שמש השכימה ליום עבודה נוסף, לבושה סמרטוטי עננים צבועי שחור קלוש.
היא לא רגילה לפגוש שמש ראשונית כזו, אך הלילה לא היטיב עם מנוחתה, ולא העניק
לה עדן. שוב ושוב החליפה נתיבים על מיטתה, רודפת אחרי שינה מרדנית. למרות
שאננותה מיום אתמול, בטחונה העצמי כורסם בחפרפרת הספק האלימה.
ואולי היא טועה מאוד. אולי כול הפרשנות שלה להתנהגות השופט הייתה שגויה לחלוטין.
אולי המקצוען הזה פשוט השתעשע בה, מעביר עוד קייס בשגרת יומו, משחק
במיומנות, מנוסה וילדותית, בבובת הסמרטוטים שמונחת לפניו.
שלא כדרכה, הופיעה באולם לבושה בבגדי יום האתמול שלה .כיוונה לא להחסיר
ולאבד דבר מדמותה, שנבנתה במפגשם הראשון.
משנטלה את מבטו, נרגעה. ידעה כי צדקה בניהול התסריט המקורי שלה. ראתה, כי
דהר עמה כל הלילה בערבות סדיניו הצחיחים. גם לילו, כלילה, טרופים היו וחסרי
מנוח.
נכנס בצעדים מאוששים, תנועותיו מוגזמות מעט. היטיב את החליפה הכהה השוכנת
תחת גלימתו. בודק באצבעות חופזות את מיקומה הראוי של עניבתו, ובהיסח דעת
מעביר אגודל עדין על חתך לחי דקיק, מתנה של גילוח בוקר מדוקדק מידי.
עכשיו היא ניהלה את המשפט. בעוד שני עורכי הדין ממשיכים להשליך את טיעוניהם
הבלויים, הדגישה את נוכחותה אל מול עיניו .שתוקה, אך מלאת פעילויות קטנות.
מאריכה רגל כנגדו, אוספת תלתל שפרעה ומתקינה כפתור שפרמה. הסחי דעת
מכוונים היטב, עצבנות מבוקרת ,אי שקט מתוכנן.
ממתינה בסבלנות, כי יקרא בה ,ויבלע כל ניד שלה באישונים בוערים ומוחמקים.
שני בעלי המלאכה עמדו להביא את העניין לכלל סיום. מפזרים שאריות סחורתם
ואוספים את ניירות עבודתם. מיתר מתוח אחד עדיין הכאיב ולא הרפה מהגב התחתון
שלה. הספק. כול יתר גופה כבר טבל בתחושת ניצחון ,מסתיר בוז קשוח תחת ריסים
מושפלים.
הוא זרק בה עיניים שוב ושוב. היטב ראה את כווני החן ששילחה לקראתו. הכיר
את ההצגה וקרא את מוחה. כבר ראה ושותף בהרבה סרטים כאלה. ניסה להתעשת.
בידיים בקיאות עלעל פה ושם ואף טייל על המקלדת ללא סיבה מעשית. דבריהם של
עורכי הדין נפלו בערמות למרגלות מושבו. שוב עקר את משקפיו ממקומם. המרחק
מטשטש את התמונה לקצר הרואי. אולי אפילו כבר קטרקט. העמימות הקצרה הזו ,
מניחה לו להרפות מעט ולהניח לחזרתם של ריגושים עזים ונועזים.
הייתה עולה וזורמת בכול מעליות דמו. עוצרת בחריקה בחדרי לבו. מתמוטטת, קרועת
כבלים אל קרקעית בטנו המתקבסת.
נאבק בה. בו. באקסתו. תמונות המשיכו לרוץ בראשו באי סדר גמור. דמויים, שלא
הכיר ולא ידע בואם וצאתם. יש ואנוס היה לקטום חיוך דחוק לנוכח צירוף משעשע
בדמיונו.[ מעלית, למשל].או אירוע מדומיין כגון: ניגש אליה ושואל היכן הניח את הגרב
ואיפה העניבה ההולמת . או שתשאיר את המפתחות, כי שלו נשארו בלשכה....ואחר
כך חלוקת הרכוש, והכול. החמיצות, הטינה, התסכול, ההשלמה. ההסתגלות הבלתי
גמורה.
