ציפה/ דליה חשן
יומיים תמימים נהמה הרוח בשדות, שיבכה שערותיה, כופפה שבולים עקרות, פיתלה, זחלה, סימאה עיניים. יומיים תמימים לא יצאתי פתח ביתי, אלא מה, צופה הייתי מחלוני. שערותַי סמרו מפאת צינת הרוח המסתנן בספוגית החלון האוטמת. ימי תמוז היו ימים אלו.
חשבתי, אני אדם וצריך למזון האם מזון צריך לגופי.
חשבתי, החתולה מתה נדקרה מצינור דוקרני בולט.
חשבתי, מה חתול שנתגלגלו בו שבע נשמות מת מיתת חתול, אף אדם בעיקרו של דבר מת מיתת אדם.
לפני יומיים התפללתי מנחה במניין של עשרה. לפנַי עמד בחור שנראה כנערה טרם הִבְכִּירָה, כאשר הגיע החזן לקדוש קדוש, עלה זה על בהונות רגליו שלש פעמים במספר, כנחשול עיקש, כרקדנית בלט, אשר כף רגלה טפלה לבהונות רגליה. תמיה אני אם חלום חלמתי, שכן אין זו דרך גבר להתרומם ואפילו בקדושה על בהונות הרגליים.
שמי עֵשָו.
קיללתי היחידה בחיי שנזדמנתי לדור זה. ואין כוונתי לאנשי הדור, כי אם לאווירם ולשמשם של ימים אלו. שפתי בלולה במקצת ריח ימים שאינם. משום אנדרוגינוס זה הולך אני ושליה משתרכת בין רגלי, עיתים באה לפני עיתים לאחרי.
אין הזמן, האוויר, והשמש, מאספים אותי אליהם.
שמי עֵשָֹו.
יש הקוראים לי עָשֹוּ, חושבים קיצור שם, שאין לבם היהודי מרשה להם לכנות נפש מישראל בשם זה, שהיה הוא עצמו רשע, וזרעו אחריו רשעים גמורים, ואין לנו אלא קומץ חסידי אומות העולם אשר מהותם מכחישה צורתם, בבחינת 'נעשה אדם'. מכל מקום אין אני מכחיש אותם על טעותם, שכן אני אומר כל פעם שמכנים אדם בשם מקצת מהותו נקמטת בכינוי זה, ואני אין בי כי אם מקצת המתפזרת במהויות רבות, כגון שערות ראשי עניין לעצמן הן, ידַי עניין לעצמן הן, עינַי שתים הן, אחת בית קבּול למעין שמימיו צלולים ורוגעים, השנייה מרבץ ירקרק ספק ביצה עכורת אֵזוב, ספק שלולית ועצי עד ניצבים עליה. גופי מחולק הוא. נימים נימים מסתרגים בחוטים דקים, ובחבלי ורידים, כחוטי חשמל בגולם ערום ממכסהו.
כאן אפסיק דברי.
אָלֶף, הדברים מיגעים, מקיפים עולמות. שנות חיי אפילו מגיעות לשני ימי בן עמרם לא מספיקות לגולל כל פרשה ופרשה.
בֵּית, איני כדאי לכך.
איני, קיצור של אין אני.
אני, משמע אין אני עֵשָֹו כדאי לכך, אבל גופי ונשמתי שהם כל אחד לעצמו, וכל חלק בתוכם לעצמו הוא, מעשה ידיו של הקב"ה, וכדאי שיספרו בהם. וכל המרבה הרי זה משובח.
עוד כמה דקות ידפקו השעונים שתים עשרה דפיקות.
אני עֵשָֹו המכונה עָשֹוּ, עיני נעצמות. ויודע אני שבשעה זו מידי יום ביומו אין מופיעה פֵיָה יפה וטובה, אף סינדרלה אינה נחפזת לחזור לביתה. בשעה זו מופיעה לילית, זו אשת השטן לבושה שחורים, ושתי עיניה ירוקות מבליחות חושך, כותבות עליו כך: אוי לכם בני אדם שמתפתים אתם לבעלי ואינכם רואים אותו שהוא כמוני שחור, חושבים את ירוקת עיניו לברק פנינת-ים, המקרין אושר לדבקים באורן. אנו שבראנו הקב"ה זכר ונקבה עושים שליחותו של מקום, שכך היא בריאתנו, לירד לעולם זה ביום וזו בלילה ולפרנסו ברמץ פיח. אוי לכם בני אדם שמסייעין אתם לשלוחיו של מקום לקיים מאמר פיו, ואין אתם מסייעין לשלוחיו של מקום לקיים תורתו.
כך תצווח הלילית מידי לילה בלילה. צווחה מנוגנת בצלילים נסתרים, הנולדים עם הצלילים הנראים. צווחה זו נצרחת שלא לפי סדר מלים או אותיות. רק מי שהסדר בו יבין את דברי הלילית בדברה בשדה פתוח, כשהרוח המנשבת טורפת מלותיה בצווחות בס מיוחמות. לאמר: די לך לילית, שובי למאמר קונך, אל תרבתי דרשות, שמכל צליל וצליל נולד מלאך רע, מכל אקורד סיעות של מלאכי רעים ומחבלים. והם פורחים על כנפַי, חוטפים אוויר חם, וכך מצאנו אווירו של עולם מתמעט.
ב
הדלת אוושה, דרכם של עלים לאווש. פתחתי את הדלת, ערמת עלים התפרצה אל תוך ביתי, סגרתי את הדלת. אליהו לא בא. אף בפסח אינו בא. אליהו, פיסת בד לבנה שהפכה שָנִי, נכנסה ללב והפכה שנים.
