מאמר:
על פרשת וירא/ רון גרא
'וירא אליו באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום.וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם-------ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם.והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"
אברהם והמלאכים נראים בשלושה מצבים
תחילה: "שלושה אנשים ניצבים עליו"
לאחר מכן: "וירא וירץ לקראתם"
לבסוף: "והוא עומד עליהם"
קודם נמצאים הם מעליו, לאחר מכן הוא והם שווים
לבסוף הוא מעליהם.
אברהם המצטיין בהכנסת אורחים, יושב פתח האוהל כחום היום, כשהם מתגלים הוא רץ לקראתם, הרי הם מעליו, בדרגה גבוהה ממנו, שהרי רק בזכותם יוכל לקיים מצוות הכנסת אורחים, ברגע שהוא רץ לקראתם ומקבלם בחמימות ובשמחה הוא כבר בדרגה שווה אתם. וכאשר הם בביתו, נשענים תחת העץ בחצרו והוא משרת אותם ומגיש להם מאכלים ומשקאות, הוא כבר מעליהם-בדרגה גבוהה מהם. כל עוד לא קיים האדם מצווה, הרי המצווה היא מעליו, גבוהה ממנו, נעלה ממנו. החל רץ לקראת המצווה, הרי הוא בדרגה אחת עמה. זכה וקיים אותה-הרי הוא גבוה מן המצווה.
מכאן-מלכתחילה כבוה המלאך מן האדם-ניצב מעליו, אבל בכוחו של האדם להתעלות מעל למלאך ולהיות גבוה ממנו.
האם ידע אברהם שהם מלאכים? לא! הם נראו לו כנוודים והאגדה מוסיפה: "כערבים נדמו לו,המשתחווים לאבק רגלים" לכן אמר להם : "רחצו רגליכם, שלא תכנס עבודה זרה לתוך ביתו", שהרי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות—כל אדם אפילו זה שאינך תמים דעים עמו,אפילו זה המשתחווה לאבק רגליו, ורואה באבק רגליו עבודה זרה.אינך צריך להסכים עמו ועם דעותיו, אתה יכול להציע לו מים שירחץ את אבק רגלי ויסיר את "העבודה הזרה" מעצמו, אך אל תמנ ממנו הכנסת אורחים לבבית.
גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.
שלושה מלאכים על שום מה
האחד לבשר על מהפכת סדום ועמורה, השני לבשר לאברהם על ריפויו מברית המילה וחובתו להציל את לוט. השלישי לבשר על הולדת יצחק-ולחיזוק ההבטחה חרץ המלאך בכותל בית אברהם ואמר כח בעוד שנה תגיע השמש לחריץ זה ויוולד הבן.
יש פרשנים הגורסים שמדובר בביקור הקב"ה בכבודו ובעצמו מלווה בשני מלאכים.
חלק שני:
"העוקד והנעקד": לאן הולכים היחסים בין העוקדים לנעקדים, אב, אם ושני בנים.
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.(בראשית כב, ג ד).
המקום הינו המרחב שבין אליהם לאדם- המרחב המשותף. כך היא גם הברית – מרחב, שאינו מקום, אלא מכנה משותף שבין שניים או יותר, שנוצר למעט מטרה משותפת. וכאן אלהים קורא לאברהם על בסיס הברית שעוצבה בעבר ומתחדשת בפרקים שונים בחיי אברהם להגיע למקום מסוים, בפעם השנייה. הציווי הראשון להגיע אל "המקום" היה בתחילת פרשת "לך לך"- להגיע אל מרחב, ארץ מסויימת, וכעת המקום מצטמצם למקום מקודש בו אמור להיערך טקס בית נוסף- העקדה.
"...וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ..."
ההליכה לקראת טקס זה ובו אב ממשי, יחיד, לבן יחיד, וכן ככינויו "אב המון גויים" – אב טיפוס ל"אב", מתבקש לפעול בניגוד לצו מצפונו, בניגוד לנטייתו כאב על מנת לרצות את האל- אחריו הוא הולך באופן מוחלט.
