השאולה מהרחוב, אחרת יפתחו הללו פיהם, ובגילוי גדול ימנו בפנינו את כל פרטי האוסף המלא של מצבם, על נסיבותיהם הדרמטיות באותו רגע, על הקורע את נפשם והפורץ את סכר פיהם.

בקראנו שיר, אפשר להגדיר את הרגע בו מצוי הדובר השירי, להגדיר את "המצב" בו הוא נמצא. לעתים קרובות ה"מצב" הדרמטי שבו נמצא הדובר השירי מחודד וממוקד, והקורא מדמה בלבו רגע דחוס זה, ויכול לתת לו שם. שם זה הוא שם הרגע השירי, שלעתים נרמז גם בכותרת של השיר. זה יכול להיות גם "שם פרטי" או כותרת לא פורמאלית שהקורא מעניק לרגע השירי מתוך תפישתו שלו את הרגע השירי, מתוך מִשמוע פרטי של המצב הגלעיני בו מצוי הדובר השירי.

אם יש מצב דרמטי בשיר, ניתן למצוא גם פעולה החותרת נגד המצב.

כעת מתחיל העניין. בבואנו לשתף את קהל השומעים בשיר, אנחנו יכולים להשתמש באחד משני אופנים: ב'קריאת השיר' או ב'הנעת השיר'.

קריאת שיר היא ברירת המחדל הטבעית מבין השניים, בעוד הנעת שיר מצריכה שימוש בכלים מתחום התיאטרון.

קריאת שיר היא קריאה "לבנה" המדקלמת את מלות השיר מבלי בחירה של פרשנות "סוגרת" המוליכה את הטקסט אל מחוז משמעות אחד בלעדי. יש בקריאת שיר מעין הבאת הכפית הריקה אל פיו של השומע, להאכילו באפשרות של טעמים רבים, בהתאם לדמיונו. לאפשר לקורא לבחור בכוחות עצמו את טעם מעדן השיר.

לעתים קריאת שיר מחופשׂת להנעת שיר כשהקורא "מגוון" את השורות, עולה יורד באינטונציות, משנה עוצמת שמע, מפרק עיצורים... הללו עשויים להיות תסמינים לאינטואיציה פרשנית ההולמת הנעת שיר, אך שאינה צולחת בביטחון ובבטחה את הדרך המלאה למימושו.

שיר נקרא מוזרק לווריד המחשבה של השומעים, שקוף ומזוקק, שרוב משמעויות גלומות בו, נשארות להכרעת פרשנותו של השומע, על-פי תובנתו ועל-פי מצבו הפרטי שלו ברגע הנתון. אבל שיר מוּנע בוחר את עירוי הדם שהוא מגיש לגופו של השומע, בוחר את סוג הדם, לחץ הדם וסמיכותו, ומבקש לצבוע בשומע פרשנות אחת ויחידה, מלאה ו"סגורה", כזו הכלואה בטקסט הלבן, פרשנות שומנית חד-משמעותית הצפה לפתע על-פני ההיצע המימי של הפרשנויות כולן.

אז מהי הנעת שיר אם כן? כמו בתופעת הגייה מוכרת שבה שווא נע "מוּנע" לתנועה פתוחה, כך יכול גם הטקסט השירי להישמע מוגדל, להיחלץ מהדו-ממדיות שלו ולהיות כדמות מונפשת הפועלת במרחב, לה יוכל השומע להגיב מהבטן, לא רק מהשכל.

נבצע הנעת שיר באמצעות קריאה פעילה, באמצעות קריאה מפעילה, כשאנו, מניעי השיר, חושבים את הקהל לא כקהל מאזינים פאסיבי היושב לקלוט מידע, אלא כאשר נדמיין את הקהל כקהילה של אנשים היכולה בהשפעת קריאתנו את הטקסט לזוז על הכיסא במבוכה כאילו נתפסו בקלקלה, או לשבת על קצהו של הכיסא בבטחה ובמחיאת כפיים של הידד, או לשבת בדריכות של מתח, אולי ליפול מהכיסא בטלטלה של רעש, אולי להזדעק מהכיסא להשקותנו מים, או אף לקום בהפגנה מהמושב ולצאת החוצה בהחרמת האולם.