שמי עֵשָֹו. כבר אמרתי. ויש המכנים אותי עָשֹוּ. כן גם זאת אמרתי.
שערותי ארוכות ואדומות הן.
כל יום עם אור יורד אני ושוטף גופי בצינור ההשקאה, אחר כך חורט בחול, אחר כך באה רוח ומוחקת. אני עולה לביתי ומתפלל ביחידות, עוטף גופי בטלית ונזכר בההוא שהקדוש קדוש העלהו על בהונות רגליו. וכבר אמרנו שדומה אותו בחור לנערה טרם הִבְכִּירָה, וכבר אמרנו שעולה כנחשול ים גבוה, שכל פעם שעולה לפניו להציף חופו חוזר על עִקבותיו, וככה שלש פעמים במספר, עד שחוזר ומניח דעתו הראשונה.
בילדותי הזלתי דמעות רבות על יתומים, אותם אסופים חסרי אם ואב עליהם קראתי בספרי.
לי יש שני אבות וחצי. האחד בשמיים. האחד כמה רחובות פנימה ליישוב. והחצי בבית חולים. כצמח יבש שוכב סבי ותנודות קלות מרמזות כי אכן עדיין נושם הוא.
על החלון בחדרי מהלכים חרקים, וטביעות פה ואצבעות, מציירים עליו סימנים מכוערים.
הגוף משמש מזון לחרקים.
המזון אינו צריך לא לזה, ולא לאלו.
החלון מחלק את הזמן לעונות, כל עונה לעצמה היא. עונת הלילית בשתים עשרה בדיוק ונמשכת כהרף עין. הלילה ארוך כצפע בעל זנב צבוע חלב-ֹשָד, ובתוכו מבליחות להן עונות הרף עין לאין ספור. כל אחת כגחלילית מתזת נקודות מעגליות זוהרות, וזהו כתר מלכות, כתר מַלְכַּת העונה. מלכה ולא מלך, שאין עונה בלילה הנשלטת על ידי מלך. וכך מהפכות הנשים בבגדי גחליליתן, מסלסלות אל תוך הזמן.
עונות הבוקר אינן הרף עין. לא אאריך בהן. שאפילו אני מחלוני צופה, והרוח בחוץ מנהמת, עף העפר אל תוך עיני והנני כעיור מדדה אל מקום כל בשר.
קופסת גפרורים עשה לו האדם לשמרו מפני החמה והגשמים וכל מני רוחות רעות של קיץ ושל חורף. וראשונות גרועות מאחרונות, שהללו מביאות סיעות סיעות של כינים המוצצות את הדם, ונחבאות במחלפות ראשי היורדות ארוכות, ארוכות, באודם הברזל החלוד.
ג
כל המחוזות נכבשו. ודומה שאין הבדל בין מחוז הירח למחוז טרוף הדעת, כָּהֵם השוממים, אף הללו עומדים במצות בוראם, חתומים, נעולים, קיימים כך. פעם היה אדם משתגע, וקונה עולמו בשעה. היום גם המוות כעין מספר בין אחד לעשר, כעין סולם בין אוקטבה לאוקטבה. ישנן עולמות מעבר לאוקטבה השנייה, וצלילים הנשמעים כעין תזמורת שלמה, מחיאות כפים, קהל, שמחה. אלא שבאמת חסרי צליל הם, כמחוז השינה, וכמחוז השכחה.
שומר ישראל לא נם. אף אני אינני ישן. וכשאני ישן אני חולם, וכשאני חולם אני מקיץ, שוטף פני ומביט סביבי. מגע מים קרים אף בימי תמוז הלוהטים, טיפה ראשונה - חציצה, ולאחריה - הרגל.
לשעבר היה האדם לוחם מלחמת מלך בממלכות הזמן והעונה, כגון אם קיץ להט ביקום בהול היה לים וחופים, שמש וגלידה. או, אם סְתָו איווש בשלכת ולהקות להקות עלים, ומיני לכלוכים דהרו בצידי דרכי אספלט וכבישיהם החמים מעט משיירי הקיץ החולף ומקיטור שחור מתאבך, שקט ורוגע הביט לו האדם בחלון, העלה על שפתיו מין זמר עצוב, צבט לבו וגעגעה נשמתו.
היום אם מפחד הגחליליות ואם מטורח ההרגל, שהטבע וזמניו מאז שנברא העולם פועל בסדר קבוע, וכבר נמאס על האדם כל שנה גלידה, כל שנה געגוע, כל שנה יורה ומלקוש, המציא לו עונות זמן, המציא לו שאין זמן.
כך נותרו הממלכות נטושות מבני אדם, מטורפים, מתאבדים, סהרורים. אף אם שלג נדבק כאחוז קדחת באדמה למודת חמסינים, והקור מתנהג במלונו הארעי כבביתו, אין בכוחם להכתיר מלכים או מלכות. שכבר למדו להם ממעשה דור הפלגה לבנות להם בתים ולגבור על עונות השנה. אלא שבדור הפלגה בנו מגדל מן הראש השמימה, ובדור זה בונים מגדלים מן הרגלים עד הראש. שראשונים צינת האוויר מצננתם, ואחרונים חום גופם מחממם.
ד
הרוח צעקה על הלילית. אין צועק על הרוח, שאין קל מן הרוח, ואין שיעיף את הרוח. את כל המלים מעיפה הרוח למקומן, לפי שאין מקומן בעפר. פינה מסותרת יש לו לקב"ה בעולמו, שם מונחות המלים על הסדר. קודם אָלֶף, אחר כך בֵּית, ולבסוף גִּימֶל. שם הן מונחות ודומה כי מתו. ולא כך הוא הדבר, שרק קדחתנות וחוסר מנוחה הן חסרות.
