סיפור:
החוף השקט/ תמרה חלוצי

הבוקר עוד התכסה מעל ראשו בשמיכה שלה. רק לעוד כמה רגעים. זה היה הבוקר של יום הלימודים האחרון שלה בתואר. המחשבה על כותרת היום הזה הותירה אותה שכובה במקומה. היא הייתה ערנית ודרוכה מאד, ובכל זאת התעקשה להישאר בתנוחת עובר. אם תפקח עיניה ותקום, הבוקר ייפרש מעליה באופן רשמי. איך אפשר לפחד כל כך ולרצות בו זמנית בבואו של אותו יום עצמו? היא כמעט התחפרה בעצמה עוד יותר, אך החשש שמא תאחר לשיעור הזה, השיעור המסוים מאד הזה, התיר את חצי-המעגל שיצרה בגופה והניע אותה הלאה.

לבסוף, הבוקר עלה בכבדות, מהוסס.

*

כשחיכתה לאוטובוס לאוניברסיטה, המחשבה נדדה ומצאה את קנה אצל המרצה ההריונית. היא בטח כבר שם, הרבה לפניה. היא ראתה בדמיונה את המרצה ההריונית בדרכה לבניין מעוטר הזכוכיות, קלידוסקופ של השקפות תחומות במסגרות בטון, ריבועים-ריבועים של שיקוף תלת-ממדי. המרצה התקרבה אל דלת הבניין, פתחה אותה, והדרך לכיתה נסללה לפניה. הקומה השנייה חיכתה לה שתעלה ותגיע וכך תתקיים לנגד עיניה קומה שנייה.

היא הייתה חיוורת, או אולי היה זה מבטה הדהוי של הסטודנטית עליה שהוריד מהניבטת את צבעיה. תחת ריסיה של הסטודנטית, המציאות לא הייתה אלא ערפל. לו רק יכלה לקרוא בעדו, לנחש את עתידה כאחת הקוראות בקלפים או בקפה. קריאה בערפל של חוסר שינה ותשישות. לו רק הייתה משוכנעת שאיזו ממשות מחכה לה מעבר לו. ואף על פי כן, נינוחות המרצה ההריונית הייתה גלויה לה מאד.

היה לה קשה, לסטודנטית, לסכור את המחשבות אודות חייה של המרצה ההריונית הזו, כאֵם של מישהו, בת של מישהו, אחות של מישהו, אולי. כאילו הציצה באלבום-תמונות לא שלה. היה משהו בכאב החתום-כמעט שלה שקרא לה לכך, בלי שבחרה בזה. אפשר היה להציץ בכאב המרצה ההריונית בעד הקול שלה, לפחות מבחינת סטודנטים כמו הסטודנטית הזו שידעו להקשיב. לפעמים הייתה הסטודנטית עוצמת עיניים ממושכות, מתפתה להירדם, לא חלילה כי השיעור לא היה לרוחה. פשוט משום קולהּ של זו, קול שנדמה לה כְּאוֹצֵר את כל אהבותיה, תיאורטיות ואנושיות כאחת. קול שאפשר להתכסות בו. אפשר, אך רצוי שלא, שלא תיתפס ישנה בשעה שציוותה עליה ערנות. היא נותרה לטשטש את רצונה לכיסוי, עדיין נוטה-לשינה. הקשב האדוק החזיק אותה. המחשבות שלה לא ידעו סכר ולא מעגן, והפליגו לדמיין את המרצה ההריונית כסטודנטית בגילה-שלה. היא הייתה יכולה לתעות בהפלגה זו עד אינסוף, אלמלא שמה לב לחתירת מחוגי השעון מולה. אז נאלצה להביט בעד חרכי הדמיון ולראות את עצמה יושבת שם, מייחלת לימים אחרים שבהם הזמן עצמו יתרכך כעיניה של זו. אולי אז תראה עצמה כאחרת, אולי אפילו אחרת-מסוימת-מאד. אחרת מרשימה, כמו זו שפנים רבות נשואות אליה. ועוד ברגעים האלה של קצת אחרי שמונה בבוקר.

כאילו לא די היה בקול נושא-ההבטחה של זו, היה ההיריון מזכיר לה שוב ושוב את מה שמעבר לגבול תחום המדע המנוסח היטב שהפיק פיה. יתרונות כלי מדידת תנועת עיניים, התאמת שיטת מחקר לאוכלוסייה, ביקורת על חוקר כזה או אחר שמנתח ומטה תוצאותיו באופן מוצדק-מתודית-למראה (והוא אפילו לא היחיד). הסטודנטית הבחינה בחוטי המחשבה הדקים נמתחים באוויר, פורשים בין הסטודנטים האחרים לבין המרצה תהייה: "אולי ילדייך שכבר נושמים את אוויר העולם שואלים אותך – אמא, איך זה שיש לך עיניים כל כך רכות? אמא, איך זה שעולה ממך שקט כזה?"

