הָיְתָה לִי שִיחָה רְצִינִית עִם אֶשְנַבַּאי:

מָנִיתִי אֶת מִסְפַּר הַשָּנִים –

עָצַמְתִּי עֵינַי כְּשֶנִזְכַּרְתִּי בַּפַּחַד.

נִזְכַּרְתִּי:

גִּדַּפְתִּי שְתַּיִם שָלוֹש פְּעָמִים.

הָיוּ גַּם רְגָעִים נִפְלָאִים –

הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ רְחוֹקִים

וַאֲנִי עָרַגְתִּי אֲלֵיהֶם בַּחֲשֵכָה.

כָּל כָּךְ קִנֵּאתִי בַּיּוֹשְבִים שָם בָּאוֹר!

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי פָּנִים.

הַכֹּל כָּל כָּךְ מְעֻרְפָּל...

כֵּן, גַּם פֶּלַח כֶּסֶף לְאוֹר יָרֵחַ

נִצְנֵץ לִי פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם.

נִדְמֶה לִי שֶהִרְבֵּיתִי לִצְחוֹק.

בֵאֱמֶת, לָמָּה צָחַקְתִּי כָּל כָּךְ?

בְפִי מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ שִנַּיִם יָפוֹת...

תָּמִיד נִבְלַעְתִּי בַּעֲשַן מְכוֹנִיּוֹת

וְהִשְתַּדַּלְתִּי לֹא לִנְשוֹם.

הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי הַבְטָחוֹת שוֹנוֹת...

חֲבָל שֶלֹּא נִהַלְתִּי יוֹמָן.

חֲבָל שֶלֹּא רָשַמְתִּי הַכֹּל.

הַיּוֹם אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ לְשֵם מַה

כֹּל הָעִנְיָן.

הַשִּיחָה תָּמִיד קָשָה עָלַי.

תָּמִיד אֲנִי נִפְתָּח רֶגַע לִפְנֵי סְגִירַת הַמִּשְרָדִים.

קָשֶה לִי לְהַתְחִיל קֹדֶם.

בַּטְּפָסִים יֵש מִשְבָּצוֹת וַעֲמוּדוֹת, אַךְ הָרְוָחִים הַחֲלָקִים –

מַמְתִּינִים בְּסַבְלָנוּת וּדְמָמָה

לְיוֹם מָחָר.