ב- 1919 חזרה רחל לארץ.

"ראיתיה חיוורת ומשתעלת מעט" סיפרה דודה שושנה. “’מה לך?’” שאלתיה. היא השיבה, ‘שום דבר, התקררתי קצת’”.

זה היה צו הגאווה. רחל לא תבקש טובות מאיש ולא תיעזר אפילו באחותה. מחלתה היא עניינה הפרטי והיא תתגבר עליה בכוחות עצמה. דודה שושנה כתבה: “בארץ הציעו לפניה עבודת מורה בבית-הספר למקצועות קרובים לה – לחקלאות, לציור. אבל היא דחתה את ההצעות האלה, כי שאפה לעבודה חקלאית ממש, לכפר. העבודה בקבוצת דגניה היה ניסיונה האחרון. אז עוד חלמה על הבראה”.[1]

חיה רוטברג כתבה שאחרי חזרתה של רחל ארצה “באה לכינרת. שום סימן של נוער לא היה בפניה עוד. היא הייתה לבושה שמלת-חום כתלמידת גימנסיה או כמו נזירה. השמלה אמנם הייתה נקיה אבל יְשנה ודוחה, ומורגש היה שזאת היא שמלתה היחידה... הייתה רזה, רזון חולני, כפופה קצת, ומורגש היה מיד כי היא חולה אנושה. שערותיה דקות וקלושות, כאילו חולניות גם הן. הלכתי להראות לה את גן-הירקות. היא הלכה לידי, עצובה ושותקת. עיניה גדולות, כחולות אפורות, הגבות עבות וגבריות ופיה נשי ורך. העיניים הזכירו ים לפני סערה. כזאת ראיתיה בפעם הראשונה. כעבור חודשים אחדים עמדנו פעם על-יד הרכבת בתחנה בחיפה, והנה מתוך הרכבת יוצאת רחל ומסתערת על מאיר. ‘איזה מזל שפגשתיך, יש לי כרטיס רק עד חיפה ואני רוצה לגליל’. והיא יצאה מהרכבת והלכה אתנו. היא סיפרה שאין לה עבודה ובמלון ביקשה מודד-חום, כי הייתה חולה. אבל הייתה מלאת חיים, מדברת וצוחקת הרבה. ביקשה  את מאיר שיסדר אותה בדגניה. מאיר דיבר עם ברל, שנזדמן אז לחיפה, ולמחרת נסעה רחל לדגניה”.[2]

384

עתה  הייתה רחל לא רק חלוצה אלא גם אגרונומית. ואף-על-פי-כן, כשהצטרפה לקבוצת דגניה א’ עבדה שם בכל עבודה קשה. הקבוצה לא הייתה מעונינת אז בידע האקדמי שלה. הצטרפותה של רחל לדגניה א’ היה מעשה איוולת מצִדה, אפילו לא הייתה חולה. חברי הקבוצה היו, ברובם, אנשים מסוגו של שמואל דיין, שאיתם היא החליטה לשרוף את הגשרים כשנסעה לצרפת, בגלל אישיותם  הרדודה  והקטנונית. קטנות היום-יום של החברה החדשה היו למעשה ג’ונגל אנושי, כפי שלמדה רחל על בשרה אחרי זמן לא רב. במכתבה הראשון מדגניה לאחותה שושנה, היא כתבה:

“שושנלה שלום! שבתי לכינרתי השקטה וטוב לי. העבודה קצת קשה מדי. אבל צריך לקוות כי בחורף תֵקל יותר. מוזר הדבר: חשבתי כי לא על נקלה אסתגל לחיי קבוצה ששמעתי עליה רק רעות. והנה לא היה גם המעבר מורגש כל שהוא. תלוי במקרה. יכול להיות כי חברי, לרוב, אנשים אינטליגנטים. בחדר ארבע אנחנו: 1. מרים זינגר, זו אשר ספר אגדותיה יוצא לאור במהדורה שנית, נערה בהירת שכל ועמוקת נשמה. 2. יהודית, נערה חברית וותרנית, טובת לב עם משהו של גבורת הכנעה לכלל (אם תביני הגדרתי זו). 3. יונה מקבוצת צעירות של כינרת, בריאת גוף ונפש ושְלווה ככינרת בצהריים. טוב פה, לעת עתה טוב מאוד”.

