מאמר:

פרשת "שמות" – מנהיגות "הסנה הבוער"

פרשת "שמות" היא פרשת השבוע הראשונה בספר שמות. היא משתרעת על פני חמשת הפרקים הראשונים של ספר שמות ופורשת בפני הקורא תקופת ארוכה של שנים במהלכה הפכה משפחת יעקב המורחבת שירדה למצרים, לעם. עם היושב בארץ לא לו והופך עם השנים למיעוט המאיים על ההגמוניה של התושבים הוותיקים המקוריים ועל השלטון הקיים. הוא גם מגביר את הכסנופוביה מפני התחזקות ה"אחר, ה"שונה", ה"זר".

כבר באספקט זה, ניתן למצוא, כמו תמיד בניתוחי ובסקירות פרשות השבוע השונות, היבטים אקטואליים ומקורות להשוואה ולמחשבה לתקופה בה אנו חיים כיום, למתרחש במדינה ישראל וברבדי האוכלוסייה שלה, בין אם בתוך מערכת נתיניה הפורמאלית ובין אם במערכת תושביה ה"אורחים".

וזו רק אחת הסוגיות אשר פרשת "שמות" מציפה במוחו של הקורא ומאתגרת אותו לראות באופן שונה את המציאות שבה הוא חי וחווה.

ואחת הסוגיות המרתקות שהפרשה מניחה בפנינו, היא שאלת המנהיגות ואופני בחירת המנהיג, סוגיה המרתקת אותנו בעיקר בזמנים של משבר מנהיגותי ממושך ועמוק שהחברה הישראלית שרויה בו שנים.

בני ישראל במצרים, הנאנקים תחת עול השלטון הנוקשה עד כדי אכזריות, נאלצים להתמודד עם גזרות קשות בלי מנהיגות לאומית ראויה. חלקם, משתף פעולה עם השלטון והופך למבצע מדיניותו. הרוב, משלים עם חייו הקשים ורואה בו גזרת גורל. הם נעדרי מנהיגות לאומית.

פרשת "שמות" מציירת בפנינו את החיפוש אחר המנהיג ודרך בנייתו של מנהיג כזה. הוא משה. מנהיג שבא מן החוץ. מגלות ממושכת. מעין "שחקן רכש". אדם, שכל סגולותיו בבגרותו, ככל שמתאר המספר המקראי, הן סגולות של לחימה בעיקר כנגד עוול ופגיעה בחלשים. אין לו אידיאולוגיה של ממש ואפילו יכולות השכנוע והדיבור, נעדרות ממנו. ההשכלה הבסיסית שרכש היא השכלה מצרית. ממש בדומה להיסטוריה של העם היהודי שהתקשה להצמיח מנהיגים לאומיים מתוך המעגל הפנימי שלו והוא נזקק למנהיגים שבאו מן החוץ, כאלה – בדומה למשה – שחונכו והתנסו ורכשו השכלה במעגלים חיצוניים רחבים, כמו בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון ועוד. אולי אפילו את הרמטכ"לים שנכנסים מדי פעם לפוליטיקה הישראלית אפשר להכניס לקטגוריה הזו.

כשם ש"פרשת דרייפוס" הייתה הקטליזטור ש"הדליק" את הרצל, כך גם סצינת הסנה הבוער, "הדליקה" את משה.  ברור היה למספר המקראי, שמשה, שכבר סופר על רגישותו לצדק, זקוק לאירוע דרמטי שיניע אותו לצאת מתוך קונכיית חיי השלווה, שבמידה מסוימת נגזרה עליו אך במידה רבה השלים עימם. בניגוד לדמויות מרכזיות קודמות בסיפור המקראי, אין המספר המקראי בוחר ב"חלום" התגלותי כדי להניע את משה לפעולה. הוא מבין, שאיש כמו משה, חייב לעבור מעין הלם "פיזי" – חזותי כדי שתבשיל בתוכו ההכרה שעליו לשנות אורחות חייו וייעודו. זאת הוא עושה באמצעות סצינת "הסנה הבוער".

בכוונתי להתמקד בסצינה זו ובמשמעויותיה.

 זיהויו הבוטני של הסנה לא ברור. יש לו זיהויים שונים ורבים בתרגומי התורה השונים, בכתבי חז"ל ואצל פרשני ימי הביניים, כמו גם במסורות הדתיות הנוצריות והמוסלמיות.

בעקבות כמה וכמה דברי חז"ל, מקובל לחשוב שהסנה הוא שיח או עץ קטן קוצני.

"רבי שמעון בר יוחאי אומר: מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה? מה הסנה הזה קשה מכל האילנות שבעולם וכל ציפור שנכנסת לתוכו אין יוצאת הימנו בשלום, אלא נחתכת איברים – איברים, כך שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל שעבודין שבעולם. מעולם לא יצא עבד או שפחה בן – חורין ממצרים, אלא הגר בלבד".

