מאמר:
על פרשת בשלח/ נורית צדרבוים
ב 'עזרת הנשים' :
הרהורים נשיים אמנותיים ואמוניים בשירת העם על הים ( פרשת בשלח).
ד"ר נורית צדרבוים
התמונה החזותית שמצטיירת לי, היא מים סוערים הבולעים אליהם אנשים ,רכבים וכלי מלחמה. מצד אחר אנשים נוהרים אל הגדה כשהם מלאי חרדה ופליאה, רוקדים ושרים בתפילה - ואני רואה את הקולות. אחת המקהלות הגדולות ביותר מאז ומעולם, 600,000 גברים שרים, כאופרה המציגה את שלל אמנויות הבמה. נהמות ים, קולות הטובעים ושירת הנשים ומחוללות מצטרפים למחזה. זאת בתנועה, בריקוד, בתיפוף, ומעל כל אלה נישאות המילים הנשגבות המהללות ומשבחות את האל ואת הנס.
שירה, תנועה ומחול, ואשה חזקה אחת ומיוחדת, הם אלה שהביאו אותי לדיון בפרשה, על אף שפרשה זו משופעת בנושאים רבים וחשובים אחרים.
לא בכדי כותרת המאמר כאן אומרת 'עזרת נשים'. בצמד מילים זה אני מבקשת להצביע על כפל המשמעות. מצד אחד, עזרת הנשים, אשר במקרה הנ"ל הביאו את קולן לחזק את רוח השמחה, את גינוני התפילה והברכה, לברך לאל ולהשתתף בשמחה על הפדות, ההצלה והחופש. מאידך אני מרמזת כאן על מושג 'עזרת נשים' – שהוא המקום שבו בימינו יושבות הנשים בבתי הכנסת, ומה שלמעשה מפריד אותם מעזרת הגברים. במילים אחרות, הפרדה בין נשים וגברים בעת התפילה, ומשם קצרה הדרך לדבר גם על 'הדרת נשים'.
לפני מספר שנים, נשמעו כאן קולות רבים בגין 'הדרת נשים', קמה צעקה גדולה. אחת מצד המחמירים, החרדים, הדתיים שדרשו להדיר נשים ממקומות שונים, ובין השאר, להדירן מלשיר ולהשמיע את קולן בצבור שיש בו גברים. הצעקה באה גם מהצד השני, מאלה שהתנגדו לדרישה זו שיסודה באמירה הדתית הטוענת של 'קול באישה ערווה'. העידן הפוסטפמיניסטי, שהוא העידן הנוכחי, לא יכול לעבור בשתיקה על אמירה זו ועל השלכותיה.
במסכת ברכות כד' א' עולה דיון בין רב חִסדא, לרב שמואל ורב ששת. אומר רב חסדא 'שוק באשה ערווה' ומצטט מספר ישעיהו פסוק המאשש זאת, על כך מוסיף רב שמואל ואומר "קול באשה ערווה" ומצטט פסוק משיר השירים על מנת לאשש זאת. רב ששת מוסיף ואומר שגם 'שיער באשה ערווה'. לפנינו דיון המדייק את הדרת הנשים, וההסכמה שאסור לשמוע שירת נשים, במילים אחרות לנשים אסור לשיר, במקום בו נמצאים גברים.
זו ההוראה, ובו בזמן ניתן למצוא במקרא, לפחות עשר פעמים בהם נשים שרות ומחוללת בציבור. רוצה לומר, בספר הקדוש ליהודים יש אזכור וציון שנשים שרות בחברת גברים, כעובדה. בפרשה שלפנינו מרים שרה, היא ונערותיה, ולשם חיזוק המשמעות של שירתה אנו מוצאים שההפטרה לפרשה זו עוסקת בשירת דבורה, שם דבורה שרה יחד עם הגברים הלוחמים, המנצחים, אשר יצאו לקרב בפקודתה. כאן וכאן מתקיים קרב, מעורבים כוחות ואיתני טבע מסתוריים, נשים מנהיגות ושיר הלל בוקע, ומצויין ומוזכר לכל הדורות בספר הקדוש והחשוב ביותר.