התלמים החרוצים במצחו התכווצו והעמיקו, בחריש הכואב של הרגשתו. עדיף היה
להקיא עכשיו הכול ולנקות את קיבת ארוחת הבוקר שלו. לפחות אפשר היה להאשים
מישהו או משהו. אבל ,לא. לא יכול עכשיו. לא ינפנף בחולשה גופנית כלשהי. הקצרנית
שיגרה בו מבט קצר ,מכיר ודואג וחזרה לעיסוקה. הוא עקשן וחזק, ידעה , אף כי לא
הבינה למה.
מחשבותיו סובבו, סובבו ,לא מצליחות למצוא רחוב להישיר ולהתאזן בו. השנים
הרבות שהותיר פזורות מאחוריו, נחלצו לעזור. האבנים שהיה ניגף בהן בכל דרכו, היו
עכשיו למשקולות מייצבות .
העמיק עצמו במעמקי גלימתו, מוצא בה מסתור מוכר לתנוחתו הקפואה. השקט הקטן
באולם, חידד את אוזניו לקלוט את רעש האוטובוסים בוויצמן. בדרך כלל, היה אטום
לרעמי אופנועים, בלמי אוטובוסים וצפירות מתחנת המוניות שלפני מגדל המוזיאון.
עכשיו ,נאחז בקולות השיגרה הללו ,וטלטל את עצמו חזרה אל אניותיו החסומה.
הביטה בו בריכוז וביתר תשומת לב. מבטה גלוי ועירום. הבחינה והבינה.
שילחה בו יותר ויותר תחנות חנייה על נוכחותה. מאותתת בעדינות ובחן על כל אתרי
הנוי של גופה.
בשלב זה אינה מניחה לעצמה להסיע את עיניה סביב, באולם. בלמה סקרנות שגורה
לברר איך מביטים בה האחרים ,גברים ונשים. קלטה עין סוקרת של שוטר צעיר ועייף,
אך לא התפנתה להרחיב מבט כולל. רק יעד אחד למבטה הצולף – כבוד השופט.
הוא עומד להחליט ולהכריע. זו משרתו, זו מלאכתו, זו פרנסתו. מענין כמה הוא
מרוויח. שעון שעל ידו, ממותג וחגיגי, וגם העניבה איכותית ומאופננת. נראה כמו
שעמום ממית. לשבת כל הזמן ולשמוע מיני קשקושים ,שעם כל שונותם, חוזרים על
עצמם שוב ושוב. הדמיון האנושי די מוגבל במחוז הזה. למעט הפתעות נדירות של
פעם ב....שנה ועוד שנה ועוד שנה ועוד. ..למות.
והיא מחפשת אצלו סימני חיים, דווקא. יתקשר? לא נראה כזה. הרי יש לו כול הפרטים
שלה. אז מה הבעיה? הוא הבעיה. לועס טונות של מילים במחשב, באוזניים, באפור
שביניהן, יום ועוד יום ועוד יום ועוד. להשתגע. איך לא?
את השיגעון הקבור הזה היא מחפשת עכשיו. אל הנקודה הממוטטת הזו היא מכוונת.
מנוסה, ידענית, מיומנת מאוד בליגה הזו של משחקים ושחקנים. בלי יהירות ,רק
בתבונה יודעת אדם ובשביעות רצון עצמית מפרגנת, לרגל כול הצלחה, קטנה כגדולה.
הוא שאוב אל תוך עצמו, מפיק מילים. מדבר. סופר וסודר את נשימותיו. להרגיע.
מופתע ממה שמעבירה בו. מבין את התסריט הבנוי היטב שלה. חכמה באריזת מתנה.
מה פתאום מתנה? מתנה לא מספיק לתת, צריך גם לקבל ולקחת. כמו בכל חוזה,
נתינה וקיבול. והוא?
עורכי הדין כבר אורזים, מוכנים לטוס למיצג הבא. עוד רישום מהיר ביומן הדיגיטלי.
לפטופ מוגף ומבט מפציר, נו כבר תגמור. תן לרוץ הלאה.
אמירתו פגעה בה באיטיות .סלואו מויישן. חבטה ,שראשיתה קהות משתקת ,והמשכה
בלבול ,מבוכה, בושה.
