מאמר:

הרהורים על פרשת ויצא/  עצמון יניב

הסולם:

בפתח הפרשה מסופר על יעקב היוצא למסע ארוך מבאר שבע לחרן במטרה למצוא לעצמו זיווג ראוי מבני משפחתו . לפי כך, על פי רש"י שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, הואיל ובבסיס הזיווג עמדה הכוונה להקים באופן מעשי את עם ישראל, הייתה חשיבות רבה לבחור את בת הזוג הראויה לתפקיד חשוב זה.  והנה מגיע יעקב למקום ששמו לא מצוין, ויש תילי תילים של פירושים העוסקים בשאלה באיזה מקום מדובר,  השעה היא שעת לילה, השמש שקעה, ויעקב לוקח אבן מאבני המקום ומניחה למראשותיו ושוכב לישון.

בשנתו חולם יעקב חלום ובחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם.

מהו אותו סולם שראשו מגיע השמימה, בעיני זהו מותר האדם , החלק הרוחני של האדם השואף להתעלות להגיע להגשמה רוחנית. רוח האדם שואפת להתרומם למעלה להבין את הנסתר לחקור את הלא ידוע, ואם כך הדבר, מה משמעות הדבר שמלאכי אלוהים עולים ויורדים. זהו אות אזהרה, בצד העלייה יש גם ירידה, תמיד יש לקחת בחשבון שהסולם מאפשר לא רק לעלות אלא גם לרדת, החיים אינם נעים רק בכיוון אחד, של עליה מתמדת עד לשער השמיים, יש גם ירידות , ואפשר ליפול,  על העולה להתכונן גם לירידה, שהיא לפעמים לצורך עליה. מי שלא מכין את עצמו לירידה מוטב שלא יתחיל לעלות.

על הסולם כתוב: " והנה סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמימה"  ואילו בפרשת נח בעניין מגדל בבל כתוב: "ויאמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים" . מה בין הסולם שראשו מגיע השמימה   ואלוהים ניצב עליו  שבבסיס החלום וההבטחה  ליעקב המושוות לברית בין הבתרים, לבין המגדל שביקש/ו בני נח לבנות וראשו בשמיים, מיזם שהאל מחליט לעצור באיבו לבלול את שפת העוסקים במלאכה ולהפיצם על פני כל הארץ עד אשר חדלו מהקמת העיר והמגדל בתוכו?

הסולם המופיע בחלום וראשו בשמיים הוא יציר הרוח, התגלות אלוהית ואילו בניית המגדל היא פעולה גשמית הנתפסת כגבהות לב מצד האדם ואולי גם כהתרסה כלפי כוחות גדולים ממנו ולכן סוכלה בנייתו. הסולם הוא שברירי ובין שלביו רווחים גדולים המלאים ברוח ועל האדם מוטלת החובה למלא רווחים אלא בתוכן ולתת משמעות לחייו.

האבן על פי הבאר בחרן

פרשת ויצא מלאה באבנים שלכל אחת מהן סמליות רבה. ישנה האבן שיעקב הניח למראשותיו ובעודו ישן עליה חלם את חלומו, כשמקיץ יעקב מן החלום הוא מקים מצבה מן האבן, יוצק שמן על ראשה ונודר נדר, אחר כך אנו למדים על אבן אחרת, אבן גדולה המונחת על פי הבאר בחרן ובסוף הפרשה כורת יעקב ברית על לבן והיא נוטל אבן ומקים מצבה. הוא מורה לבניו ללקט אבנים ולערום אותם לגל ויחד יושבים כולם ואוכלים על גל האבנים הזה, ויעקב קורא לו גלעד ומצבה ולבן קורא לו יגר שהדותא  שפירושו גלעד בארמית

מכל האבנים האלה שלכל אחת מהן משמעות בפני עצמה אני מבקש להתעכב דווקא על הבאר המונחת על פי הבאר בחרן . מסופר בפרשה שיעקב מגיע לבאר בשדה בחרן וממתינים שם כבר שלושה עדרים והכתוב מספר כי כאשר:" נאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה".

מובן מן הדברים כי יעקב הגיע למקום שאין בו אמון ואין בו כנראה גם אמונה הרועים אינם בוטחים איש ברעהו  ולכן סתמו את פי הבאר באבן גדולה וכבדה מאוד שרק כאשר מגיעים כל העדרים וכל הרועים הם יכולים בכוחות משותפים לגול אותה מעל פי הבאר ולהשקות את העדרים, ואחר כך להשיב את האבן בכוחות משותפים למקומה עד ליום המחרת.

לענ"ד אבן זו היא בבחינת אות אזהרה המקדם את יעקב בבואו לחרן דע לך יעקב שאנשי המקום אינם ישרים ואינם בוטחים איש ברעהו והאבן הכבדה נועדה למנוע גניבה של מים  איש מרעהו. איש אינו סומך על חברו וכדי להבטיח חלוקת מים צודקת, הדרך היחידה היא שכולם יהיו נוכחים במקום.

יעקב הוזהר איפה שלבן שהוא מאנשי המקום אינו איש אמת שהנורמה היא נורמה של שקר והיה עליו להיערך לכך.

יעקב לעומת זאת , חרף ההסבר האמור על תפקידה של האבן, מסיר את האבן מפי הבאר לבדו כדי להשקות את צאן לבן. האם אצה לו הדרך לפגוש את לבן אחי אמו ולקדם את תכניותיו, לאחר שראה את רחל, וזה מה שנסך כוח באבריו, או שמא יש בכך רמז שיהיה עליו למרוד במוסכמות. כדי להשיג את מבוקשו, כך או כך יעקב לא הצליח לצאת מחרן ולברוח למעשה אלא לאחר שגנב את ליבו של לבן ורחל  גנבה את התרפים.

הוא אשר אמרנו עולים ויורדים בסולם.

שבת שלום

עצמון ד. יניב