כשיצאתי לפני שנים נגד הדרת נשים, כתבתי כמה שירים תחת הכותרת 'הכל באישה ער בה' ובהם ניסיתי לבטא את ההתנגדות שלי לאיסור החמור הזה, ולהצביע על זכותה של האישה לתת מקום לקולה האישי – הנשי – הנפשי, ואף לפצוח בשירה קבל אדם ועולם כרצונה."... שׁוֹמְרִים נְגִיעַת שִׁירַת נָשִׁים / אוֹמְרִים שֶׁקּוֹלָן עֶרְוָה /וַאֲנִי אוֹמֶרֶת וּמְשִׁיבָה / שֶׁהַכֹּל בָּאִשָּׁה עֵר בָּהּ. נוֹטְרִים בְּעָרִים לְקוֹל תְּרוּעָה / אוֹמְרִים צְלִיל פִּתּוּי נֶאֶשְׁמָה / וַאֲנִי אָרִים קוֹלִי כְּהֵד / לְקוֹלָהּ הַנִּשְׁמָע בָּרָמָה / אוֹמֶרֶת כְּרָחֵל וּמְשׁוֹרֶרֶת / עִם כָּל הַנְּשָׁמָה לְהַלֵּל / שֶׁהַכֹּל בָּאִשָּׁה עֵר בָּהּ וּבִי מְיַחֵל...." .
באותם ימים נזכרתי כמובן במרים הנביאה, השרה יחד עם נערותיה בשירת הים, החשובה. זו השירה המתארת את אחד האירועים החשובים בחיי העם היהודי. האירוע שעליו אומר הרב שלמה וולבה "אני תמיד מסתפק איזה מעשה היה יותר מלא דבקות – קבלת התורה בהר סיני או שירת הים".
מצאתי באירוע זה חיזוק המגיע מהמקורות הקדומים שלנו, זה האומר ש' אין קולה של אישה ערווה'. שהרי בשירת הים, האירוע המכונן החשוב ביותר של העם היהודי, קמה אישה שרה ומרקדת, מחוללת ומתופפת יחד עם נשים רבות אחרות, והדבר אף מצוין בכתובים החשובים ביותר בתולדות העם, כמו גם חוזר ונשנה שוב ושוב בתפילת שחרית בכל יום, בכל בוקר.
מחוזקת בדעתי ואף שמחה עליה, מצאתי גם את דברי הרבי מלובביץ שאמר במקום אחד ש"זה קול האישה שהביא לשירת הים את עצמת הרגש, הייחודיים למין הנשי ששירתו היא הנוקבת ביותר.., שירתן של הנשים נוגעת בעולמות התחתונים ובעולמות העליונים", מסביר הרבי מלובביץ ומסתמך על המדרש המספר על השיח בין אלוהים והמלאכים. אלוהים אִפשר למשה ולמרים לשורר ולהלל עוד לפני המלאכים שביקשו גם הם לתת בקולם. הרבי מלובביץ מכיר בכוחה של האישה ובשירתה הנוקבת והנוגעת.
הרבנית אסתר פירסקי, שליחת חב"ד לתל אביב מסבירה ואומרת שבתוך שירת הים היו דרגות. הייתה שירת משה והגברים, ואז הייתה שירת מרים והנשים. כשמסתיימת שירת משה, מתחילה שירת מרים: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". לדעתה הייתה זו שירה עוד יותר גבוהה, ראשית משום שמרים והנשים חוו את השעבוד שלא כמו משה, ועל כן ידעו היטב על מה הם שרים, ושנית מרים הגיעה עם תוף ביד, מרים חיכתה לרגע הזה יותר מכולן, שכן שרתה עליה רוח הנבואה, ולכך גם חינכה את הנשים רעותיה.