הרי עקבה אחריו בעיניים צמודות, עמסה את דמיונו בהרבה ממה שדמיינה לעצמה.
גבר הולך לאיבוד. ולא הלך. לא התאבד בנפילה אל נקיקי נשיותה החובקת.
איך? מה פתאום? בתחנה האחרונה הטיח בה פתאום. הרג את כול התסריט, זייף
את תפקידו במחזה הקטן והאינטימי ביניהם.
אמנם עניין די פשוט, אבל בכל זאת היא פה, עם עורך דין, שופט , כול הבירוקרטיה
והתפאורה.
"אשמה !" ,לא יכול להיות. סימן שאלה גדול צייר את פרצופה הנאה. מפנה מקום
לסערה. שנאה חמרה בעיניה. ירתה בו איבתה משתי עיניה הירוקות והיורקות.
נכפפה קדימה בדריכות של זינוק עצור. אצבעותיה חובקות עצמן בכוח, שומרות על
הדם שלא ימלט, כנסיגתו המלבינה את פניה. כעס כזה מכער אותה, משבש את החן
הכובש של שלוותה. היא יודעת. דמעות של תסכול ואכזבה.
נשרה על כסאה בהתשה. את מעט אנרגיית הזעם שעוד נותרה בה הפנתה אל עורך
הדין שלה. מסמנת לו באצבע משסעת לרוחב הגרון.
הוא דבר בקול שקט ורך. החריצים בפניו מוטענים בזוויות חדות. ידיו חבויות בגלימתו,
שנוכחותה השחורה נסוגה מחיוורון פניו. כאב של גירושים שניים, חטופים, מפתיעים,
הכרחיים. צווארו שמוט לפנים, מתנודד על פלצור כמיהתו הנבלמת. אסור לו. לא ייכנע.
לא. גם לא יוכיח לאקסתו דבר. לא כאן. לא עכשיו. לא עם זאת. "אשמה".
מאוחר יותר, אחרי שהאריך את מסלולו השגור, משך דרך וייצמן עד כיכר המדינה,
סובב את הכיכר שלוש פעמים נבוכות ואבודות ורק אז התיישר אל ביתו.
עכשיו, חשוף עם עצמו, בלי מגן התפקיד, הגלימה, הניסיון, טובע על כורסתו, כנוע
ואבל. רק בקבוק הוויסקי הקשיב באדישות לגניחות חייו וחרטותיו.
למה הוא רוצה תמיד להיות צודק? או.קיי, שופט-שופט, אבל לאן נעלם הבנאדם?
מה? הוא לא רשאי להביא אביב לגופו הקמל? לנפשו הרעובה? למחשבותיו העבשות?
מחוק, שחוק, שארית של עצמו הנמרץ, השואף, התאב. איך פעם.....
ניסה ללמד זכות על עצמו. לסנגר. לא ישטו בי כל אלה. לא אשתי, אקסתי, לא
הנאשמת המטלטלת, ואפילו לא אני. אני יחידה שלמה, יחיד ברור ומוצק.
עמדה גבריותו במבחן, וניצח. לא מובס, לא כנוע, לא מבולבל. הקרב של הנישואין,
משמע הגרושין נגמר. לא ישלם עליו יותר. הוא מדויק, הוא צייתן, מקצוען בכול אבריו,
מחשבותיו וחשקיו. הוא שולט במה ובמי שהוא. לא יזיזו אותו. טוב אם זה היה קורה
בפאב, למשל [מה שלא היה קורה, כי איפה הוא ואיפה פאב],אם, כשהוא על אזרחי
[למרות, ששופט זה לכול החיים, כול החיים], אבל נניח, אם [ שהרי בכלל לא
הייתה משגרת מבט, אל החיזיון הלא אטרקטיבי שהוא] , ובכל זאת, אם, אז, הו-הו ,
אז זה היה סרט אחר לגמרי. לגמרי. איי רסט מיי קייס...
משיח עם עצמו דברים ארוכים. גולש בין הזמנים המשתנים, האירועים המתחלפים,
כאן, עכשיו, שם, אז. התמונות מתפרעות בראשו, בצבע ובשחור לבן.