אני אדם חי, יש בכוחה של הרוח למחוק מלים בעפר, אין בכוחה למחוק רעיון בריאתי וקיומי.
נשמתי תפרח למקום שם נשמות נחות על פי סדר. קודם צדיקים, בינונים, ורשעים. בודאי שלוה תנוח לה, שלמה במאמר פי אל, אלא שאני עֵשָֹו נוצרתי שלא במאמר פה כי אם במעשה ידים. ואפילו קורעים סיפורי אין הוא נקרע, ואפילו מרמסים ברגלים ושורפים דק דק, ומשליכים לים ובא דג גדול ובלע האפר, אין מוחקים פרשת חיי.
אני אומר זאת משום הפחד ומשום המילה. הפחד שלפעמים נדמה כזיפים דוקרים בשעה שגופך מכוסה זיעה, והמילה המובילה לשכל ומשם לתהום, מותירה אותך בחושך מושך שאולה, מצליפה בך: את הנעשה אין להשיב שהעושה שכח את מעשהו במוזיאון על המדף, ובאים אנשים רעים, ובאים אנשים טובים, ובאים סתם אנשים, מקיפים וקורעים אותו אם לא בידיהם בעיניהם, וחורצים בו חריצים, ומיני סדקים, ושוב באים החרקים, ועליהם כבר דיברנו.
ה
שפת דיבורי שלווה, מובילה בדרכים ארוכות, ארוכות. אינני אדם שָלֵו ואין בי מפְּריסותם של שמיים. לאמִתו של דבר שפת דיבורי אינה שלווה, אולי שפתי שלווה, אלא שֶמִלותיה אש רותחת, כמחלפות ראשי המחלידות בקדחת אש. עכשיו אני ארשום נקודות הלחמה בין מלים ושפה, נקודות פירוד בין מלים ושפה, נקודות משיכתן של מלים ושפה.
נרשום בחול צרור נקודות וקללה, נחרוט ולא בענף עץ דק.
באצבע טובלת דם נחרוט, ואיזה דם, זה דם השליה שנדמתה בו קללתי. האדמה תספוג את הדם, והעפר יערים תלולית צורת האותיות.
קללתי באה לי משמי העֵשוִי.
נקראתי עֵשָֹו על שום שאמא היתה לי, ואף אבא היה לי, ואף ישנו. אין צורך לומר סבא, שכבר הזכרנוהו. נחשדה אמי שבגדה באישה, ושכבה אחר שכבת זרע, ונולדתי אני מאותו זרע. החשד חשד שחור הוא, מתה האישה בלידתה ויצאתי תינוק אדום מרחם, וגופי שעיר, וקראו שמי עֵשָֹו.
לא אוסיף יותר. ראשית נפסק דם השליה, מלים אחרונות אלו חרוטות חציין חול וחציין שיירי דם. שנית, עייפתי שזהו דרכן של מלים, יש ונושאות אותך אל משטוחי המרחק על פני עצים עמוסי צפרים, קהילות קהילות צִפֳּרִים מצווחות, מתגלגלות, ארגון נקבות להופעת מקהלה, אשר כל הכנסותיה קודש לצדקה. מראה זה מגובה שמיים ממלא לבך קלילות ושמחה. אך יש פעמים שהן כערמת מצבות נושמות, מעיקות חייהם, והופכות הלב לאבן שחור, ואין ממלט במחוז כלשהו במציאות. שדרך קיומן כדרך קיומי, שאני גופי נסתלק אבל חי נותרתי, צפרים אלו נותרות כמו שהיו ללא גוף, שלמות באחידותן העיקשת להיות מה שהן ותו לא. הרגל רע פוקד אותי, בחרוט ידי מלים בחול סופג לבי מעט חול לתוכו ועושה עצמו שעון חול. ככל שמתקרב זמן תעופת הרוח, זולפים גרגירים אל תוך דמי ורותת עם כל ניע-רוח, שזו מערימה עליו כאילו אינו מרגיש בסערה הזמומה, מפיל הוא הלב ענף עץ דק מאצבעות, מעצים עיניים. מניח אני להערמותיה של הרוח ומדדה אל ביתי כששִלייתי בין רגלי. עיני צופות בחלון, הרוח במשחקיה מעמידה פנים, עדינה מנהמת זמזום זמר משונה. אני ממתין לרגע בו תחוש בהעדרי. אבל היא יודעת את עיני שצופות בחלון, או שמא חשה את נשמת פי על זגוגית החלון. הזמן מתארך והיא בשלה, כגחלים לוחשות אש קטנה, עיני ממוקדות וביצותיהן דומה צללו. שערי בוער ככתר דוד במלחמותיו, שני אגרופים קמוצים לי משני צידי גופי. לבי מפרכס בשיירי חול, ודם אִיִן, שכבר אמרנו שנפסק ולא פירשנו שהסיבה מכוערת.
אין בי כיעור ומשום כך לא ארד ואחרוט בחול. החלון ממשיך עונת זמן, זוהי עונת הרף עַיִן ארוך. שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, עונות ממושכות היו, שנשתהו המשמרות על עָמדן ונעצרו העונות בנקודת הגלגל.
ראשי סחרחר מן ההבטה הממושכת, עיני אט נעצמות ואברַי נרפים. אני נרדם ומתעורר כהרף עין. בקומי תסער הרוח בתרועה, שיבולים כופפות עצמן, ועפר רך חוגג בגלגולי אוויר.
