*
ואז החורף. מהר מאוד בא החורף, והוא בא גשום. גררתי את עבודתי על סיפורו של נועם רוזן משך החודשים האחרונים, וחודשי הקיץ שהגיע התחילו לחלוף. ערכתי רומן ועוד רומן עבור הוצאת הספרים ונועם רוזן היה חסר סבלנות והִרבה לרטון כנגדי. אמנם תמללתי את ההקלטות של דבריו, אך מעבר לכך לא עשיתי בהן דבר. לא אהבתי מדי את הדברים, לא מצאתי עניין מיוחד בסיפורו, לא אהבתי ממפגש למפגש את התייהרותו. רק דמות אחת ריתקה אותי בסיפור חייו.
כך בא החורף, ועד מהרה הערבים נעשו קרים. גשם ירד בחוץ. הייתי מדליק את תנור החשמל הקטן, מעמיד אותו קרוב אליי ככל שחוט החשמל אפשר ושוקע בכתיבתי. קורא את שרשמתי ולסירוגין שומע דברים מרשם הקול הקטן שלי. מיעטתי להקשיב לדברים שהוקלטו שם, והיה בקולו של נועם רוזן טון מסוים שלא אהבתי לשמוע אותו. היו לנו מספר פגישות לפני שהתיישבתי לתמלל את הרשימות ואת הקולות שהיו בידי. החלטתי בכל זאת שהגיע הזמן לסיים טיוטה ראשונה ולמסור להערותיו, אך אמרתי כי זה יקרה רק לקראת סוף החורף. שמחתי שהערתי לו פעם כי הדבר יארך כשנה. שמחתי גם על הגשם שירד בחוץ, זה השרה אווירה מיוחדת, אך לא ברכתי על הברקים ששמעתי לא פעם, גם לא על הימים שהתקצרו וחלפו בזה אחר זה והביאו את החשיכה על העולם.
אכן נכבשתי בה. מתחילת הדברים, מבלי להכיר אותה נכבשתי בדמותה של אושרת. נכבשתי בצבע עורה. נכבשתי בגודל של עיניה ונכבשתי בברק שבהן. נכבשתי בגבהות של אחוריה, במלאות העגלגלה של ירכיה. בהזדקרות של שדיה. נכבשתי בדמותה בלא שאראה אותה, רק מדבריו עליה. אבל במיוחד מן התום אשר השתמע מן הדברים, בעיקר בתחילת דרכם יחד.
דבר אחד עשה נועם רוזן היטב, לתאר את רעייתו. את האישה שלו. נעשיתי שותף לערגתו אליה ובתיאוריו הסוחפים, שלא הותירו ואף הוסיפו בוודאי על הדמיון. מצאתי דברים שלא אמר. קראתי בין שורותיו. מצאתי עצמי יושב ליד המחשב, מעיין במה שכתבתי מפיו, מעלה את דמותה ומהרהר בה. חשבתי על תנועות שהייתה עושה. חשבתי על דברים שהייתה אומרת. ניסיתי לשוות לה גוון של קול. רציתי לפגוש אותה, להכיר אותה. והייתי יושב ומעלה את הדמות המתוארת, רחש הגשם שמחוץ לקירות הבית מוסיף על האווירה שיצרה דמותה בתוכי. אהבתי לבטא את שמה. אוש-רת, חשבתי. כשם שהסופר נבוקוב פתח את ספרו. לו-לי-טה, כך כתב. אלא שזו מזה זמן בשְׁלה, וככל שערגתי אליה כך התחלתי שלא לחבב את האיש שהביא בפניי את סיפורו. שהביא למעשה גם את סיפורה.
מתוך מחשבה זו שלי רציתי לשמוע אותה. רציתי לבטא אותה. אותה עצמה, על אף שלא נתבקשתי לכך. חשתי כי היו דברים שלא נאמרו. רציתי לקלוט את קולה. רציתי לשמוע את הסיפור מפיה. הרי לא האמנתי לכל מה שנועם רוזן סיפר לי. מה היה בין הזמנים של סיפורו? והלא בכול ביוגרפיה יש זיוף כלשהו. כל שכן באוטוביוגרפיה שכזו. כל אדם מיטיב עם עצמו. היה עליי לפגוש אותה, את אושרת. ולו פעם אחת לראות אותה. ולו רק פעם. שאוכל לצייר אותה לעצמי. לטבוע את דמותה, את אישיותה. אולי אמצא אמתלה לדחייתה מהגדם של ידו. והלא הייתי כמוהו. נכה באותה מידה. רק אצלי הייתה זו הרגל, אותה יכולתי להסתיר. לא התביישתי בה, גם לא אהבתי אותה. והיא, אושרת, אולי בכל זאת אוכל להיות קרוב אליה. זה היה מוזר כל כך, אבל פעם ראשונה מאז נפרדתי מאשתי חשבתי על מישהי. מישהי שאיננה. זה היה מוזר, באמת, אך אולי בגלל בדידותי אז. אולי בגלל החשיכה המוקדמת. אולי בגלל רחשו של הגשם. אבל נוח היה לי עם עצמי. חלפו שנתיים ושלוש בהן לא הייתי עם מי שהייתה אשתי. לא יצרתי קשר אמיתי. ואלוהים עדי, אושרת הזאת, על אף מוזרות הדברים השתוקקתי אליה. סיפורו של נועם אכן אתגר אותי. על אף תחושותיי השליליות שהצטברו בי כלפיו, סיפורו התחיל לעניין אותי. בגללה. בזכותה. אני חושש אך מעז לומר: רציתי אותה. הנה אמרתי.
אותה אמת ששכנה בתוכי הייתה כמאות נמלים שזחלו בעצמותיי. ככל שפירשתי את הדברים חשתי איבה מוזרה ולא הוגנת אל האיש הזה. לא פעם חשתי עצמי רוגז עליו, ואולי קינאתי בו על שהיה שנים לא מעטות עם הנשיות הרוגשת שלה. אך אולי כאבתי על שנותיי. על השנים של עצמי. על דליה רעייתי. לשעבר רעייתי.
הייתי חייב לראותה. כך נעשיתי. לדעת במה ובמי מדובר. את הצעירה התמה ההיא והכמעט נזירית שהייתה, החושנית בלא כוונה, שיום אחד החליטה לפרוק עול והתגלתה כאישה לוהטת במיטתה לאחר שנישאה. ולוּ רק לראותה. לראות את פניה, את זקיפות קומתה, את הילוכה. לוודא את נוכחותה. לרגוש את היותה לוהטת, כפי שנועם רוזן תיאר אותה. לשמוע את הצליל של קולה. את המנעד של גרונה. להיווכח במה שזכה האיש הזה ואני לא ידעתי. שאוכל, אמרתי לעצמי, שאוכל לתאר אותה. וכי איך אתאר אותה?
___________
