מאמר:
על פרשת וארא - תסמונת הלב הקפוא/ טל בלו
בוקר טוב, טוב, טוב \ דוד אבידן
_______________________
קלות כתיבה היא ענין אחד,
וכתיבה קלה היא ענין שני...
הצרה היא, שעד שאני מגיע לכלל כתיבה,
אני משמש, בלית בררה, במת משחק
לאינטרסים כלכך מנוגדים,
שאילו יכולתי להיפרד זמנית מגופי –
הייתי נמנע בהחלט מלשמש להם קהל...
עצם האפשרות, שמישהו מפעיל אותי, ואולי אף
מטיל בתוכי ביצי-זהב, כדי שאשמש
להן מדגרה כמדת יכולתי, היא פגיעה קטלנית
באזני-המבקר. זוהי הזדמנות, אגב,
לומר גמשהו, אפכי בהקשרחוק,
על קימה בבוקר, נשוא שדשתי בו, כמדומני,
בהזדמנות קודמת. ובכן, כל קימה כזאת היא
כיציאה אלימה מרחם עוין...
העבר הנרגז
נאלץ לבקע מתוכו, מדי בוקר, על ידי בצוע
ניתוח גניקולוגי מסובך, מבפנים.
את דוד אבידן, אני אוהב לקרוא בימים של חורף
כשיש רוח חזקה בחוץ, והמרחב המוגן הפרטי שלי, מגן עלי מפני החיים האמיתיים ואלו שלא.
דוד אבידן, מכניס את הרוח אל הבית, שוטף אותו בנהרות של צבע, מייצר חיות.
פרשת השבוע "וארא" מספרת על שבע המכות הראשונות שנתן בורא עולם למצרים.
מצרים של העולם העתיק העתיק, היא מעצמה אחת ללא מתחרים.
פרעה מלך מצרים, כמוהו כאלוהים חיים. על פיו יישק דבר. אדם בדמות אל האומר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".
פרעה, רודן אכזר פוסק גזרה המנוגדת לצדק וגזרה זו סופה שתוביל לסופו שלו.
"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
ושואל במדרש רבי יוחנן, מדוע פרעה בכלל אשם?
שמות רבה י"ג ד: אמר ר' יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר: לא הייתה ממנו שיעשה תשובה.
אמר לו ר' שמעון בן לקיש: ייסתם פיהם של מינין, שהקדוש ברוך הוא מתרה בו באדם בפעם הראשונה, שנייה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיוון ששיגר הקדוש ברוך הוא חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.
והתשובה של שמעון בן לקיש היא שהאדם נעול, כזה שהלב שלו נעול מוותר על הזכות לבחור להשתנות. אדם שחושב שהוא אל, לא מאפשר לעצמו ליצור קשר אנושי עם בני אדם אחרים, אין לו דין או דיין, חסר גבולות בהתנהגותו ומחשבותיו. פרעה, יש לו הכל והוא לא שמח מדבר, ליבו חסום והקשר רק מתהדק, הוא מקבל הזדמנויות מהעולם שמחוץ לארמון אך מוצא את עצמו מסרב להם. והסוף, למי שחשב שהכל תופעות טבע, מוגבלות בממשותן, הוא נכנס לים עם חילו ושם מצא את סופו.
דוד אבידן כותב על הלב הקפוא, הלב הקשה, הלב האוטומט. מייצר תגובה אחת קבועה. זה יכול להיות לב של אדם, לב של עיר או לב של מחשב. הוא אינו מאפשר בחירה, צמיחה, התפתחות.
פרעה היה כזה - לב קפוא, שמביא על עצמו וסביבתו את המכות.
הלב של אבידן, זצ"ל, אדום וסמיך. לב אוהב. מילותיו מחיות את הנשמה.
חייו החיצוניים היו קפואים - אך ליבו שוקק.
מי יתן ותהיה זו שבת גשומה וקרה שתפשיר ליבות ותאפשר בחירות
שבת שלום