יודע אני שנרדמתי לכהרף עין ואין רוח יכולה לסעור בבת אחת, שהכול בתהליך נוצר ואין שלב אחד מדלג על שקדם לו. אינני שונא את הרוח הרי מעיפה היא את מִלותי למקום שמה תלכנה, מי יודע דרכן של אלו, אילולי נשאתם הרוח על כנפיה הפרוסות. אינני חסיד הביטוי טחנות רוח, שהוא מעניק לרוח מה שאין בה ומחסיר מה שיש בה.
יומיים במחי יד. אני שוכב לישון, עת חיבור חלקים היא זו. לילה ידבק לשחר ושחר ימזוג בוקר, צהרים יחניקו בוקר תחתן, יברחו מפני ערב, ושוב לילה. ליל ישק ליל, וערבית לערבית, שחרית לשחרית ומנחה למנחה. שעד כה היו שחריות לחוד, מנחות לחוד, וערבים לחוד, מעתה נתפרדו החלקים
הדומים ונתחברו השונים ונעשו שלמויות שלמויות.
ו
בקופסת הגפרורים הבלתי מטויחת שלי אין גדלים פרחים. הפרחים מקומם בחצר בנין העירייה. האדמה מלאה שרצים, מַרְחֶשֶת תולעים בעלות צורות רבות, ארוכות, דקות, מתפתלות, קצרות בעלות חושים, בעלות נקודה אדומה כעַיִן צרורת דם, פרודת דם קפואה. הפרחים מתנשאים לגובה רב, נראה כי המַרְחֶשֶת אינה מפירה שלוותם, ואף מועילה להם. בעזות מצח חצופה קורעים אוויר, מחלקים אותו פרוסות פרוסות של ריח צבע וצורה. מכיוון שכך אף אני כך. המרחשת נותנת קולה מין זמזום אחיד שקט, זאת אומרת לא אחיד ולא שקט אלא כנַדָּל. החמה קופחת, זמזום שרבי, הלך מזיע מתנחם בצוף דבש הנרדה ללא הפסק. אני מטפל באדמת הגן להוציא ממנה פסולת, כגון שעבר שמה ילד וזרק מקל ארטיק או נייר שוקולד. האשפה מרובה וסיבה יש לכך. אין אני נלחם בתולעים, נזהר אני בהן ואין הן נזהרות בי. שמטפסות על ידַי וכפות רגלַי היחפות ועוקצות ללא רחם. אני נועל מגפיים גבוהים ושחורים על רגלַי, הן מטפסות לאט בסבלנות, מפילות עצמן אל פנים המגף. אני גורף במגרפה ארוכת ידית להגן על ידי, הן מטפסות על המוט הדק בשורה ארוכה בסדר זה או אחר, עד אשר תתייצב לה הנמלה בנקודת הזינוק, הציפורניים. משם יִמָּצוּ את הדם הלוהט.
לעיתים דומה עלי גופי כמרחשת. יודע אני שדמיון שָוְא הוא וממעשה שטן, שהרי ניערתי אותן אל שחור האדמה המזובלת בחומרים כימיים. גופי חי ואף נשמתי נוכחת. אינני אדם מת, יש לי שם ומקום לגור בו. אני עובד, לעיתים אני ישן, וכשאני ישן אני חולם, וכשאני חולם אני מקיץ שוטף פני ומביט סביב.
הבטתי סביבי, כתם ירקרק פילח את הקיר. הימים ימי תמוז. בחורף חודרים מים אל קירות ביתי טיפין טיפין, בקיץ לא משתייר אפילו סימן קל, שאני סד את הקיר מפני העובש. כתם מוגלתי ספק צהוב ספק ירוק, ידעתי שבֵּיתִי נגוע צרעת. חשבתי, גופי רוחש תולעים ביתי צרוע, אילו הייתי חי את שְֹפָתִי היו ודאי מוציאים אותי חוץ למחנה עד כי אטהר. טהרתי בחיי כקללתי. מכאן ששתי שליות משתרכות לי, עיתים באות לאחרי עיתים מלפני. אני הולך וכבד, צורר דם במקומות שאין דרך אדם לצרור בהם דם. שהדם הוא הנפש, והנפש בוערת ושערותי שלהבת יה, ובין דם לנפש מפכה בי מעיין שציבעו ירקרק, וזהבהבי מימָיו לא רעידת קרני שמש אחרונות הן, ולא טפטוף אורו של נר החלב.
היום רד, ועונות הלילה מדליקות חושיהן זו בזו בגחליליות שקטה, כשִקטת רמץ לא כבוי. אני רוצה לעוף למקום שהמלים בו סדורות, ישנות , נמות, אינן פוחדות את הלילה ועונותיו. הערב כשמיכה עבה לוחש אהבה עם בריותיו. אין רוח שתעיפני, אין מילה שתשאני, שקט בכל, ורק המעשים נעשים. נסגר הפה, העיניים והלב יוצאים לטייל, לספוג חרש חרש. אף התולעים אינן רוחשות בבנין העירייה, נותרות להן כפיסות דקות של כפור, שלוג, קפוא. יודע אני, לא אגיע לשום מקום. תוהה אם אגיע אי פעם לכלשהו אשר שמו מקום. כשאגיע לא אקרא עֵשָֹו, אף ישראל קדושים ורחמנים בני רחמנים, לא יכנוני עָשֹוּ, כאדמה המרחשת ריחושים יחרוש גופי תלמים תלמים אל סוף כל האדם.
