מאמר:

ויחי, פרשת מותו וקבורתו של יעקב

בנאלי להגיד כי המוות נוכח בחיינו, על אחת כמה וכמה כשאתה מרגיש את בואו, בערוב ימיך. עת היא לסיכומים, עת היא להכין את קבורתך, ועת היא להכין את "יוצאי ירכך", להצביע על המנהיג העתידי, להכין לבאות, לפחות להציע לצאצאים דרכים.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. ( מז, כח), ואכן הפרשנים תמהים מדוע נכתב שני חייו צמוד יותר אל ארבעים ושבע (בן עטר )? אולי ימיו עם רחל, ועם יוסף לפני שנעלם (בהיותו בן 17 שנה), ויש המפרשים כי חלק ראשון בחייו הן מאבקיו וייסוריו שתרמו לעם ולדרכו עד אשר ירד יעקב מצרים, והחלק השני של חייו הוא עם יוסף במקום של שלווה ומבטחים עטוף בכל צאצאיו. והרי רובנו כנראה מחלקים את חיינו לפרקים שונים, לעיתים על פי אהבות ואכזבות, לעיתים על פי מקומות ששהינו בהם, לפעמים לפי אירועים מרכזיים שחווינו, לפעמים על פי דברים שעשינו, ופעמים רבות לפי רגשות שהציפו אותנו באותן תקופות. יצחק חי מאה ושמונים שנים" וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק" והיה שבע ימים, על אברהם נאמר: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי". ציון שנות חייו של אדם כמוהו כתיאור אורך חיים המשמעותי הן בשל הזמן והן בשל תוכנם ותרומתם. יש שהנאמר מצביע על 'ימים' ופעמים על 'שנים'. הראשונה - משווה ל'יום' מעמד, והיא כאשר האדם המדובר חי בתודעת זמן המתמקדת ב'יום', או ביומיום. תודעתו של אדם זה ביחס לתקופות חיים ארוכות יותר אינן מעניינות אותו. לעומת זאת - התייחסות ל'שנים', ללא ציון 'ימים', כשמתייחסים אל פרקי זמן ארוכים, אל השפעת המעשים בעלי השלכות ארוכות טווח, והענקת חשיבות לגודל השפעת מעשיו. ללא חווית זמן משמעותית ב'יום יום". אצל  אברהם גדול אבותינו, ואבי המונותאיזם מצוינים ימים ושנים, בשל השינויים שעשה בחייו הוא, ובחיי האמונה והיחס לאל ולבריאה. המשפט הנוגע ליעקב מתייחס לעומס האירועים בחייו. מונחת כאן השאלה, במה כל אחד מאיתנו  מתמקד? כיצד הוא חושב או פועל, ביחס ליומיום או במחשבה על המרחב החברתי או על טווחי זמן?

הצוואה והכנת הקבורה. " וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם." עצם הקריאה ליוסף, מכתירה אותו כמנהיג השבט, כראש לאחיו, ולכל "עדת" יעקב, כאילו התגשם החלום היהיר של יוסף הנער " הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי" .  הפניה של יעקב איננה ציווי, אלא בקשה, המעמידה את יוסף בעת זו מעל יעקב, ההיררכיה משתנה. " אם נא מצאתי חן בעיניך", אומר האב לבנו אהובו, מילת התחינה "נא" מופיעה שלוש פעמים. חכמת יעקב היא הידיעה מתי לפרוש ולהעביר את מטה המנהיגות בזמן, למי שכבר הוכיח תבונת הנהגה. יעקב מבקש לשכב עם אבותיו במערת המכפלה. אבל המעבר בין האב לבנו האהוב, ולא הבכור, עוד לא שלם, שים נא ידך תחת ירכי, אומר יעקב לבנו, כדי להשביעו, שימת היד לשבועה, במקום סמלי וחשוב של מצוות המילה היא "אות הברית". סמל של פריון והמשכיות, סמל של ברית עם האל. התנוחה הנהוגה בשבועה אין בה צניעות, ויכולה להעמיד את הנשבע בעמדה נחותה. והכתוב אינו מציין שיוסף אומנם עשה כן, לבסוף ישראל משתחווה ליוסף בראש המיטה. כאן נזכר הוא כישראל (ולא כיעקב האב) מנהיג העם בפני האל. הסיטואציה מורכבת בשל כיבוד האב מחד, ותחילת קבלת הסמכות ואחריות במקום מנהיג השבט/העם מאידך.