כמו בשלט רחוק, יכול הקורא להדליק ולכבות את קהל שומעיו. וכמו בשלט רחוק – יש אפשרויות לערוצים שונים.

קורא שיר החושב כיצד לצוּר צורה בטקסט בעת קריאתו חושב את החֵמר של המלים ופיו לש אותן כמו ידי קדר, אך הוא פחות חושב את הקהל המאזין כאבניים שאפשר לסובב, פחות חושב רגליים מדוושות על הפדל ופחות חושב ידיים מחליקות ומעקמות. דימויי קריאה (כגון הפאתוס) נעשים שליטים בעת קריאת הטקסט, הופכים אותו פומפוזי. דימויי רוחניות עושים בטקסט אווריריות נידפת. אלה גם אלה עשויים להיות חמקנים בלתי רצוניים מרדאר הקֶשב של הקהל, והטקסטים עלולים לעבור מעל הקהל או מתחתיו, מבלי שהטקסט הצליח לחולל מטס ראוי. גלי האינטונציה החיצוניים יהיו למסמרי האירוע, ולא זרמי הים הפנימיים של הטקסט.

על הקורא המניע את טקסט לשוות מנגד עיניו את הקהל, לחשוב כיצד ישתמש בטקסט כדי להפעיל את הקהל. לא איך אני קורא את הטקסט אלא לאיזה מצב אני רוצה להביא את השומע. על הקורא לחשוב את המלים כף יד, לחשוב אגרוף, לחשוב ליטוף. לחשוב את פרצופו של הקורא או את לחיו. על הקורא לחשוב את הטקסט כאילו היה מחווה פיזית המופנית לעבר הקהל. שלא תהיה תפישה המפרידה בין קריאת הטקסט ובין תגובת השומע בתום הקריאה, אלא לחשוב את תגובת השומע בתוך הקריאה ובגללה.

הקורא מתבקש להזיח את תודעתו מהגלים המכים המתרגשים מהקהל על חופו הפרטי, להזיח את תודעתו אל הלגונה המאורגנת בה יכלא את סירות השומע.

זוהי הנעת השיר: לשאת את המלים באמצעות דחף הזרמים התת ימיים. להימנע מאילוסטרציה נואשת של כל מלה ומלה. לעתים, כמו בחיים, יופעל הטקסט על-גבי זרם נגדי של כוונות.

איך אפשר לעשות את זה? הוראות ההפעלה נמצאות בטקסט עצמו!

הבה נדגים התנסות בהנעת טקסט באמצעות השיר "מה מרגישה חרסינה" מאת אברהם חלפי:

מה מרגישה חרסינה  /  אברהם חלפי

מה מרגישה חרסינה

הנשברת פתאֹם לרסִיסִים

אלהים

היה אנושי וזהיר

בעת שאותה תאסוף ותשים

במקום שתשים

לפני שנניע את הטקסט, עלינו להכריע באשר לכמה נתונים: מיהו הדובר (הפועל את הטקסט), מה המצב שלו (אוסף הנסיבות הדרמטיות בנקודת הפתיחה של הטקסט), מי הנמען או הנמענים שלו (על מי הוא פועל את הטקסט), מה הרצון שלו כלפי הנמען/ים שלו, ולבסוף – מה הפעולה או סדרת הפעולות שהוא מפעיל כלפי הנמען/ים הבדיוני/ים שלו.

תוצאות הנעת טקסט אחרות בתכלית תושגנה אם יאמץ מניע הטקסט זהות של דובר זה או אחר: אם הדובר יהיה אדם מאמין, למשל, או לחלופין אם הוא כופר גמור, מרכז הכובד הבסיסי של הנעת הטקסט יהיה שונה בתכלית.