יודע אני קִללתי מה היא, ובכל זאת אין אני נמנע מן המחשבות הטועות, שמא ערירותי קרקע נוחה לתרבית. שלושים שנות אדם עברו עלי עד כה. מהם שנות תינוק מהם שנות גבר. שדי אמי לא הניקוני. שדיה בותרו חלקים חלקים. גדולי פרופסורים רכנו על הנתחים, קמטו מוחם באבחון החידק המסתתר. אמי מתה בלידתה אותי, במותה נמצאה שושנת פצעים על פטמת שדה האחד. נקודות נקודות ובראשם ציץ נזר מוגלה, עשויות בתבנית עלי כותרת משונני שפה. מאז הפכתי לגבר. ואין הדבר מדויק לחוט השערה, שגבר דרכו לגבור, וגבר דרכו לידע אשה ולהעמיד אחריו בנים. גברות וינקות משמשים בי בערבוביה. ומכיוון שאף לא אחד מהם אמת מבין אני כי השטן ירד לשוט ולתור את הארץ.
אני חורט בחול. אני צופה בחלון. אני גבר. אני תינוק. אני לא מספר סיפור. אני לא בותר לנתחים בבשר החי. אני לא אמות. אני חי.
בואו בעצם היום, ברגע העונה, כולכם, ריבואות מחבלים, שטן ולילית, רדו כאן, אני ערום ועריה, לא מלבוש לי לא מחשבה, לא מצווה כסות לי.
זנבו של יום משחיר, ראשי דגל אבוקה, אקורד אחרון יחלל, לא גמור, לא גמור, לא ייגמר, יישאר יתום נצחי, יחפש עולם אחר להיגמר.
העיניים כואבות. הסרט ניגמר, עדיין אני מולו, סיעות סיעות של שקופיות שחורות וריקות מצווחות: ניגמר, מצווחות: אפשר לקום, אפשר ללכת, אין זז, שלט לא הושם אֶנְד לא נכתב, סוף מצווחות הכיסאות, סוף מצווח האולם, סוף מצווחות הצווחות.
ציפורן ברזל תחרוט
ערב לח. אני בוכה. צינור ההשקיה זולף. רועד גופי.
ז
שקט ניגר ממני, הנני חולה. זה ימים לא יצאתי פתח ביתי, לא נכנס איש פתח ביתי. מלבד הנמלים שעוברות בסדק הדלת, וציפור פצועה שנזרקה מן החלום. בחלומי אין סורגים. כל שרוצה יכול לעופף, לזנק, ליפול, ליכנס לביתי. לא רצתה ציפור חלום ליכנס אצלי, אולי ידעה כי מרפא לכף רגלה לא תמצא בביתי, שהוא מבנה נטוש אשר עזבו הקבלן, אם מפאת פשיטות הרגל הנפוצות כה, בימינו, אם מפאת החרטה. שנתחרטו בעלי הבית על מקום מבודד, והעדיפו ליכנס פנימה לישוב.
לא רצתה ציפור חלום ליכנס אצלי, אלא מחמת אונס רגלה השבורה נשמטה אל עולמי. ציפורת זו אפורה ככל הצִפֳּרִים המצויות על חוטי חשמל, וגדרות סתם. זמר מיוחד צפצפה וידעתי ציפורת מוות היא זו. זמרה ציפורי בצלילים מרפרפים, דקים מדק, ואף שהיתה פצועה לא ניכר בקולה. מנבכי חור הפצע בקע קולה. במותה, ואני שחתי לישק עקבות הזמר כעִקבות כִרְכָּרה אחר דהור הסוס, מצאתי עצמי נושק לקיר במקום כתם צרוע. ריח מוות עלה באפי, ליקקתי שפתי ובלעתי אל תוכי כך.
אין שואלים עלַי. לא פקיד העירייה, שהפרחים גובהם רב ומתנשאים בגודל כותרתם. לא לילית הרף עין, שאיני צופה בחלום, לא הרוח שאיני חורט בחול, אין אני מתפלל שאיני עֵר אלא הוזה או חולם, אין אני מברך שאיני אוכל.
ח
שומע אני את זמר ציפורי המתה, יודע אני שאינה שלי. הוא אומר צפו..ר..י.. אין צורך שתהא שלי, שאני נגמר ותולעים אלו המקפצות על מגפי וידי המבֻצבצות, יאכלוני. חבל על ציפור זו שתיוותר יתומה ולא תהא של אף אחד, חוץ משל אלהים. ואין חידוש שהכל שלו והוא קיים לעד, אלא ש..רי.. שלו מתים הם, והוא נותר יתום ולא של אף אחד, אלא הוא אחד. צבעם של פרחי העירייה כתום, אדום, ורוד, ודומים לי כשושנים. הם אינם צופים בי, שפניהם פונות אל אוטובוסים ועשן, מכוניות וכביש. בחלון צופים עתה, ואין אני הוא זה. בחלון כוכב אנדרוגינוס משולש, מקצתו ירח, מקצתו כוכב, מקצתו שמש. ראשי כפוף. במקום החלק הראש בשערול שניים ינוח כוכב אנדרוגינוס, יתגלגל גִלגולים, ציווחת חמדה תבקע אהוִי ... הִי ... צִי... שְ...יגלוש. הרמתי ראשי עיני סונוורו, לרגע נדמיתי כעיוור, העולם סחרחר סביבי וכל עצם סִיחרר סביב עצמו. לפתע ראיתי... הוא נח בשלולית מי ההשקיה ליד הבית העזוב.