קלאריסה אסטס בספרה המכונן 'רצות עם זאבים', מדברת על נשים השרות בקולן ואומרת שכאשר אנו אומרים 'לשיר 'הכוונה היא "להשתמש בקולה של הנשמה... זוהי מלאכת הנשים של מציאת המנון הבריאה.... מלאכה המתבצעת במדבריות הנפש".
בהקשר הזה שבו אנו עוסקים בשירת הים (והנה גם המילה 'שירה' מופיעה בהטיית נקבה), מתקיים כאן חיבור בין שירה ומים ואלה מעצימים את ההיבט הנשי. יסוד המים בכללו נתפס בסימבוליזם כמייצג את הרובד הרגשי והנשי. המים הם "יסוד נקבי ומקושרים אל ... הלידה ואל הרחם האוניברסאלי" עומק הרגש הנשי שעולה מתוך השירה ומצטרף אל יסוד המים הוא גם מקור ההתבוננות הפנימי המעמיק, שיש בו עבודה רוחנית. האגם כמקום להתבוננות עצמית, ומי הנהר הזורמים שהם מקור יצירתיות הנשית. זהו "הנהר שמתחת לנהר" , שהוא הפוטנציאל החושי והאינטואיטיבי להגיע למעמקי הנפש והיצירה באמצעות ריקוד, שירה תיפוף ועוד . על כך אמרתי אני בשירתי 'כל באשה ער בה'. את הערכים האלה מקדשת אסטס, ומצביעה על קול הנשמה העמוק של האישה, ונראה שגם המקרא מכיר בכך, כמו גם בקשר שבין נשיות ומים. מרים שומרת על משה כשהוא נמצא בתיבה במים, מרים היא השרה בשירת הים, עדה לנס המים, ויש מדרשים הטוענים שבאר המים הפלאית שליוותה את בני ישראל במדבר נתקיימה בזכות מרים עד יום מותה.
לימים, כאשר נפגשתי בשירת הים שוב ושוב, קלטתי דבר נוסף. לאחר ההתרגשות הרבה שאפפה אותי כשמצאתי בספר הקדוש והמוסכם ביותר, שיש מקום לשירת נשים, והיא אף מוזכרת בהקשר של אחד האירועים החשובים ביותר, חזרתי לקרוא בזה שוב ושוב, ולפתע בשוך סערת הרגשות והניצחון שאפפו אותי מצאתי שגם כאן ישנה הפרדה כל שהיא. משה, מחליט לשיר ושר את שירת התפילה שלו "אז ישיר משה" אליו מצטרפת מקהלת גברים (600,000 איש) ורק אחר כך בסוף, קבוצת הנשים בראשותה של מרים "נותנות את הקטע שלהן".
והנה המטבע, שלה תמיד שני צדדים, מציגה בפני עתה צד אחר. אכן, מרים ונשותיה שרות ומרקדות 'על אף שקול באישה ערווה'. אך מאידך, ניתן לראות כאן הפרדה ידועה מראש. הגברים שרים ובראשם משה ורק אחר כך בסוף מזכירים את הנשים. הקולות הנשים, זה העולה מתוך עומק הנשמה, זה שהוסיף לאווירת הקדושה והתפילה, יחד עם אירועי המחול, תפילה בגוף ונפש, אך כל זה נעשה אחר כך ומהמקום של "עזרת נשים".
אז שאלתי, האם הייתה זו הפרדה מראש? האם הנשים היו צריכות לייצר לעצמן מעגל נשי נפרד ולשיר בנפרד, ולא ביחד עם כל העם? האם גם אמירתו של הרבי מלובביץ המכיר בנשגבות שירתה של האישה, מסויגת ומתואמת עם האיסור האומר ש'קול באישה ערווה'? האם הייתה 'עזרת נשים' מבודדת ומפורדת?