באשר למצבו של הדובר, אם יחליט מניע הטקסט כי הדובר איבד אנשים רבים בחייו, או לחילופין אם יחליט שהדובר לא איבד עדיין אף יקיר מיקיריו, הרי שתוצאות הפעלת השיר גם עתה תוסטנה לעבר כיוונים אחרים. אם בשורה ממארת מקדמת את פניו של הדובר עצמו באופן הפיזי האישי ביותר, ואם ישנו ריחוק לשאר בשרו או שמא רק לזַר ששמו אינו מוכר לו, גם כעת ישתנה גוון הפעולה המניע את הטקסט בסופו של חשבון.

אם הנמען הוא אדם ואם הנמען הוא אלוהים, שוב תשתנה כיווניות ההנעה השירית.

אפשר עוד לפתח ולהרחיב את נתוני הסיטואציה הבדיונית שאנו, מניעי השיר, מבקשים, לרבות נתוני מקום וזמן. כל אלה יכולים לכייל את ביצוע הנעת השיר אל התדר המדויק.

בעת קריאה בשיר "מה מרגישה חרסינה" אפשר לזהות מפתח חשוב בטרם בחירת הפעולה בה נפעיל את הטקסט על השומע, הלוא הוא הפְּנייה של הדובר השירי לנמען כלשהו ("אלהים/ היה אנושי וזהיר"). אפשר שהדובר פונה לנמען בן אנוש, כלפיו הוא מפגים מיאוס, עם סאב-טקסט של "אלוהים אדירים". אבל סביר מאוד ואפשר ביותר שהדובר פונה לאלוהים בכבודו ובעצמו עם רצון אדיר להקל על הבשורה המרה, רוצה להמשיך את שלמות החיים סביבו. מכאן יכול הדובר להתפלל לאלוהים. אלא שהמלה "להתפלל" היא לא פעולה די מופרטת, שכן ישנן תפילות שונות כלפי אלוהים, החל מהודיה (פעולה המבקשת לתת) ועד תחנונים ובקשת עזרה (פעולה המבקשת לקבל).

אז כיצד אפעל את הטקסט כלפי אלוהים? ישנן פעולות חזקות (כגון: מארר, בז, מאשים, מאיים, דורש, מצווה, מפחיד) וישנן פעולות קלות (כגון: מבקש, מתחנן, מתמסכן). איזו פעולה הכי מתאימה לי בתוך מסגרת הבחירות שביצעתי?

שמא אפשר לצלוח אל פעולות פחות צפויות (כגון: מאדיר, מפאר, מהלל, משבח?) הללו יצרו תחושה של השלמה עם הגזירה, ש"אלוהים נותן ואלוהים לוקח".

מתוך ההתלבטויות כולן אני בוחר למשמע את הטקסט של אברהם חלפי עם שתי פעולות מרכזיות:

(אלוהים, זהיר-זהיר אני חוקר אותך:) מה מרגישה חרסינה/ הנשברת פתאֹם לרסִיסִים (?)

(ואני מתחנן בפניך) אלהים/ היה אנושי וזהיר/ בעת שאותה תאסוף ותשים/ במקום שתשים (בסדר?...)

ברגע שאת הדברים שאני מניח בסוגריים – אני אומר לעצמי בלב לפני/במהלך/אחרי הטקסט עצמו – הרי שיש סיכוי שהטקסט יונע על-פיו למול הקהל ולמרותו.

איך מאתרים פעולה? בבקשנו לנסח את הפעולה המתאימה, לא תמיד מצליחים לתת לה את השם, ולפעמים אף טועים ומנסחים מצב רגשי כפעולה.

על כן חשוב לזכור את הנוסחה: "אני פועל עליך". פעולה מושלכת תמיד מגוף ראשון אל גוף שלישי. למשל: אני מגן עליך, אני מסתער עליך. וכמובן בווריאציות פעילות אחרות: אני מאיץ בך, אני מתגרה בך, אני מודה לך, אני מבהיר לך, אני נשבע לך, אני מלהיב אותך, אני מעודד אותך, אני תוקף אותך, אני מפתה אותך, אני מתרחק ממך, אני מתגונן מפניך, אני מצטדק בפניך וכו'.

כמו-כן, יש לזהות שמשתמעת מן הפעולה איזו תנועה. אל הנמען או ממנו, אבל תנועה המסדרת את הגוף של הדובר בג'סטה נראית ברורה.