אני חוזר הביתה, בביתי איני לבדי. עננה מוטלת על החלון ומטילה עיגול זוהר אל תוך החדר. שעת צָהֳרַיִם, איני יורד למקום הטיט שם ירקדו מלאכי אש. הטיט נותר מן הבנייה ומלאכי האש זוהי עונתם. גלי חום נושבים בפנַי. אני אינני חֶלֶק, צבעי לבן-כסף מצולבים בגבי. אני חוזר אל קופסתי זו שאינה שלי ולא היתה שלי. עומד בעיגול המרכז חש את צינת הצבע. לא הצל, לא פשוט צינת הצינה. מושיט אצבע, עושה חתכים חתכים גם חריצים. אין הם מוציאים דם. שיפוע הקו מתיישר עד לכדי לשון סַיִף ארוכה דקה כחלחלת. מבט, שער שחור עבה כזנבה של הלילית מעטר גבה, ולפניה קו ישר מרוחב הסנטר עד מתניה עשוי כהה כהה, שאין שם דבר וחלל יש שם. ראיתי...וצאת לא יכולתי... מפאת חודיהם של הסורגים מפאת תלוליותם ומפאת דקותם. שאם תיתפס מחשבה על גביהם ישברו, שמצטמצמים לאפס בתנועה נפסקת ונראה כשבירה גמישה. קווים ישרים, דקים, ארוכים, כחולים, שחורים, שקופים, כסופים. ידיה לצידה מגוידות, רגליה מכוסות באריג אפור. הוסרו הסורגים וחשך המעגל, עצמה עיניה. נזקפתי, כיסיתי עצמי בשמיכה. ישבנו על המטה, סירגה כתם צרעת בקיר. שמעתי בברור זליפתם הצהובה של מלאכי הארס. חשבתי ניטלה נשמתם. מחרוזת פרות משה רבנו עיטרה בסרט אדום נזרה. בחילה קשה אחזה אותי חישבתי להקיא. הביאה כוס מים ובתוכה הצרוע, הזיזה מבטה, נשתחררו מחבלי חַיְדקין ונשקפו במים מיד. שפכים שפכים זרמו מעיני ושאר נקבים. נשפכו המים, דבק הצֶּרַע בזקני. נשברה כוס, נחתכה רגל, וראיתי אזי גוש כחול נפוח.
אפסיק לחרוט שהכוסף על גבי נח, ומושכני אליו. הצרע עדיין בזקני ומושכני לאדמה. הלבנה חצובה כמרגלית בגבה. עיניה משלחות קווים צלובים, חותכים. ידיה על חזה, שק פרום מכסה כתפיה כרדיד. מעגלים, מחול תולעים, נקודות ספוג נעות בשורה, במבט עליון יראו עומדות. מוחי להט, חישבתי למות. עמדה מעלי קרחת נטולת קו, ענן לא נח לכבות התבערה. ידעתי, הנמלים ממשיכות להיכנס ולצאת תחת הדלת, וחלב זנב הנחש עדיין לא נראה, רובץ, ממתין, גבו אל חילופי ההרף. עיניים מלוכסנות נחלפו בכחולות, יהללו בחושים נושאי פיות שינים, ציפורן נחושת תיחלף בשן, ונקודות צבעים יעקלו. צורות באות וצורות הולכות, שריקת אקורדים גבוהים מעבר לאוקטבה השנייה תתפצל להרמוניית שֶֹמַח, עצב, צֶוַוח, רוגז נאפד נקמה מנהמת. והוא ממתין, ידחוף עצמו באחוריו אל תוכו של יום. יסוגו גחליליות בזיקוקים מנופצים, חסרי מנוחה ימוגו. הנותר יישרף באש עשויה מקשה אחת, אש יקוד עד אשר ישלים נחש עורו ויהא שוב שחור. עונות הזמן תשקנה זו לחברתה, תעדנה צעיף שחור, מלבוש מנחה, וכסות ערב.
שתי דמעות עוורות תדלופנה בגופו, ותכבנו.
שתי כוסות עמדו לפנינו. מלאה עמדה כוסי ועל פניה צפה תולעת גן העירייה. חשבתי, אכילת שרץ בשר ללא עצמות גוררת שלוש עבירות במכה אחת. חשבתי, אוויר הבית רווי משקין מתוקים צבעוניים.
מימיה עמדו שלווים, בכוסה לא נראה כל זכר זחל. אט אט צמחו שערותיה, מבטה לא כשהיה. אני חורט בחול ועל גבִּי חללים ריקים, כתמים. לא עוד קו כוסף לא עוד כחול שֶקֶף. על כן ידי כבדות ואותיותי מונחות בחול, המלים לא תדבקנה והרוח לא תעיפן. שוקעות האותיות בחול, מלים חגות מעליהן במרחק קטן ונפרד. הרוח מעיפה את המלים, הן חוזרות בנהימה מעוקלת. כעין קול סגירת חלון מהירה ברוח חורף מיללת.
אין מבכים את התמוז, אף לא את החורף.
משהו אינו כשורה, משהו נשאר מאחור, נותר, וריחו מלווה ימים שועטים נכחם, ימים אשר לא חוזרים על עיקבותיהם.
ט
אינני צופה בחלון, עכשיו אני חושב. שמעתי שיחת עמי ארצות על הילת הירח סביב לו. שָֹחוּ בנענועי ידים במלים חוזרות, ברצון טוב להבין את שמובן לכל, אף להם. הקיפו עצמם עיגול אור, נמצאתי אף אני בתוכו. ירח בהילו לא חזיתי מעולם בעיני בשר, רק בשעת היפוכי עיניים הצצתי אל מבוכים חשוכים בסכין הדעת הרותחת.
היא היתה לבנה בהילה, כחלחלת, כסופה, קווית.
הולכת ההילה ופוחתת מיום ליום, ומתקצרים קוויה, כשקיעת לבנה משוגעת, קולפת אורה, משחירה, כאומרת: אינני צריכה לחסדיך חמת עולם. זיעת הבערה וצבעייך הרועשים, כאודם פרוץ על שפתי נשים בלות עמוסות בשר, אבודות. ממשיכה הלבנה: שחור גופי אטום חרב, אין בו מֵרַכּוּת לילה וזרמיו, קשה הוא כסלע אפור אשר לא יתן ולא יוסיף דבר.