רחל התאמצה להשתלב בחיי החברה. לקראת חג הפורים היא חיברה מחזה היתולי בשם “סיפוק נפשי” והשתתפה במערכת של פרסום מקומי “פורימון”, עם יוסף ברץ ויעקב ברקוביץ. היא טיילה בסביבה עם חברותיה רכובה על סוס.

על עבודתה במטבח ועל יחסיה עם החברים האחרים היא כתבה לשושנה: “שלוש שעות פנויות באמצע היום – לא רע. מה דעתך? אמנם בעד זה אסתובב במטבח עד שמונה בערב בעת אשר הכל ‘שותים עד תום מתת מנוחה’. אך שלוש שעות אלה תשבענה נחת: אלך לי אל הגורן, אשתטח על גבי הקש... ותו לא... ואין גם צורך בתו-האוויר ב’מבע יד אוהבת’ (בשירו של פיכמן). הכינרת בעיני תינוק (שאיננו מבני עמי, מובן מאליו). פעמים תבוא איתי יהודית אשר יפה כל כך, עד כי רוצה הייתי כי תראי אותה. היא תקרא בקול בתנ”ך. פניה נושבים עלי רוח קדומים ובפניה קדומים ידברו. כה מוזר לשוב אחרי כן לחיים הרגילים ואולי גם לקלף בצלים לארוחת הערב. הוי בצלים! הלא הם הטרגדיה של המטבח, ובגללם כמה דמעות נשפכו כבר...”

בדגניה א’ חיברה רחל לא רק חרוזים קלים, אלא גם את שיריה הראשונים בעברית. בקיץ 1920 היא פרסמה את שירה הראשון בעברית, “הֲלֹךְ נֶפֶש” בכתב העת “השילוח”, ואותו היא הקדישה כאמור לא.ד. גורדון. דן מירון כתב כי למרות השתייכותה של רחל לעלייה השניה,  “היא נולדה כמשוררת דווקא על רקע העלייה השלישית... המדובר הוא לא רק בזימון כרונולוגי מקרי של מועד הופעת שיריה הראשונים ושנות העלייה השלישית (1923-1919), אלא בקשר נפשי ואינטלקטואלי  בין השתיים. ככל שהעלתה בשירים את זיכרונות  ימי העלייה השניה בחוותה של חנה מייזל ובכינרת, ככל שהתרפקה  בהם על ימי נעורים ובריאות ושמחה בשנים שלפני מלחמת העולם, שיקפה רחל בשיריה הן את רושם המגע עם ספרות רוסיה וצרפת בשנות היעדרותה  מן הארץ, והן את התפיסות  שרווחו בהווי התרבותי והפוליטי  של שנות העשרים בארץ ישראל. למעשה, כשחזרה ארצה וביקשה להיקלט מחדש בקבוצת דגניה ולהתחבר  עם חבריה שעזבה כשיצאה לחו”ל ב1913-, גילתה שהדבר לא היה אפשרי עוד; וזאת  לא רק משום מחלת השחפת אשר מנעה ממנה נטילת  חלק בעמל המפרך  של הישוב החקלאי דל האחיזה והאמצעים, אלא בעיקר משום שעולמה הרוחני של הקבוצה, שבה נשמע מושג כמו ‘פוטוריזם’, שרחל הביאה עמה מרוסיה, כמין שַׁבֶּשֶׁת, היה עתה צר וזר לה. אף ‘אנשי אדמה’ מובהקים  של העלייה השניה, כגון א.ד. גורדון  ונח נפתולסקי , שהיו ונשארו ידידיה הנערצים, לא יכלו לספק את הצרכים  הנפשיים והאינטלקטואליים שהפנו אותה עתה לאנשי תרבות ופוליטיקה כזלמן רובשוב וכברל כצנלסון”. לפי מירון, רחל ראתה את עצמה כמודרנית, הנאמנה לרוח הזמן, שהתגלה לדבריה ב”בפשטות הביטוי”. היא ראתה את עצמה, לדבריו, כחלק מן העולם השירי הכללי “הנקרע  בין סימבוליזם  לפוטוריזם, בין סוריאליזם לאקספרסיוניזם”. כשחזרה ארצה אחרי מלחמת העולם ניסתה אף להעמיד את עצמה כנציגה  של אותה מציאות  ספרותית מודרנית בהרצאה שביקשה להשמיע בדגניה, למען ישכילו חברי הקבוצה וידעו אף הם על הנעשה בעולם הספרותי הגדול, הרחק מתחומם. הניסיון הפך לפיאַסקוֹ, שרחל נתנה לו ביטוי הומוריסטי בפזמון לפורים:

מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הָיָה

יָדַעְנוּ סִימְבּוֹלִיזְם   –

עַיֵּן בְּמֶטֶרְלִינְק;

יָדַעְנו רוֹמַנְטִיזְם   –

עַיֵן בִּשְׁמֶטֶרְלִינְק;

יוֹדְעִים סוֹצְיָאלִיזְם

בְּבֶן-יַעֲקב עַיֵּן,                                    *

וְרַק עַל פוּ-טוּ-רִיזְם

תּוֹהִים... הֲיִתָּכֵן?

וְיוֹם אֶחָד, בַּחרֶף,                               *

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

אָמְרָה רָחֵל קְשַׁת ערֶף                         *

לְתַקֵּן הַמְעֻוָּת...

גוֹרְדוֹן, אַחַר רְגָעַיִם

אַדִילִינֶשׁ, חָרַץ;

לָטַשׁ, לָטַשׁ עֵינַיִם

וַיֵּרָדֵם בָּרָץ;

וְתַן הִפְסִיק דְּבָרֶיהָ

בְּשְׁאֵלָה קְצָרָה:

“הֲיֵשׁ לַפוּ-טוּ-רִיזְם

מַגָּע אֶל שְׁעוֹלָה?...”

רָהֵל שָׁתְקָה נִכְלֶמֶת,

וַתֵּאָנֵחַ מַר.

וְהִנֵּה עַל מְאַלֶּמֶת

שִׂיחָה נָסַבָּה כִּבָר...

“ההומור בפזמוני הקליל מסתיר מרירות אמיתית. רחל לא יכלה שלא להבין כי בסביבה כזאת היא לא תוכל ליצור, ואהבתה המפורסמת לחקלאות נהפכה בה לסלידה מפורשת מפני גולמיות כפרית ומעשיוּת גסה, שאינה מוכנה לקבל דבר שאין לו ‘מגע אל שעורה. (שאלתו ה’קצרה’ של תַן[3] היא, כמובן עקיצה ארסית מצידה של רחל. הרי השואל אינו מבחין בין פוטוריזם  מלשון עתידיות לבין המלה היידית פיטערן – להאביס, להאכיל בהמות ובעלי-חיים. הן הוא – במלים אחרות – בור כפרי-עיירתי”.[4]

על אותה הרצאה כתבה רחל לדודה שושנה: “החלטנו אחת לשבוע לשוחח על עניינים כלליים לאחר שמישהו ירצה הרצאה קצרה, כעין כניסה לויכוחים. בחלקי נפל להתחיל. בחרתי (ולא ביותר הצלחתי בבחירה) בתנועת פוטוריזם באירופה. שמעו בהרבה עניין, אבל מובן מאליו כי פוטוריזם האומלל נתקל בקיר ברזל של בריאות נפשית, ושללוהו בלי רחמים. היה לראות מראש כי גם מחוץ לכפר יהיה  הוא זר ורחוק לנו, ליהודים, למוקירי העברpar exellence . על כל פנים היה די שמח וצחקו לא מעט בייחוד בשעת דבריו של גורדון”.

את יחסה הדו-ערכי לחברי דגניה א’, כמו גם לברל כצנלסון ולזלמן שזר, ביטאה רחל בשירה “מיכל” הנזכר לעיל: “כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶר אֹהַב”, שהרי אם יחסה לתנחום, לברץ לגורדון ולחבריהם, הייתה מתמצֵת אך ב”סלידה מפורשת מפני גולמיות כפרית, היא לא הייתה רואה בגֵרוש מדגניה, עקב מחלתה, “חֲלוֹם בַּלָּהוֹת” שבו “הוּצֵאתִי לִסָּקֵל, יָשְבוּ הַדַּיָנִים \ וְדֹם הֵנִידוּ רֹאשׁ”.