( על הסופר יהושוע קנז)
לפני שבע שנים לערך הגעתי לבית ההוצאה לאור 'עם עובד' בתל אביב כדי לחתום על חוזה לספרי "שתיקת הצמחים". יהושע קנז חלף במסדרון ההוצאה, שהיתה לו בית ועוגן, ומוקי רון קרא לו לשיחה קלה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה והיחידה שפגשתי פנים אל פנים את האיש השקט מאחורי "אחרי החגים". והנה, בימים אלה של אחרי החגים, נרעשנו ממותו בגלל מחלת הקורונה. ואם חשבנו שהמושג 'אחרי החגים' הוא סימן להיתכנות של תקווה, עשייה והתחדשות, נקשר אצלי מפח הנפש מעיתוי לכתו ומנסיבות הסתלקותו עם תוכן ספרו העגמומי הזה. ולמה אני נוקבת בשם ספר זה דווקא, שהרי כבר היו מאחורי קנז ספרים מצליחים נוספים, "התגנבות יחידים", "מחזיר אהבות קודמות", "בדרך אל החתולים", ועוד? ובכן, כנערה בתקופת לימודיי בתיכון, נדרשתי להכין יומן קריאה על הספר, ואני זוכרת היטב כיצד השאיר עלי את חותמו לנצח. באותה עת התמסרתי לספרים מתורגמים, פרי עטם של סופרים דוגמת הרמן ווק, דפנה דה-מוריאה, הרולד רובינס, ונרתעתי – כמו רוב חברותיי – מספרות מקור. אבל שני ספרים קרבו אותי לספרות העברית העדכנית לאותה עת – סוף העשור השביעי: 'אחרי החגים' של קנז ו'פרשת גבריאל תירוש', מאת יצחק שלו. וברגע שהלב נפתח, הוא נפתח לרווחה. לא ידעתי מי הוא קנז, וודאי שלא ידעתי שזה ספרו הראשון. אך מה היה בו שטלטל אותי אז? תמונות החיים שנפרשו בספר היוו את הסיוט של ילדותי ושכונת מגוריי (בקצה תל אביב), על דמויותיה, מחלוקותיה, מתיחויותיה, צעקנותה הבלתי נלאית, תככי יושביה, הציפייה לשינוי שאינו בא – לא לפני החגים ולא אחריהם - ותחושת הייאוש שעלתה ממנה. הרומאן נפתח ברחוב הרכבת, במעמד אופטימי של אהבה והבטחה לנישואים של המורה ברוכוב והדסה פועלת בית החרושת וממנו אל הופעתם ההרסנית של חיים וייס ומשפחתו, שמדביקה את כולם במסלול ההידרדרות של המושבה, כאשר המוות פוקד את אשתו של וייס, ומטריף את בנותיו. ב"שוק הגדול" נכנסת מאשה, בת המקום, להריון מחוץ לנישואים; ב"בית הכנסת הגדול" מתערער הסרסור הרווק לאנגפוּס שחי עם אמו, וכך גם נפשה של נחמה המתגוררת ליד "בית התרבות"; בנה ברוך, שנרצח לאחר שאנס ילדה ערבייה, מוציא אותה אל הרחובות ואל הזעקות של "רוצחים, גנבים". גם בורוכוב נשאב על הדרך, יצר אפל גורם לו לבעוט באשתו ובילדו, ולחפש ריגושים אצל בתו השנייה של וייס. וייס עצמו נעטף שתלטנות, ובבקשו לכבוש נחלאות ולהתרחב הולך וקורס עם המושבה השוקעת.
החפיפה המכאיבה בין ציור המציאות שתיאר קנז ב"מושבה שלו" (שבדיעבד למדתי שהיא פתח תקווה של שנות ה-30, ערש הולדתו) ובין החיים בדמוי ה"מושבה שלי", היכתה בי. קנז התעסק במהגרים לעדותיהם, בבליל השפות הזרות, בהתהוות הבתים העקמומיים על יושביהם, בטירוף הדמויות, בהתדרדרות ובהתפרקות המשפחות. והרבה לא השתנה. גם בגבול שכונתי עברה הרכבת, והיו העניים וחדלי האישים לעומת "המורמים" שביקשו להשתלט ולפורר, וכשהוא צייר במכחולו המפוכח, ללא רחמים ומבלי ליפות, את הטיפוסים למיניהם, את מארג היחסים ביניהם ואת קטנוניות היומיום שלהם, קראתי והשתאתי שכך אפשר לשחק בבוץ של החומרים ולפסל מהם ספר. הוא, הסופר, ביכה את ילדותי הבלתי חגיגית. בשבילי הוא נותר הסופר של אחרי החגים גם כשכבר פגשתי את כתיבתו במה שנחשב לפופולרי שביצירתו "התגנבות יחידים" (1986), המביא את סיפורם של חיילים טירונים, בעלי כושר לקוי, בבה"ד 4 בשנות ה-50, שעליו העיד קנז: "הספר הזה אהוב עלי יותר מכל ספרי, מפני שהשקעתי בו מעצמי, מנפשי אני מעז לומר, יותר משהשקעתי בספרי האחרים". קנז הפליא לבטא חוסר אונים במערכת היחסים בין חיילים למפקדיהם וסרג במסרגה שקדנית ובחוטים דקיקים של התבוננות נפשית כל דמות לעצמה והקשרי מעלליה. מתיאורי הרקע והנוף שלו הדהדה מדינה מבוהלת וחרדתית שנקשרה אצלי אסוציאטיבית בתיאורי "המושבה" וגרמה לי לזוז בחוסר נוחות. אין ספק כי בדרכו שלו ניפץ קנז בלי לעשות לנו הנחות את החיובי והיפה שהשתוקקנו לראות במחוזותינו.