היכן היא עתה, ודאי במקומה מונחת. אורה הולך ומתקצר, שוב אינה מסרגת כתם צרוע, שובבות כוכבית, מעללי רוח. מתעוורת בחשאי ועונתה כעונת טְבוּל יום ארוך. לא דם, לא דמע, לא צוף, לא לֵחַ שימרו קיומם. נמצא אווירנו מטוהר מלקבל טומאה.
בחזרי מבנין העירייה אני קונה כיכר לחם. הלחם רך למגע, מים שאנו שותים בכוס מצינור ההשקיה מחליקים את הלחם אל בית בליעתנו, אף עוזרים בעיכולו. מים שאנו מביאין בפח מצינור ההשקיה, מחליקים את הפֶּרֶש אלהים יודע אנא. מכאן והלאה איני יודע מסלול המים בדרכים אפלות תחת האדמה. ישנה יד שסוגרת ברזים, ומתקצרים הימים, מתייבשים הנהרות, ומימי האוקיָנוס מגיעים לכדי טיפות אחדות, ושנות אור בין אחת לחברתה.
הגשנו זה לזה פלחי תפוז. נזל המיץ בחלל הבית.
אוויר החוץ נותר בכוכבים, ואנו עיקמנו את קו הלבנה לתמיכה. גלשנו מצוקים כוכביים מחודדי רוח והד.
בסדק הבית הולכות הנמלים סיעות סיעות.
אמרתי: התפוז הכשיר את הכלי לקבל טומאה, הלילה יפרצו עונות הרף עין אל תוכו וידבקו בנו. צינור ההשקיה לא יועיל.
אמרה: הַצֶּרַע בזקנך יבש, אם תנער את זקנך, יִתַּק.
יַתַּק. יַתַּק. נדבקו האותיות בקירות הבית המתופזים.
מיהרתי החוצה, עֵדה של כוכבים ליפפה גופי נתלתה בזקני. ניערתים- , התרפקו, התפרקו, ריבו גוונים, וכגל ישוב אחוריו חזרו דבקו.
צרע. צרע. צרע. צעקה התנשמת.
נתק. נתק. נתק. ענה הצרצר.
ניערתים בחזקה, כשרצים אשר תיגעל בהם נפש האדם. כפטישים הלמו רקותַי, לשוני עקוצה טפוחת דם, גַּחֲלֵי רְתָמִים.
עָמְדָה, הישירה מבט, נמוגו ההם בצריחה אחרונה. נותר הצרע במקומו, צלבה חתכה, לא זז. בכיתי אז. אספה דמעותי בידיה המגוידות, ותבאנה בקרבּה. חזרנו. היא לפינתה, אני לזקני. את אכלינו חילקנו שוה בשוה. היא בעלת הזרמים הקוויים חילקה, מדדה בחוט השערה, וחילקה את התפוח.
בלילות צפינו בחלון. קווי מבטה כחולי הכוסף, לא הפריעו לתחלופת עונות ההרף, שאניצי מבטי כעין אלומות אור הלכו לפניה, וכל קו חיתוך בתעופתו החותכת, נמס בעודו כפור כחלחל מתאבך. עד אשר פירשתי אני, וצריחת הלילית נשמעה. קול שברי זכוכית באזני, מישהו נדקר למוות.
דממה בכל. גם בחלומי כבתה המדורה. ידעתי מכווצת היא בפינתה, וידעתי חלומה כך.
עמדה בעֵרומה
כפות רגליה ענף עץ אורן, ריק מחוספס
אצבעותיה גזרי עצים מהוקצעים
אוסף עצמות מחוברות בגלילות
שער ראשה, מבט עיניה, משחק גווני העומק
שקף-שחור לובן-כסף ועל הכל פרוסה התכלת
משדיה יזל לֵחַ צהוב, ירקרק, טִיפְּ- טַפְּ
בשאון נורא יפתל נחל דם מערותה
ימי דּווֹתִי עולמים
לא יפסק הדם לנצח
בל תקרב איש אדום
זה מקור חיותי
יפסק זה הדם יישברו עצמותי
קווי עינַי כחץ שלוח יעופו למקומם
שדי לבד יהלכו באוויר
יכסו קבר טִיפְּ טַפְּ
מדורה הבערתה עֵשָֹו?
לא כי את שמורות עיני פתחתי.
עצומות עיניך, הדליקי כחולך.
הב לי שערותיך כי קֵרַחַת אני. כתם הצרע בזקני החל קודח בסנטרי, בִּיתֵּר מוחי לשנים, נפלט מראשי. אכן ריח שרפה הרחתי, בכוח זה עובר אני בין בתרי המוח, מסביבי מעגלים.
רבים הן האורות שעוממו עקב חוליי, ודומה שלא הרגיש העולם בחסרונם, שמדי דקה בשבריר דקה מאירים וכבים זהרורי אור חדשים. יכול אני לגווע אט אט, ואין אני מרגיש בחֶסְרוֹן עצמי. סאת חיי לא נתמלאה. נוכחות חיותי יונקת מריבועו של ריק. אותה סאת עוון שמדד אלקים לשבעת העממים בארץ, דוגמא היא לסאות שונות שנבראו.
שער ראשי אש קטנה הוא, אלא שהציתו חום גופי ובערו שניהם יחדיו.