היא נעצרה על משפט אחד שאמרה המרצה ההריונית: בעזרת מעקב תנועת עיניים אפשר לאתר טוב יותר הקשבה לדיבור בזמן אמת. והסטודנטית חשבה, וצחקה מעט בתוכה, הרי המרצה ההריונית עושה זאת מבלי להזדקק למכשיר מיוחד, די לה בעיניה לשם כך.

כשדיברה המרצה, התעגל ההיריון בעינה של הסטודנטית. אפשר היה לחשוב שהיא רק מניחה את מבטה על בטנה, אבל זה לא היה מדויק. לא רק מה שהבטן נשאה בחובה חולל אדוות במחשבותיה. היו בה, בסטודנטית, סדקים של סקרנות שהתבקעו לאט, של איזו שאלה שהלכה והתגבשה בה. השאלה נגעה בעומק הבור שֶׁנִּפְעַר בה.

בחלומותיה בהקיץ נענתה לפיתוי לבטא את השאלה שאצרה, ולברוא שיחה ביניהן. בדמיונותיה, הדוברת העיקרית הייתה היא עצמה, ואילו המרצה ההריונית, שהכל תמיד מקשיבים לה, הפכה קשובה: "נכון שאת הילדה שלך תלטפי ותחבקי? את יודעת שיושבים אצלך בכיתה כאלה שלא זכו לזה, רדומים מאד". וחשבה, מישהי עם קול כמו שלה, מביאה ילדה לעולם כמו שמביאים מתנה למכר אהוב ורחוק, עוד עשויה לתקן את העולם ולו במעט בהענקת המתנה הזו.

נדמתה לה מוזרה המחשבה שכשהילדה כבר תצא, הקול של המרצה ההריונית (שבעצם כבר לא תהיה עוד הריונית) ילך אחריה, כלומר אחרי הילדה, רחוק מהחדר הזה על תקתוקיו (מחוגי שעון והקלדה בלפטופים בהתאמה) ומבניין השברים השקופים-האסופים האלה. היא הבינה כמה בת מזל היא, בעצם, על פיסת ההווה שנפלה בחלקה. הרי עוד מעט המרצה לא תהיה כאן. לא תיפתח דלת הבניין בידה, לא תיסלל דרכה לכיתה, לא תתקיים עוד קומה שנייה. לפחות, לא עד שבתה תתיר לה. החדר נראה לה כמו פְּנים של שעון חול גדול, מתהפך שוב ושוב. היא חיפשה תשובה בריחוף הרגעי המתמיד של מחוגי השעון, ודבר-מה נוסף נאבק בין תווי פניה בהפכפכות קבועה.

היא לא רצתה לחשוב, אך למחשבות היו חיים משל עצמן, והן הציפו אותה בכל זאת: אולי באמת היו עיניה של זו, שכבר ראתה לתוככי מבני העומק של אינספור משפטים, מן יכולת להרגיש במאבק הסמוי הזה. אולי רק לפעמים, בחדות העל-זמנית שלה לצפות מה הטרנספורמציה שתהיה ולחמול על שהיה, הייתה מרגישה בְּמָה שמתהפך והופך בזו הנטועה למרגלות במת הכיתה. היא רצתה להאמין, שאם הייתה המרצה מתירה לעצמה, הייתה מניחה עליה מבט ורואה בה עצמי-ישן שלה. אז הייתה יכולה לומר, כמי שהייתה נטועה כמוה וזכתה לצמוח משם, תחזיקי מעמד. בסוף דברים באמת מתבהרים, פריורים ואפילו א-פריורים.

אולם לעת עתה הסטודנטית נותרה לבדה לתהות על קנקנו של אותו מאבק שקוף. ים של מילים סודרו בזו אחר זו במחברתה. מילים לא שלה, אך הכתב שלה מסגר אותן, נתן לדברי המרצה ההריונית צורה, שזה יותר ממה שהסטודנטית יכלה להשיג בשביל מחשבותיה-שלה. היא ניסתה לשכנע את המחשבות לא עוד לסחוף אותה: הזמן כבר יכריע את ההפכפכות. בסוף אתייצב, לכאן או לכאן. אבל הזמן המשיך לנקוף ולנקב בה, והביטחון המועט שהיה לה התמעט ואזל דרך חלליה. ובכל זאת, היא הייתה ממש שם. אולי התכונה שדחפה והאיצה בה להמשיך ולהגיש עבודות, להתכונן לבחינות, להגיע לשיעורים (אפילו למוקדמים שבהם), שהחזיקה אותה לא לנשור, הייתה שאפתנות, ולא יותר. זאת, אפילו שהשאלה שבכל צעד שלה באוניברסיטה המשיכה לטרוד את מוחה, כמו זמזום של יתוש באמצע הלילה: בשביל מה כל זה, ילדונת. תגידי בשביל מה.