מסתבר שהרבי מלובביץ, המכיר בכוחה של האישה ובעומק רגשותיה, מנסה לקרוא את 'שירת מרים והנשים ' דרך האיסור 'קול באישה ערווה'. מסביר הרבי, גברים נשאו יחד קולם בשירת הודיה לקב"ה על שפת ים סוף, ומרים לא הופיעה שם! אף אחד לא הדיר אותה משם. לדעתו, היא כלל לא ניסתה להצטרף למקהלה זו. להיפך, היא נוטלת יוזמה ומקימה מקהלה נפרדת של נשים, מרשימה לא פחות מזו של הגברים ומנצחת עליה בכישרון רב, וכדי להדיר את אוזני הגברים מקליטת צלילים נשיים זרים – מצב שאסור על ההלכה – היא מורה לכל הנשים ללוות את קולן השר בהלימה על תופים. התופים היו שם כדי שקולן לא ישמע בעת השירה.
הרבי מלובביץ מסביר שמה שמנע ממרים להתבלט ליד הגברים, שאיש לא מנע זאת ממנה שהרי היא הייתה דמות בשיעור קומה, זו היא עצמה. היא העריכה באופן נכון את הערך הרב שיש לנשיות, ידעה שגברים עשויים להיכשל ולא לשמור כראוי על מעמדה של אישה המתבלטת לפניהם, ולכן, סחפה את כל הנשים להתארגנות עצמאית נטולה נוכחות גברית. כך מסביר הרבי מלובביץ את יוזמת המקהלה הנשית בניצוחה של מרים.
ההסבר הנ"ל, שיש בו ממין ההיגיון המלווה את האוחזים בזכות הלכה זו, אכזב אותי מאד. וראיתי בכך הדרה קשה המלווה בכיסוי של מילים יפות. המחמאות המלוות את קול הנשמה של האישה, שאמורים , לדעתי, לרכך את כובד ההדרה. ההבנה הפשוטה שלי, המתקוממת ויוצאת נגד הדרת נשים, זו שמצא סימוכין ותימוכין במקרא, לא מקבלת את ההבחנה שבה פרשנים מהללים ומשבחים ומאששים את ההדרה אפילו שם.
אך חכמים ופרשנים מתדיינים בסוגיה זו. ואלה בעבורי בעניין זה תנא מסייע. אלה שואלים ומקשים כיצד על רקע איסור זה, הותרה שם על הים שירת נשים, שירה שהיא תפילה, ואף מוזכרת ומצוינת אחר כבוד. להלן הדגמה קטנה של הדיון כפי שהתקיים בפני פוסקי הלכה.
החיד"א מסביר שמאחר שבאותה שירה שכנה השכינה, במקרה כזה אין בעיה בשירת נשים, הייתה זו שירה על פי ציווי ה' ולכן לא היה חשש להרהורי עבירה, לפיכך, לדעתו הותרה שירת נשים וגברים יחד. לפי דעתו של החיד"א, שירת נשים אכן אסורה, וקולה הוא ערווה המעורר להרהורי עבירה. במקרה הנדון בהתעלות הנפש ושירה לאל, אין צורך לאחוז באיסור זה. אעיז לומר שגם כאן הפרשנות "מעגלת את הפינות".
הוגי דעות יהודיים אחרים כמו הרמב"ן ואחרים נוטים לשער ולומר שבזמן מרים ודבורה כלל לא נהג איסור לשמוע שירת נשים, ולדעתם האיסור לשמוע קול אישה שרה הוא מדרבנן ולכן אפשר לומר שבזמן התנ"ך, עוד לא נאסר לשמוע קול אישה.
הדיון סביב מרים, הנשים, השירה, והמחול מתרחב ומעמיק. מבחינתי ולדעתי, בהתייחס לכל הנאמר כאן, ולכל הנאמר בכלל, התנ"ך מתייחס לנשים ולגברים כאל אחד, ואפילו מייחס לקול הנשי איכות מיוחדת במינה ועל כן מציין זאת בנפרד ובמיוחד. רבי חיים בן עטר שנקרא 'האור הקדוש' מחזק בדבריו דעה זאת ומסביר שהשירה הייתה כאיש אחד בלב אחד, "כדי שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה - עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים". רבינו בחיי בביאורו על התורה מסתמך על הפסוק "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם", מכאן הוא מסיק שהאישה אינה הוויה משנית, אלא נודעת לה חשיבות מרובה מצד עצמה.