מדוע יעקב עומד על דעתו להיקבר במערת המכפלה, בארץ המובטחת ומדוע בדחיפות כזו? התשובות המיידיות הן כי אבותיו, אבות האומה קבורים שם, ושם מקומו, פעמים רבות קיים בשלהי החיים געגוע עז לחזור למקור למקומות של ראשית חיינו, חזרה אל הארץ אליה אנחנו קשורים בנימי נפשנו, בזהותנו העמוקה, ולא להישאר בארץ אשר אנו חיים בה בשל נוחיות או מצב כלכלי או מעמד. יעקב מזהה את הצעדים הראשונים של קבלת מנהגי המצרים בקרב הבנים, ובראשם יוסף, את ההתקשרות לקניין ולקרקע שניתנו בגושן. ככתוב במשפט המסיים את סידרת ויגש: " וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד." והוא חושש שהקשר המתהדק והולך עם המקום החדש ימנע את קבורתו במערת המכפלה, בכנען. בנוסף הבין כי מקום קבורת האבות יכולה להוות אבן משיכה, מקום לאזכרות שיקשרו בין צאצאיו לארץ. ואולי חשש שקבורתו במצרים תעשה בדרך של עבודה זרה.

הפרשנים תמהים על כך שיעקב משביע את יוסף ולא נותן בו אמון. חלקם מסבירים כי נעשה כן כדי למנוע אפשרות של התנגדות מצד פרעה, שבוודאי לא ירצה להפר שבועת בן לאביו, גם אם הבקשה להיקבר בארץ יכולה להיתפס כפגיעה בכבודה של מצרים. אולם, דומה לי כי יעקב חושש שהמשכיות של תורת האבות, תורתו, תיפסק או תשתנה ותֹּאבַד,

 הן רבים מבין המבוגרים כואבים את ההשתנות, וחשים כי "זה לא מה שהכרנו, אבדה לנו הארץ, המדינה". כדי שהשרשרת לא תנתק, פועל האב בשתי הדרכים זו של שבועה וזו של ברכה שיש בהן לשון המילים, ושפת הגוף, מגע, כריעת ברך, הנחת הידיים על הראש, או החזקת הירך, או נשיקה, שיחדיו  מחזקים את החוויה ואת הזיכרון, ואמורים להדק את מחויבות הדורות הבאים לשמר את ההמשכיות ואת היעוד שהוטל עליהם.

אפשר לראות בברכות יעקב לנכדיו ובניו חלק מרצף הברכות שבתורה, ברכת האל לאברם (יז, א), המועברת ליצחק, וברכת יצחק ליעקב, לאחר מעשה המירמה (כח, ג), ובפרשה שלנו נאמר בתום הברכות: "וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם", ויש המחברים "וזאת" אל " וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א). הברכות של יעקב לבניו ונכדיו נושאות אופי של נבואה עתידית, היסטורית או של אחרית הימים. הקשיים הלשוניים בברכות רבות, יפתחו פתח נוסף לפרשנויות רבות שונות ומנוגדות. ברכות אלה הנושאות אופי של נבואה עתידית, אינן רק של שבח או חסד או הצלחה אלא גם של קללה: "  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". על ערש דווי, ישראל אינו מוחל לשני האחים שהתאגדו לנקום את כבוד אחותם דינה ושפכו דם רבים בשכם, כי שפיכות דמים כנקמה אינה דרך שבה מכיר יעקב, "כי יש", כנראה, "צדק שאין האדם רשאי לנקוט בו" (דברי י. ליבוביץ). או שישאיר את הצדק הזה לאל, או בימינו למשפט. יתכן כי יעקב זיהה כי באחים טבועה אלימות. שאינה חד פעמית ובעיקר כשהם יחדיו, ולכן ביקש לפזרם. קיימים אירועים מעוררי חלחלה הנטועים בזיכרוננו עד המוות, ואשר אנחנו רוצים לערוך להם תיקון, בטרם נעזוב את העולם.  

אכן הברכה הזו שונה באופייה מהברכות שאנו מכירים,         אומנם היא מנבאת גם שפע, טוב, הצלחה לרוב הבנים/נכדים, אבל גם מצביעה על צרותיהם. כפי שניתן לפרש לדוגמא את דברי יעקב ליששכר: " יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד." השבט חרוץ ועובד את אדמתו, רואה בשפע הארץ ונהנה ממנוחתו, מוכן לסבול ולעלות מס. למי, למקדש או לאויב כובש?. אבל מציטוט של ילקוט התימנים, ועל פי ספר דברי הימים א, יב, לג, מדובר בשבט שהוא חרוץ בעבודת כפיים, ובעל תבונה התורמת להגות ולהבנת התורה. ובין השאר המבין את שני מעגלי הזמנים, זו של שנת שמש, וזו של שנת הירח והשילוב ביניהם. הברכה מעלה גם את הדיון, האם העבודה עומדת בפני עצמה, או היא ההכרח שיעודה מנוחה, מנוחה לשם לימוד? בכל מקרה אין הברכות דומות למתפלל למאמין בדרך כלל, שהברכה היא שבח מאת הנברא המודה בגדולת הבורא, או כפי דעת הרשב"א שהברכה מלשון בריכה ונביעה המעניקה שפע וריבוי מאת האל, או שמא הברכה מלשון מבריך, "המַבריך את הגפן באָרֶץ" (כלאיים ז, א), כלומר מכופף ענף הגפן לאדמה כדי שתצמיח עוד גפנים, כמותה ותמשיך את השפע מן הקיים. וכל הרוצה להעמיק בסוגיית הברכות, ברכות שבח והודאה על הנאות חושיות, או ברכות הנאמרות טרם עשיית מצווה, או ברכות שבח, הודאה ובקשה, או ברכות על ראיית תופעות טבע וכולי, יפנה לדוגמה אל משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ד'. דרך הברכות יעקב מנסה לעשות מעט סדר בקרב השבטים לעתיד לבוא.