בחכליליות מאיימת בערו העיניים ונדמה מגע מים. מגע מים טהורים מן השמיים מוזה, הזיה אחת אינה מעכבת, הזיה שנייה, ושנייה ושלישית, ושלישית, ביליונית. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, לא בי דיבר הכתוב. מי בור, מים סרוחים, כתם צרוע, שטף גאה שינק. פני כסויים, צווח וצועק גופי, אש קודש לא יכבה, לא יוכלו ההם, נשכח ממני מקום הצרעת, גופי רחש. לא זכרתי מנין לי זאת. צבעי הפרחים בגן בניין העירייה נשאו שחקים. ידעתי לֵחַ צהוב ירוק יוצא מאפי, וידעתי אני נחנק. בכיתי אזי שם, כוסתי מי רגלים.
עתה אני צופה בביתי. חורט בחול ובביתי אור.
דמות נשקפת בחלון, רואה, אין מרגישה בבוא הרוח לטאטא מלותי. אינה נישאת אל מקום שם אותיות ירבצון, בעומק מים שקופים, זרימתם קרירה, זימרתם אש. שתי וערב רקומים. בראש כל חוט: מִלָּה, זיק אות, אל מַעְיַן צִיפָה מובילים. עתה ירדתי בזרימת שתי. למעלה נותרה המילה לשָמרני מכל צרה וצוקה.
היא אינה רואה, אף אני איני רואה החלון ודמות אור.
לפני שקיפות, גוני גוונים, גוונים ושקיפות. מוחי שקוף, שערי שקוף, לשוני שקופה, ואין בדעתי לומר מילה, שהן כולן צפות על פני המעיין. קרירות נוגעת בקרירות. אין בי לֵאוּת. יש בי שמחה, לא מילת שמחה, כי אם סדק צר המתרחב ואינו עולה על גדותיו, מרחיב בתנועה אוורירית, חובקת, נושקת, מושכת, קריר...קצה... עוד... אין סוף... יש, לא חם...
גשם אפור יורד בזרם שתי. טיפה, גרגר, ומִלָה שוקעים עמוק, נושאים אותי חזרה.
לובש בגדַי, שערי עמוד אש לפנַי.
אני פוסע אל ביתי שהוא מבנה עזוב. דמות צופה בחלון. לרגע טועה לחשוב אני הוא זה. יכול נשארתי בעומק השתי או באופק הערב, יכול נישאתי בטעות על גרגר רוח שובב, אל מקום שם יתפקדו רוחות לפני צאתן לדרך, יכול אני להיות במאה מקומות, ואין אני יכול להיות במקום אחד.
אין אני בחלון.
הולך לביתי, דומה שלא אגיע לעולם. הולך בדד, ופסיעות רגלי, ובגדים אשר עלי, ודמות אור בחלון קמו עלי. שם, קולב מהלך בין כתפי. מהלך אני - קמה הדרך אחרי ותוקעת סכין מהבהב. הענן בחלון, ואורו ניתץ אל תוכו. בין רגע חש אני את דקירת השִליה המזדחלת אל תוכי, מתוך המכנסים המהלכים ריקים לצידי.
אני שותק בתוכי. המלים והמשפטים נוהים אחר ציפת הערב, מוכנים הם בעוונות הדור לכֶסֶף לבנה פגומה, ואין הם מוכנים לתמוז שהוא כתפוז.
אני חורט בחול מפורר ורק הרגשה של מלים מסתמנת בו.
הרוח לא תבוא היום. אוויר לא זז, אין מבט עיוור נח בנשמתי, כאבן דומם מונחה נעלמה.
שלשה ימים עומדת הכוס בפינה ממתינה. כרגיל בכוסי השרץ, בכוסה לא ניכר. גולם מים שחון צרוע עד לכדי נימי העצבים. דקים, דקים, מצריח אהאו.. אהאו....
ספרה שבעה ימים, בליל שמיני נִצְּבָה מאחריהם. ידעתי גולם-מים -מצריח לא היה ולא נברא. הכוס דמומה עמדה ובתוכה מים מתים. אמרה: יבש הדם.
הרחתי שרפה. לשונות אש ניתזו צולבות, בשר שור וּמְרִיא נתגלגלו בשיפודים על המזבח, כבדים מהירים לוחכו באש, ולא אֻכָּלוּ.
אמרתי לעצמי, תשעה באב היום, ובית המקדש הוא שנשרף.
י
גללי חול מוטלים לפני, כבר ימים רבים שניטלה מהותו ורוב גופו מן העולם. ניטל החול, ניטל החרט ושוב אינו מראה סימני אותיות.
שיירים אחרונים בתהליך סילוק.
לא יאוחר הרגע והמקום יישמום. שריד לא ייפלט.
אסף בגדיו בחיקו, סרק באצבעו מחלפותיו.
אספה רדידה מן הכתפים. בגזרי אצבעותיה אשר ורידים בם אָיִן, קִפְּלָה שָֹקָּה. זרדים זרדים נח שערה. רעש יבש כעץ חנוט אשר יפול על פניו עם הקל שבזיע.
צפו בקופסתם הגפרורית
ואין בעולם רוח ואש
כאדם המנסה להוליד אש
גהרו זה על זה אשה איש אשה איש.
נמחה אב נמחה אלול
מנחת ערב ושתי שאול.
שתי מלים הרף ועין נותרו בתפקיד
ליחש הרף פְ..מְ..גְ..שְ..
נפלה עין תוך נחשול שְ..
ובלעה מים ֹשָ..
דבוקי מבול
גאו ֹשְ..
נתהפכו ֹשָ..
ושוב ֹשְ ..ֹשְ ֹשְ ֹשְ ֹשְ...
ושוב ֹשָ..ֹשָ ֹשָה...
הְ.....הְה... ֹשְ... ֹשְ... הָ.........