האירועים הקודמים רוויים בתנועה אנושית ובמלל. מתוארים יחסי גומלין בין אלהים לאדם, ובין הדומיות המופיעות תדיר בפרשה. אולם בשלב זה, התנועה מתוארת במעשה ההליכה עצמו, ובמהלכה מתרחשת דממה. יחסים שתוקים. מלבד רגע אחד בו הבן מסב את תשומת לב אביו לחסרון בולט של בעל חיים המשמש כקורבן. האב עונה בקצרה ובדיוק- הבן- אתה- הקורבן. כך הוא רצון האל. המענה של הבן מצויה בשתיקתו.
"וילכו שניהם יחדיו" מופיע לפני ומיד לאחר הדברים המועטים שבין הבן לאביו
יצחק הבן נכנס אל תוך הברית במילים המופנות בשאלה ובשתיקה.
השינוי החד במציאות זו, הוא בהגעה אל היעד- מקום העקדה.
בעצירה של מעשה העקדה של הבן, ובהחלפה בו במקום, אייל המשמש כקורבן.
יִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל,
האיל הסתבך בסבך- ושוב אותה סבילות הוא נקלע למקום והפך לקורבן במקום הבן.
יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה".
ההתגלות קשורה הן למקום בו האל נראה- נחווה במקום המקודש, ובמקביל בראיית האל את הדמויות האנושיות אליהן הוא מתגלה. ההתגלות היא חוויה של ראיה- תפיסה, חוויה מוחשית והן של ניראות. נתלכדות של תחושת קיום: להיות רואה ונראה- כמו זו של "הידיעה". זו חוויה של מיצוי יחסים. אין אלו יחסים שוויוניים, בין האל לאדם, אך אלו יחסים של נוכחות וקבלה.
ההחלפה של הבן באיל, של אדם בבעל חיים, עשויה להעניק לנו כקוראים הרגישים למאורע שיש פתרון חלופי למצוקת האב והבן גם יחד, המקריב והקורבן.
החלופה הזו ממחישה לדעת פרשנית את עקירת האפשרות, בדומה לתרבויות קרובות, של עקדת אדם וילדים בפרט.
ההגעה לפתח מימוש הקרבת הבן- קבלת הדין, וההימנעות ברגע האחרון מסמנת את אי הלגיטמיות של קורבן אדם, והיא מעלה את חשיבות היחסים הקשובים. הדיוק במילים, ההליכה יחדיו, ההתלכדות של אב עם בנו בנוכחות האל- הרואה והנראה מקנה ליחסים את ממשותם.
ועל יד דמותו של אברהם הולכת צועדת דמותו של יצחק: "וילכו שניהם יחדיו-גם לשחוט וגם להישחט", ועל כך אמר המשורר חיים גורי
יצחק כמסופר, לא העלה לקורבן,
הוא חי ימים רבים,
ראה בטוב, עד אור עיניו כהה,
אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו,
הם נולדים ומאכלת בליבם.
עקדת ישמעאל, הליכה והתגלות.
על רקע קראה זו ניתן לראות את החלק הקודם של הליכת אם ובנה היחיד- הגר וישמעאל כבבואה של עקדת יצחק. העקדה שלא התממשה. גם עקדה זו לא התממשה.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע". (בראשית כא, יד)
כמו בעקדה, אברהם משכים בבוקר ומכין עצמו לציווי, ההליכה עם בנו יצחק לעקידה- ציווי האל, וכאן, למלא אחר ציווי אשתו שרה, אליה התלוותה הבטחת האל- "שמע בקולה" שכן האל מכוון את אברהם בקריאת המציאות העתידית, יצחק הוא הממשיך הישיר, ואילו ישמעאל הוא ממשיך עם עתיד מזהיר, גם אינו נושא את אותו סוג של המשכיות.