 אחדים קובעים את מקום ונוהלי קבורתם, ואחרים משאירים את דרך קבורתם על פי מנהג המקום, המסורת או הדת אליה הם משתייכים. בהלווייתו של יעקב, מצאנו ממנהג מצרים ומדרך האבות. יוסף מורה על חניטת אביו על ידי רופאי מצרים ובתום ארבעים ימי החניטה, קובעים 70 ימי אבל, ובאישור פרעה מלווים את יעקב, יוסף בני ביתו עבדי פרעה, זקני מצרים "וכל בית יוסף"," וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד". אכן הלוויה של רוב כבוד, כיאה למנהיג, ולאבי סגן פרעה. אבל אופייה בגוון מצרי. עם הגעת ההלוויה לאטד גורן בעבר הירדן בטרם הכניסה לארץ כנען, יוסף מורה על אבל, הפעם של שבעה ימים בלבד (לא שבעים ולא ארבעים), כמנהגנו, ואחר כך הבנים עצמם נושאים אותו וטומנים אותו במערה בשדה המכפלה. יעקב נטמן במערה, באדמה. אין בונים לו פירמידה או מוזולאום, אין כאן טקס מפואר, בניו טומנים אותו בצנעה, ברגש של קירבה, לא בריטואל המרחיק מתחושת האבל ומן המת. הבאים אל בית הקברות העתיק בבית שערים, בו טמון (לפי הוכחות כתובות וארכיאולוגיות) רבי יהודה הנשיא, מוצא קברים ועליהם נפש- מוזולאום לתפארת המת, ואילו מעל קברו של רבי יהודה הנשיא, נחצבו בסלע ספסלים לישיבה לשם לימוד. והוא ההבדל, מכאן דגש על נראות ופאר ומכאן לימוד תורתו הגותו וכתביו של המת, מכאן זיכרון מונומנטלי בשיש או באבן מאובן, ומכאן המשך השיח עם תורתו ויצירתו של המת.

עם קבורתו של יעקב/ישראל, חוששים האחים שמא יוסף יבוא עמם חשבון על אשר עוללו לו כשמכרו אותו (לז, יט-לו). חילופי מנהיגים מעוררים תמיד אי ודאות, חששות מהתנהגותו של המנהיג החדש. על אחת כמה וכמה, כאשר רגשות האשמה כלפיו מנקרים את מצפונך, ואתה חושש מידו הנוקמת. האחים, הנתונים לשלטון אחיהם, מכינים קו הגנה. הם טוענים כי אביהם יעקב ציווה לאמור: " אנא שא נא פשע אחיך", בין אם ידע יעקב על מכירת יוסף בידי אחיו, ובין אם לא ידע, ובין אם אמר יעקב דברים אלה או לא, כפי שמתווכחים הפרשנים והמדרש, מבין יוסף את רגשי האשמה של אחיו, ואת חששם ממנו, וברגישותו הרבה הוא בוכה. הבכי שובר את המחסום עם אחיו, " וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים". עדיין האחים לא בטוחים לגמרי, אומנם הם מכירים בשלטון אחיהם, אבל כאילו היו לעבדיו, מעין כניעה מוחלטת, לא כאחים (הנה התגשם חלום השמש והכוכבים של יוסף הנער). מה הדברים היכולים לשחרר את האחים ממצוקתם הנפשית, ולשחרר אותם מרגשי האשמה הכובלים אותם. יוסף מוסיף: " כי התחת אלוהים אני", הווה אומר הוא תחת החוק, החוק האלוהי, ונתון לרצון האל. וגם אם אחים חשבו לפגוע בו בנעוריו, לעשות רע, מעשה לא מוסרי, בסופו של דבר "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב". גם אם הכוונה תחילתה ברוע, תוצאותיה טובות. יוסף מקבל אחריות לקיום אחיו ומשפחותיהם. בחילופי מנהיגים חלים זעזועים, חששות של קרובים ורחוקים, ציפיות להגשמת שאיפות, חרדות מן הבאות. השינוי מחייב שיח עם המנהיג ומטעמו. המנהיג מגלה רגישות האמורה להוריד את מפלס החששות, להודיע על התחייבויות שהוא יכול לעמוד בהן.