מאמר:
על פרשת חיי שרה/ רון גרא
בס"ד
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"
למה לא נאמר: מאה ועשרים ושבע שנים? אומר רש"י:להדגיש ששרה היתה יפה בגיל מאה כבת עשרים וכאשר היתה בת עשרים היתה תמימה כבת שבע לחטא":
פרשת חיי שרה: מוות וצחוק.
"חיי שרה" היא פרשה הנפתחת במוות. הפתיח הדרמטי מתמקד במותה של שרה אימנו. לכאורה, יש כאן אירוניה: "חיי.." אדם המתוארים במותה. אולם המוות והחיים משתרגים זה בזה. ואף מעניקים זה לזה משמעות, כמו רגע הלידה וגרע המוות הינם שני הצירים של החיים במהלכם. ההתבוננות בהם מעניקה עומק לחיים. ואילו ההדחקה שלהם משאירה את האדם ללא הקשר של חייו שלו ברגעיו הייחודיים לו או לה בלבד: הולדתו-ה ומותו-ה.
החיים נטולי ההתבוננות במוות כלל, עלולים לאשר חיים שיש בהם אשלייה.
אולם יש מימד נוסף ב"חיי שרה" והוא הקשר המיידי לרגע הקודם המופיע בפרשה הקודמת.
ככלל, לעתים קרובות, ניתן למצוא הקשר של התרה או משמעות נוספת בפרשה כאשר מקשרים אותה לפרשה קודמת או לאחת מאלו שקדמו לה.
שיאה של הפרשה הקודמת, וירא, טמון בעקדה המתוכננת והכמעט מבוצעת בפועל של אב את בנו אהובו, יחידו. זה שהאם הבטיח לו ולאמו שהוא הממשיך שלו ושל מורשתו- היורש ומעביר השושלת על כל כובד משמעותה.
והנה אברהם על פי ציווי האל משכים בבוקר והולך יחד עם בנו להר- ללא ידיעה לאן בדיוק, מהו המקום שבו נקבע פולחן ההקרבה. הוא הולך - ממש כפי שהלך מלכתחילה לארץ לא נודעת בהכוונתו של האל המצווה אותו כעת להקריב את בנו.
הבן ,כמו האב מקבלים יחדיו את גזת האל. ולבסוף הבן מוחלף באייל, והמעשה שנעשה, כמעט, פעם אחת נאסר בתכלית עם הפסקה באחת של ההקרבה.
אולם מי שנותרה מאחור ללא ידיעה לאן הולכים הבן עם האב- הבן הוא בנה יחידה, לו חיכתה עד גיל מופלג ביותר, "צחוק עשה לי אלהים"- לא בגדר הטבע.
והנה הנער -לא פיללה הגיע, והוא יחד עם האב- אישה, הולכים ואומרים כי ישובו לאחר המסע המשותף.
יש מדרשים המתייחסים לרגעים אלו של העקדה- מדובר על מערכת זמנים של בניית המזבח, ושימת הנער, ועריכת העצים ועד לנטילת המאכלת. ברגעים אלו – מדרשים אלו (מדרש תנחומא וקהלת רבה), מתייחסים להתרחשות אצל שרה, המרגישה משהו...לא מוסבר. יש שיקראו לכך אינטואיציה של אם. במופע מיוחד מופיע השטן כנגדה ומספר לה את סיפור המעשה. היא אינה מספיקה לשמוע את סוף הסיפור – שהבן הוחלף באייל. היא מתה- רק מהמעשה של ההקרבה הלא גמור.
עצם המעשה של בן המועמד לשחיטה בידי אביו גורמים לה לחוש את המצב בעצמה- כאילו היא עברה זאת. הבן שלו חיכתה כה הרבה היה צריך לעבור את כל הזוועה הזו, להיעקד. ניכר כי אין זה משנה לה, כי הוא לא נעקד. מבחינתה הוא עבר את השחיטה גם אם לא נשחט בפועל. היא אינה מסתפקת בסוף הסיפור, היא חווה את הטרגדיה כולה.
ניתן להבין מהמדרש כי השטן ידע הי הוא עשוי מבחינתו, ויתכן ולכך בא אליה, להרוג את האם על מעשה בנה ואישה. להודיע לה על כמעט עקדתו. הרי יכול היה להתחיל בסוף העניין- הילד חי "עוד יוסף חי". וכאן, יצחק חי. הוא בחר לתאר את הטרגדיה, לא כמספר סיפורים לאדם הזר לאירוע, אלא לאימו. ועוד לאם שעבורה הוא בנה יחידה אשר אהבה- אין אחר (כל ילד חשוב להוריו בפני עצמו), ובגיל מבוגר כך כך.
האב – האיש, הלך אחר האל ופעל על פי ציוויו. ואילו היא האם נותרה מאחור, אין מסע זה קשור אליה?
מותה, אם כן, לפי פרשנות זו, קשור לעקדת הבן. האם מתה, ובכך העניקה תוקף למעשה העקדה. האם נעקדה יחד עם בנה. הוא יצא ממעשה זה בחיים, והיא מימשה את מעשה המוות.