מיני הרגשות האנושיים יהוו גוון לפעולה, אופני פעולה. או אם נראה: צבע הבגד על ג'סטת הפעולה.

לא להתבלבל בין פעולה לבין רגש השמחה, לרבות תחושות האושר, התקווה, העליצות, ההקלה והגאווה. לא לנסח פעולה במונחים של רגש העצבות, לרבות תחושת הבדידות, חוסר האונים, הדכדוך, האכזבה או המובסות. לא לברוח מהגדרת הפעולה אל מחוזות הרוגז, לרבות הנואשות, החימה, העוינות, הגועל והמרירה. לא להשתמש כפעולה באחד ממונחי רגש העייפות, כגון האדישות, הלאות, השעמום, המותשות והעצבנות. יש להיזהר מן הפחד בכללו, ומן הבהלה, הזעזוע, החרדה, האימה והדאגה בפרט, אלא במה שעושים עם המצב שהביא גם לרגש זה. אין בעיה עם הגדרת תחושה של בלבול, לרבות תסכול, נבוכות, אי שקט והססנות, אלא שהללו לא יכולים לבוא במקום פעולה אקטיבית הנושאת את צבעם על-גביו. יש לבדוק איזו פעולה נושאת על גליה את השלווה, הנינוחות, מלאות הלב, תחושת העונג, הסיפוק והמפויסות. לחפש מה אני רוצה לעשות עם האהבה, הרוך, החיבה, ההערכה, אסירות התודה או תחושת המטופחות. וברוח טובה, לרבות תחושת התסס, העליצות, חדירות הרצון, הקונדסות וקלות דעת – לדעת לאתר את הפעולה הממשיכה לשנות משהו בעולם.

הנה רשימה של פעולות דרמטיות שראוי להשתמש בהן בעת משמוע טקסט:

אקנח עם משמוע הטקסט "יונתן" מאת יונה וולך:

ראשית השיר:

יונתן / יונה וולך

אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר

וְהַיְלָדִים אַחֲרַי

יוֹנָתָן

הֵם קוֹרְאִים

קְצָת דָּם

רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ

אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ

אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים

וְהֵם יְלָדִים

וַאֲנִי יוֹנָתָן

הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף

גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי

בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים

אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ

יוֹנָתָן

יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים

בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ

לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה.

את השיר אפשר לחלק לארבעה בּיטים: הראשון הוא תיאור המצב – הילדים רודפים באכזריות עולצת אחרי יונתן, הדובר הדחוי. השני הוא כליאת הילדים את יונתן והבירור מה לעשות עמו. השלישי הוא תיאור הפגיעה ביונתן והריגתו. הרביעי הוא שלב ההיפוך: הילדים מבינים מה עשו, מרצינים ומביעים חרטה.

בין הביטים ישנה בדרך כלל פאוזה. בדרך-כלל יכול מניע הטקסט למלא את הפאוזה הזאת בפעולת גילוי, כלומר – לגלות משהו חדש שקורה ומשנה את המצב. גילוי הוא פעולה משחקית לכל דבר.

הנה אפשרות המִּשמוע:

(עובר אורח, בוא תראה! אני מאיץ אותך הנה:) אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר/ וְהַיְלָדִים אַחֲרַי/ יוֹנָתָן/ הֵם קוֹרְאִים/ קְצָת דָּם/ רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ (...)

(אני מגלה שתפסו אותי!)

(בפחד, באיפוק, אני מתחנן בפניך: בוא לעזור לי:) אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ/ אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים/ וְהֵם יְלָדִים/ וַאֲנִי יוֹנָתָן (...)

(אני מגלה שפגעו בי באופן בלתי הפיך!)

(מאוכזב מעובר האורח, מגרש אותו, באדישות: משלח אותו מעל פניי:)

הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף/ גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי/ בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים/ אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ (...)

(מגלה שהילדים הפסיקו לצחוק, בוכים, בורחים...)

(אני משתף אותך בלעגי לילדים האלה: תראה איזה עלובים הם:)

יוֹנָתָן/ יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים/ בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ/ לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה (...)