המלבי"ם כותב בביאורו לשירת מרים, כי הייתה לנשים ביציאת מצרים תחושת שותפות מוגברת משום שהגאולה הייתה בזכותן, ולפיכך הן שוררו באופן מיוחד כיוון שהיה להן חלק מכריע בנסי יציאת מצרים. המלבי"ם אף מציין שמרים שוררה בעקבות הכרתה שנבואתה התממשה. חז"ל אמרו שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים (סוטה יא ע"ב), שנשי הדור ההוא הייתה להם זכות יותר.
הפרשה לטעמי מעמידה את דמותה של מרים כדמות מופת, כנביאה, כמנהיגה, כאישה חזקה רוחנית ויצירתית. אני מנסה להניח ולומר, שגם אם הייתה הפרדה, וגם אם הגברים בהנהגת משה פצחו בשירה, בפרץ של תודה, והתלהבות. מרים, לא ישבה בצד בשקט, אולי כדין מנהגן של נשים באותן ימים, אלא בחרה בעצמה לארגן את חברותיה הנשים, ולשיר יחד ולבד. גם אם היה סוג של הפרדה תרבותית תקופתית בין גברים ונשים באותם ימים, איש לא ימנע ממרים לשמוח ולשיר ברגע גדול, מיוחד וקדוש שכזה. מרים מזמינה את הנשים לשיר ולהודות לאלוהים 'שירו לה' היא אומרת. ומארגנת מעגל נשים עם רוח ונוכחות, והראיה היא, שהדבר מוזכר במקרא.
ממד חשוב בעיני בפרשה הוא העיסוק בשירה. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". מאות אנשים נשים וטף ראו במו עיניהם נס גלוי, הים נחצה לשניים, הם צעדו בחרבה, סיימו לעבור לגדה השנייה, וראו איך הרודפים אותם טובעים בים שחזר למצבו הטבעי ובלע לנגד עיניהם את הרודפים.
"וייראו העם" – יש כאן יראה ופחד, כבוד. ראייה פיזית הרואה את הנס, ומתוך אותה ייראה באה האמונה ביד הגדולה של אלוהים. "וְיַאֲמִינוּ בָּהּ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" ומה אז? "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה". הסדר, אם כן, הוא כזה - רואים, יראים, מאמינים ושרים. שירתם הגבוהה היא תפילה. זו לא סתם שירה כמו שירה סביב המדורה. יש כאן הבנה עמוקה שמשהו גדול ובלתי נתפס התרחש לנגד עיניהם ממש, הציל אותם והפך אותם מעבדים לאנשים משוחררים, חופשיים ואפילו מוגנים. יש כאן הבנה שקרה דבר גדול וצריך להודות עליו.
המדרש מתייחס לאירוע ולשירה שהגיעה בעטיו כאל רגע נשגב מיוחד ויחיד. המדרש מטעים שמיום בריאת העולם, הבריאה כולה מחכה לשירה ההיסטורית הזו שהתרחשה על גדות היאור. דברים גדולים וניסים חשובים אירעו גם קודם לכן, אבל רק לאחר 'קריעת ים סוף' בקעה השירה כתפילה". אכן בעיני, ככותבת שירה, שירה היא תפילה במובן הרוחני של המילה.
חוויית הבריחה והגאולה, יוצרת פרץ רגשות הודיה שבאים לידי ביטוי בשירה. אין הרבה "שירות" במקרא, ו"שירת הים" היא ביטוי מרומם וחגיגי של הודיה על הנס הגדול. כנראה שהשירה קדמה הרבה לתפילה, והיא ספונטנית, אנושית ומלאת חיות. הראשון לשיר הוא משה נביא האלוהים, האיש שגאל את העם מעבדות במצרים, האדם שהניף את המטה וחצה את הים – כעת מנסה לחבר את עם העבדים להתעלות ורוחניות דרך השירה. ומרים ששרה אחריו, בניגוד למשה לא אומרת 'אשירה', אלא 'שירו לה'' ומחברת בין העם לאלוהיו.