מותה מספר לנו משהו על חייה. היא נאבקה על היות לה בן. בן אישי- פרסונלי, לא בן יורש ולו חזון. עבור אברהם המובטח להמשכיות ולחזון- יש עולם מעבר לכאן ולעכשיו. הבן מייצג עולם זה. החזון עשוי להתחלף, מבן ממשיך לבן נעקד על פי האל. בפועל ניתן להגדיר מחדש את הייעוד גם על פי מעשה העקדה. איסור הריגת הילדים וככלל קורבן אדם בניגוד לנהוג בחברות בעת העתיקה במרחב. אולם עבור האם – מעבר לחזון, יש ילד שלה. והוא עבר את מה שאין היא יכולה לקבל.
ובכך ניתן להתבונן גם בגירוש הגר וישמעאל, שתחילתו בדרישה של שרה לאברהם. בעיניה שלה, היא משמרת את בנה יחידה כיורש לאברהם ולמורשתו, ולפי פשט הכתובים המחוזקים על פי המדרש, היא שומרת על בנה וגם על עצמה, מפני השפעות לא מיטיבות של הסביבה.
הצחוק המופיע לגבי ישמעאל הוא צחוק אחר מאשר היא מגדירה את הבטחת האל כלפיה. קיים צחוק של פליאה מול שבירת הנהגת הטבע. אולם קיים צחוק הבז לאדם, ולא צוחק איתו ועבורו. כך גם השטן, להבדיל מישמעאל הנער, בא לעשות צחוק- בניגוד לצחוק שבא מהאל- משרה. צחוק זה ממית אותה. כך קיים צחוק המעניק חיים, וצחוק המסיימם.
בפרשה זו רואים את אברהם כדמות אנושית, רגישה, הוא מתייפח בבכי על מות אשת נעוריו, הוא אחוז דאגה למצוא לה אחוזת קבר מכובדת. מיד לאחר מכן הוא מתחיל לדאוג כיצד למצוא בת זוג ליצחק בנו.
פה מתגלה אברהם, לא זה שחשבנו אולי, אשר חי רק עם אלוהיו ולא ידע טעמו של רגש משפחתי חם-באה הפרשה המתארת את מות שרה ואת השידוך של יצחק ויוצרת מעין מסגרת לפרשת העקדה . וזאת קבלת מימד עמוק יותר ונשגב יותר כאשר אנו מגלים עד כמה היה אברהם רגיש כלפי אשתו ובנו.
בפרשה זו אנו קוראים על המשא ומתן עם עפרון החיתי, מסביב למערת המכפלה כמקום קבורה לשרה, בני חת מציעים לאברהם:"במבחר קברינו קבור את מתך....." אבל אברהם מתחנן בפניהם למכור לו בכסף מא אחוזת קבר שתהיה כל כולה שלו, הוא משתחווה לפני עם הארץ. הוא משלם "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" ובלבד ששרה תיקבר בתוך אחוזת קבר משפחתית.
האם לא השפיעה פרשה זו על המושג "קבר ישראל", שהפך להיות כה מושרש וכה מקודש בחיי העם היהודי?יהודי גם כשהוא רחוק מעמו, מעולם לא ויתר על משאלתו, להיקבר לאחר מותו בקבר ישראל.ומפה גם הביטוי "אחוזת קבר".
בשליחות אברהם יוצא אליעזר בן משק ביתו לארם נהריים , לחפש אישה ליצחק, הוא איננו שדכן מקצועי , הוא נבוך מן השליחות שהוטלה עליו.
בהגיעו אל ארם נהריים, עירו של נחור-אחיו של אברהם-הוא חונה ליד הבאר, אשר מחוץ לעיר, לעת ערב,מגיעות לשם נערות העיר לשאוב מים מן הבאר, כאן יש לו הזדמנות לראות מצעד של כל יפיפיות העיר כשכדיהן על שכמיהן ופניהן אל הבאר, אך מי מהן תתאים ליצחק. הוא מחליט "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק",את היופי החיצוני הוא יכול לראות במו עיניו, ואילו המבחן הזה יגלה עד כמה יפת נפש היא הנערה, האם תוכה כברה?
מידות טובות, אדיבות לזר, מאמץ להשקות עובר-אורח, אותו ואת גמליו-מהווים בוחן לאופיה של זו שאפשר להשיאה ליצחק.
רבקה עומדת במבחן.
ויש אומרים:התנהגותה של רבקה באה ללמדנו כי אתה צריך לעזור לעני ולנצרך,לקומם את עצמו, אבל, בהחלט לא לעשות בשבילו מה שהוא יכול לעשות בעצמו
אליעזר עייף ותשוש מן הדרך,ורבקה משקה אותו מן הכד שבידה, אבל,עתה, לאחר ששתה, היא רק תשאב את המים, אך להשקות את הגמלים הוא יכול כבר בעצמו.