"מתוך הסנה" – אומר ר' יוסי. ולמה מתוך הסנה? אלא מה – דרכו של סנה, אדם מכניס ידו לתוכו – אינו ניזוק, מפני שקוציו כפופין למטה, ואם ביקש להוציא את ידו – הקוצין תופשין אותה. כך כשירדו בני ישראל למצרים – קיבלו אותם שנאמר: "ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך", וכיוון שביקשו לצאת – תפשו אותם, שנאמר: וגם את ישראל לא אשלח".

"שאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה: מה ראה הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה מתוך הסנה ולא מאילן אחר? אמר לו: אילו דיבר עימו מתוך חרוב או מתוך שקמה, כך היית שואלנו. אלא, להוציאך חלק אי אפשר. למה מתוך הסנה? ללמדך שאין מקום פנוי בארץ ישראל בלא שכינה, אפילו סנה".

בנצרות, אשר אימצה את מטאפורת ודימויי "הסנה הבוער" לצרכיה, הסברה היא שהסנה הוא סוג של שיח הפטל, שיח מניב פירות חרף קוצניותו. הוא מכונה הפטל הקדוש (RUBUS SANCTUS). הנזירים במנזר סנטה קתרינה בסיני, מגדלים אותו באמונה ואוכלים מפירותיו. למשמעות "הסנה הבוער" יש היבטים רבים בנצרות שאין זה המקום לפרטם. רק נציין כי ציור של הסנה הבוער הוא סמלה של הכנסייה של סקוטלנד. בציור נמצא הסנה הבוער על ראש הר, שנראה כמו הר געש, דימוי שמתכתב עם הביטוי "לבת האש" המופיע בתיאור המקראי. וכידוע, אין להוציא מכלל אפשרות שמשה חווה התפרצות של הר געש דווקא לפי אותו התיאור.

מכיוון שהמספר המקראי איננו מצביע ואיננו מזכיר נוכחות של בני אדם כלשהם בסצינת הסנה הבוער, אותה סצינה מטורפת של הסנה הבוער שאיננו אוכל באש ללא כל עדים בשר ודם זולת משה, ניתן להביט על ההתרחשות המיסטית הזו בהסתכלות שונה. דהיינו, לראות באירוע רפלקציה של מה שהתרחש בתוכו של משה. ההשתקפות של מהלך נפשי. מהלך שעשוי להתרחש בנפשו של כל אדם ואדם בנסיבות מסוימות ובעיקר לנוכח אירועים או שמועות בעלי אופי דרמטי. משמע, כל יציר אנוש מכיל בתוכו את הסנה שלו, את בעירת הסנה של עצמו, בעירה שלעיתים אי אפשר לכבותה והיא פורצת מתוכו כלבת  הר געש.

המשורר אורי צבי גרינברג, בשירו "אושפיזין", כותב על הלך רוחו בנערותו: "כך גדל הילד, כך גדל הסנה של מכאוב" וכך, למשל, פתח המשורר דב חומסקי את שירו "הסנה":

"הסנה בוער באש ואין אתה יודע

בקרבך בוער הוא או בחוץ".

ובהקשר זה, של מורכבות הנפש ותחושת השליחות הלאומית, עמד גם פרויד ביצירתו המונומנטלית: "משה האיש והדת המונותיאיסטית".

ואם לפרויד הגענו, נחזור לשאלת זהות ה"סנה". בשום מקום בסיפור המקראי לא מצוין שהסנה הוא שיח, עץ או צמח כלשהו. יש הגורסים שמדובר באבן מאזור הר סיני, סלע גרניט שבתוכו ישנה התגבשות של תחמוצת מנגן היוצרת צורה מסתעפת כשל עץ.

כך או כך, ולסיום, ברור מתוך סיפור האירוע כי משה חווה משהו על טבעי, בלתי מוסבר ובלתי ידוע גם למתגוררים במדבר ולאלו שחיו בהרים הצחיחים דורות רבים. משה חווה משהו שניתן להגדירו כ"נס". תופעה חריגה שאיננה ניתנת להסבר, גירתה סקרנותו ומשכה אותו להתקרב למרכז ההתרחשות. אם נקרא את המילה "סנה" בהיפוך, משמאל לימין, נקבל את המילה "הנס"! המקרה הוא בלבד? והעובדה שהאירוע המסופר מתרחש ליד הר "סיני", כאשר מהיבט אטימולוגי יש דמיון רב בין המילים: "סיני", "סנה", "נס" האם צירוף דברים מקרי הוא, או שלמספר המקראי  הייתה כוונת מכוון? אני משאיר את השאלות האלה להחלטת הקורא.

ובאשר להיקש האקטואלי של מנהיגות? נשאיר השאלה – או התשובה - לפרשות הבאות.