ד"ר מיכל חמו לוטן מציגה את גדולתה של מרים כמנהיגה שכוחה הוא דווקא הסמוי מן העין. היא מבחינה בין 'מנהיג' ל'מוביל'. אחרי המנהיג הכריזמתי הולכים לעתים מתוך תלות, המנהיג 'המוביל' מחולל ובונה קבוצה אותה הוא רותם לחזון משותף, והיא ממשיכה במסעה גם לאחר שהמנהיג נעלם. מרים היא זו שהצילה את משה עוד בהיותה ילדה, היא זו שהצליחה להוציא את עם ישראל ממצרים, ותכונותיה – תעוזה, דבקות, תושייה, אמונה, אהבה –בלטו כבר בילדותה והלאה. מרים ניבאה את ייעודו של משה.
מרים בוחרת להצטרף לשירה, סוחפת אחריה את כל הנשים, מזמינה את העם לשיר לפני ה', מייצרת ריטואל של ריקוד עם כלי נגינה והופכת את האירוע למיצג חוויתי, מיסטי, ואמנותי – במילים, בצליל ובתנועה. מרים מארגנת ויוצרת את מקהלת הנשים, והנה שוב ניתן לומר שלא 'קול באשה ערווה' אלא שכל שבאשה ער בה. כך נוצרה במחנה הנשים חוויה אמנותית עמוקה ורב כיוונית.
מרים נחשבת למנהיגה ומובילה כפי שגם עולה בספרי תרי עשר, "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" ( מיכה ו 4). וכמו שגם עולה מתוך מדרשי חז"ל המדגישים שמשה ואהרון נהגו להיוועץ במרים.
אין הרבה מודלים למנהיגות נשית במסורת היהודית. אנו מכירים את דבורה הנביאה, אסתר המלכה, רות המואבייה, שלומציון המלכה ומרים – אלה הן מנהיגות רבות השראה, ולכן קולן צריך להישמע גם היום. אומר ערן ברוך הוא מנכ"ל בינ"ה " הניסיון שאוסר על נשים להשמיע קולן בשיר בבחינת 'קול באישה ערווה", המגמה להפריד את הפרהסיה הציבורית באקדמיה, ברחוב, באמנות ובפוליטיקה בשם המסורת – לא תצליח. המסורת היא של נשים וגברים. בזכות נשים אנחנו כאן ותפקידנו לתת לפוטנציאל המנהיגותי של הנשים לבוא לידי ביטוי. בישראל כבר כיהנה ראשת ממשלה, בחיפה, בנתניה ובבית שמש נשים מנהיגות. הבו לנו מנהיגות נשית – ואנו נצא בשמחה אחריהן בתופים ובמחולות" כך ערן ברוך.
הפרשה מתחילה בהצגת מצוקה, היציאה ממצרים והמצרים הרודפים, מגיעה לנקודת שיא היסטורית מכוננת, ומשמעותית בקריעת ים סוף, שם אנו עדים לאירוע רוחני ומיסטי שבו נולדת שירה, רגעים של התעלות, ברכה, שמחה, פליאה, רגעים שבהם משה אהרון ומרים מנהיגי העם זה בכוחו שלו וזו בכוחה וברוחה שלה. המשך הפרשה עוסק "בענייני דיומא" ובחזרה לשגרה האפורה והמייגעת, של הליכה במדבר, תהליך של הסתגלות, תהליך שבו המציאות מציגה את תלאות הקיום, את מלחמת ההישרדות, את טבעו של האדם, ואת ההליכה במדבר החיים, כדי לשרוד, לצמוח, להתגבר ולהתבגר.