היא רצתה לשאול את שאלת-זמזום-היתוש ולו רק כדי לחלוק אותה עם מישהו, להסיט אותה מראשה. אבל השאלה נותרה מסוחררת סביבה, אפופת מבוכה. השאפתנות שעוד הייתה לה, לסטודנטית זו, היה בה מספיק בכדי לגרום לה להתהפך לצדה השני על אף הזמזום, להפוך עוד דף במחברת, לכתוב את התאריך, להשלים עם העובדה שהנה יום חדש כבר התחיל, היא הגיעה למזח הים המסוים הזה, סוף-סוף. היא אפילו ניסתה למתוח חיוך בין שני רמזי-הגומות שלה, כי מה עוד, בעצם, כבר תוכל לעשות.

והיא טעתה בתאריך, כי לא ייאמן שזו באמת השנה עכשיו. מספר השנה שעברה עוד נפל תחת ידה. היא הרי משתנה לאט ומעט כל כך.

היא ידעה שבסוף כל זה יעבור, הרי זה חייב לעבור. הרי זה מה שזמן עושה – עובר, ובסוף השיעור הזה ייגמר, וייחתם היום, השבוע, החודש, השנה. אבל התחושה שהזמן מנהל אותה – ספק אם תעבור. הזמן איים לקבור אותה תחת גרגרי החול שלו. עוד משימה ועוד מטלה ועוד חומרי קריאה ועוד בחינה מתקרבת ועוד אירועים חברתיים שמתפספסים לה בין היד לעט, עוד חיבוק חברותי שכבר לא תיתן. היא הייתה רוצה שחומר הלימוד, שהקשר שלו למציאות נראה לאחרים מוסווה ועקיף משהו, יהיה כזה גם מבחינתה. אבל העולם המציאותי מדי רדף אותה גם כשגשרים לעולם המדע נבראו במילותיה של המרצה ההריונית. העולם המציאותי מדי התגלגל אחריה לאורך הגשר. הסטודנטית תהתה מה בין העולם המציאותי, המעיק בהתממשותו, לעולם הבא – לפחות, עולם שהייתה רוצה שיבוא. עולם בו גם היא, כמו זו שבוראת, תוכל למצוא את עצמה בתפקיד פעיל יותר. עולם בו לא רק תקשיב, אלא גם תדבר בעצמה.

*

והנה היא עוד שם, כמעט עייפה מכדי להכות גלים בזמן שנותר. היא נתלית בשרטוטים דמויי-מחט ה- ERP המוקרנים מולה: בהתחלה הם נראו לה כמו אילוסטרציה למצב רוחה מאז התחילה ללמוד, לאחר מכן – במיוחד השרטוטים רחבי המשרעת – נדמו לגלים. מקרבים אל חוף-שאיפותיה חלומות על ים שעוד תשוב לבקר בו כשכל זה ייגמר.

אולי אין עולם הבא, יש רק ים שבא. אבל במצולות דמיונה כבר שקעה אותה שאלה והקשתה: למה, בעצם, היא עושה את כל זה. היא רוצה לשחות מעלה מהשאלה, להפוך את כל מה שלא מלוטף ולא מחובק בה לְסַפוּג מים. לא להבדיל עוד בין הבכי שנאסף בה לים, בין מי מלח למים שקטים.

מחוגי השעון עוד חותרים. כמעט וכבר הניחו אותה מעבר לערפל, על חופו הבלתי מוכר של סוף השיעור, ואז, באמת מה יהיה.

המרצה ההריונית נעמדת מולה. הסטודנטית תולה בה עיניים ותקוות ואפילו ציפייה, ולרגע התחושות של שתיהן נפגשות. השאלה נחה סוף-סוף על משכבה כשהתשובה משקיטה אותה. התשובה עולה ממבטיהן, בקלות אוורירית ומלאת טל. מבטיהן מתלכד למבט אחד, והוא עונה ברוך: אני אוהבת את זה. אין לי מושג מה אני עושה, וגם לא לאן אגיע. אבל אני פשוט אוהבת את זה.