כאשר אברהם הולך עם בנו יצחק הם הולכים אחר הניווט האלוהי, ממש כמו בדרך אל ארץ כנען- ההליכה אל המקום שהאל יראה אותו בהמשך ובו יתגלה. ואילו כאן המקום אליו הולכים הגר וישמעאל הוא אל "מדבר באר שבע", המרחב של המשפחה, אך מרחב לא מוכר ולא ידוע. התוצאה היא "ותעתע במדבר", היא הולכת עם בנה והמדבר מתעתע בה, והיא הולכת לאיבוד המדבר עלול לגרום לתחושת חוסר אונים. במקום בו יש תחושת אין סוף, וחסרים בו תשתיות זמינות, כמו מקור מים ומקורות הזנה, ומקור משען של מגורים אנושיים.
היא פועלת על פי האפשרויות בתוך תחושות העולות בקרבה. חוסר האונים גורם לה להסתכל על בנה מרחוק, היא נושאת קולה בבכי.
ההתגלות האלוהית:
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (כא, יז)
אלהים שומע את קולו הנער. האם בוכה ומשמיע את קול הילד שלא נותר בו קול.
"קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ." (שם, יח)
ההתגלות באה עם בשורה, ממצד חוסר אונים, על סף המוות, נחזה עתיד מזהיר, הרחוק כמטווחי קשת למציאות העכשווית שלו, אב של עם גדול- עם רב.
וההמשך מיד לאחר מכן:
"וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר". (שם. יט)
ההתגלות אינה חזיון של העתיד בלבד, אלא של מציאת ממשית- ניסית, או של מה שלא יכלה בשל המצוקה בו היתה שרויה, באר מים חיים. המים מסמנים את החיים. ובתוך מציאות חיים זו- ממשות החיים קודמים לחזיון מזהיר ככל שיהיה.
"ותשק" יש בה כפילות של מעשה האם: השקייה ונשיקה. חיבור של מגע והענקת חיים, פיסי ומגע הורי.
ניתן ללמוד ממצב זה על מצבי חרדה ומצוקה שגם האפשרי נחווה כלא אפשרי. ובפעמים אחרות על נס המתגלה בשעת צרה. האם הופכת את התנועה, מתנועת נסיגה בשעה שהיא חשה כי מעשיה כלו, לא נותר לה דבר מלבד בלחזות במות בנה- עקידתו במעשה הטבע. הציווי- העמדה האלוהית החדשה, קוראת להגר שאי את הנער, ואילו האם בוחרת ראשית להשקותו. ההתגלות מתרחשת בפיכחון- מציאות חדשה, מאפשרת מתגלית.
הדמות הגברית, אברהם- מצווה לעקוד ממשית את בנו, פעולת הרג. ומיד לקראת ביצוע הפעולה- נעצר. והוא מחפש מחליף לצורך מימוש פעולה זו. ההחלפה הזו דורשת ממנו,] ככל הניתן לחוש מהכתוב, תעצומות נפש. ולפני כן בהליכה- החיבור ההדדי בין דמות הבן לדמות האב נעשה על ידי שתיקה.
ואילו אצל הגר, האם, הטבע מכריע ולא ציווי חיצוני. מצב נפשי ופיסי מול מציאות חיים, או חוסר במקורות חיים. ואילו ההתגלות מרפאה, יש בה קשב. האל מקשיב לקול הנער דרך קולה של האם. והיא קשובה לצרכי הילד ומעניקה לו מקור חיים, החלפת חלב היניקה במים בפעם הזו. והנער גדל להיות איש מדבר ו"רבה קשת". המדבר שהיה בתחילה מקור למצוקה הופך למרחב שבשליטתו.
אלו שתי עקדות המשקפות זו את זו, בשתיהן האב הוא העוקד, בעקדת יצחק- האב הוא העוקד את הבן ומבצע בו פעולת הקרבה, ואילו בשנייה האם, האשה השנייה- הגר, היא שלוחתו.
ניתן לברר את מקום ההורי ביחסי הורים וילדים של האב ושל האם. האם שאינה מסוגלת לראות במות בנה מול האב העוקד, האל המחליף את העקדה זו וגם זו, במעשה חלופי, האחת בהקרבת איל- בעל חיים תחת הקרבת ילד, ובעקדה השנייה- הענקת חיים במקום מוות, חיבור בהליכה "יחדיו" בחיבור ב"ותשק"- השקייה ונשיקה.
