מאמר:
"ויתרוצצו הבנים בקרבה-----ותלך לדרוש את ה' לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ"
המאבק בין שני האחים שהתחיל בבטן הוא סמל לדורות לפנינו תחרות מירוץ בין שני גויים."שני לאומים", שת תרבויוטת חיים,שתי דרכי חיים, שתי תפיסות עולם-נפרדים זה מזה ומנוגדים זה לזה.
יעקב הוא סמל לדרכה של היהדות, לעומת זאת, יש גויים ועמים שבתולדותיהם ובכל הליכותיהם מגשימים הם תורת עשו.
"הקול קול יעקב והידיים ידי עשו"-הקול הוא רוחני, אין בו ממשות, אבל יש לו משמעות, הקול מביע מחשבות: הוא מביא אלינו את המילים, את הידיעות, מאפשר לנו להמחיש את רעיותנו, בעזרתו יכולים להתפלל ללמוד, ללמד, הקול היה במשך אלפי שנים סימן הכר לרוחניותו של עם ישראל, עם שאין לו אלים גשמיים, חומריים, מעשי ידי אדם. עם שתרבותו תמיד בספירות רוחניות ולא בחיטובי עץ ובגילופי אבן. יופיה של היהדות ורוחה לא נצקו על פסילי שיש וארד, ואף לא בדים מרוחים בצבע. את כוחה באמנות הוכיחה היהדות באבסטרקט בלבד-ברוח, את הדרה צררה בין דפי הספר-"ספר הספרים". את חינה היא הטביעה על בני אדם חיים. אף הקשר בין ישראל ואלוהיו היה באמצעות הקול—" ידבר והאלהים יעננו בקול."
"ויהי עשו איש ודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים"
ביתו של עשו השדה, ובשדה הצייד יכול הוא להפגין את תרבות הידיים., תרבות הכוח.,"קח נא כליך תליך וקשתך וצא השדה".
והיפוכו ביעקב: הרוחניות אוהבת את הפנימיות, את התכנסות האדם עם עצמו, בתוך אהלו.
"שדה קרב"-מול "אהל התורה ואמרו חז"ל: "בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות-איןם הידיים ידי עשו שולטות"
"ולאום מלאום יאמת". לאורך ההיסטוריה, יעקב ועשו מתנגשים. הרוח והחרב. האוהל והשדה. שתי התרבויות נאבקות על הבכורה. עשו שונא את יעקב ויעקב אינו אוהב את עשו.
יעקב, חושב שלא יתכן שההגמוניה תשאר בידי הצייד.
עשו חוזר מהשדה, עייף, רעב ומגיע לאהלו של יעקב בידיים ריקות. הוא נצרך למזונו של יעקב. אבל פה באוהל יש לו ארוחה חמה. ליעקב לא חסר דבר ויעקב מאכיל אותו. פה מתברר שיעקב אינו כל כך תם. .הוא מביא את עשו למצב שבו הוא יוותר על הבכורה. יעקב הוא לא יעקב ערמומי המנצל גוי עייף ורעב.
יעקב האמין שבשלב מסוים, ימצא עשו את דרכו לא באמצעות הציד והחרב.
עשו לא מכיר בכשלונו. הוא אינו מודה בפה מלא באובדן דרכו. הוא זועק מתוך עייפות ורעב(" אל יתנני לה") הוא לא מכנה בשם את העדשים המתבשלים בסיר. אולי זה למטה מכבודו לקרוא בשם של מזון צמחוני –עדשים.
הוא מכנה את המזון הזה-"האדום האדום הזה"( כצבע הבשר והדם) אולי הוא רוצה לחיות באשליה שכלל הוא לא אוכל עדשים.
אי אפשר לומר שיעקב רימה אותו.
נניח כי ברגע של רעב ועייפות הוא מוכן לוותר על הבכורה. אבל אחרי שאכל ושבע ושוב לא רעב ועייף. דווקא אז הוא בז לבכורה-" ויבז עשו את הבכורה".
לאחר ששבע הוא החל לועג לבטלן התם המוכן להאמין בהסכמים. יתכן כי גם חשב שכל זמן שהחץ והקשת בידיו. כל עוד הוא אוחז בחרב, הוא הבכור ומה כבר יכול לעשות לו יעקב התם יושב האוהלים.
לא רק שעשו בז לבכורה ולמכירתה. הוא מנסה להינות מהבכורה גם לאחר שמכר אותה. כאשר בא יצחק לברך כנהוג את הבכור לפני מותו ויצחק אינו יודע על מכירת הבכורה ליעקב, לכן מזמן אליו את עשו לקבל את ברכת הבכורה. עשו מוכן לקבל את הברכה, למרות שהבכורה כבר אינה שלו.
וכך-נמשך המאבק בין יעקב לעשו על פני ההיסטוריה ,דברי ימי הגויים, מול דברי "עם לבדד ישכון".
