מאמר:
על פרשת וזאת הברכה/ חגי קמרט
פרשה זו ייחודה בכך שאינה כמו יתר פרשות השבוע שנקראות מידי שבת, אלא שהיא נקראת באותו יום בשבוע בו חל חג " שמיני עצרת" קרי שמחת תורה.
מעניין לדעת פרושו של ספורנו המקביל בין "וזאת הברכה" לבין "וזאת התורה" שבבחינת הגימטרייה קיימת זהות ערכית בין הפסוקים. ומכאן בלא תורה אין ברכה ובצעד נוסף קדימה נבין שהפסוק " תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (לג ד) הוא הפסוק העיקרי בברכת משה זו.
הפרשה פותחת במשפט " וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ."
היינו שני דברים א. מקדים ברכה למוות. ב. הצגת משה כאיש האלוהים. משפט שעד כה לא חווינו כמותו במקרא באשר למשה.
לגבי הנקודה הראשונה, הרמז הוא: שהברכה, שהיא ברכת העולם, היא האור, קודמת לשחור המסומל על ידי מוות. היינו האופטימית חייבת להיות באושיות העם כדי שישמור על כושר הישרדותו ועל נצחיותו. לגבי משה איש האלוהים נזכור בהמשך אך כאן אפשר לומר: שאת התואר הזה מקבל משה קבל עם ועדה רגע לפני מותו.
משה במעמד זה המתחיל מפרשת "וילך" דרך " האזינו " ועתה " וזאת הברכה" עומד באחד מרגעיו ההיסטוריים הנעלים ביותר בבחינה אישית. רגע לפני מותו הוא עומד לברך את העם ; את כל שבטי ישראל. והוא עושה זאת בשעה שכוחו עצור בעצמותיו. " לא כהתה עינו ולא נס לחה"
נאמר שמבחינה אישית רגע לפני המוות רגע לפני היפרדו מן העולם , לעמוד ולברך בצלילות דעת את השבטים, זה רגע נעלה של משה איש האלוהים. ברור שהיו לו עוד רגעי מופת היסטוריים בחייו כמו למשל מעמד הסנה, או עמידה לפני פרעה או סיפור מי מריבה, אך נראה בעיניי מבחינה אנושית גרידא , שאדם העומד רגע לפני מות שמסוגל בצלילות הדעת לברך את העם הוא אדם נאצל מאוד ובעל כוחות נפש חזקים. רגע זה בחיי משה נראה בעיניי כחשוב ביותר בחיו. הרגע שלפני המוות בו הוא מברך את העם.
עם "זאת הברכה"היינו חושבים שהתורה נסתיימה בסוף ספר דברים אך לא כן.
לפי חז"ל למעשה ספר יהושע היה צריך להיכלל בתורה. הם אמרו שאלמלא חטאי ועוונות עם ישראל היתה ניתנת להם התורה עם ספר יהושע. אך משה מת ועם מותו, לכאורה, הסתיימה בעצם התורה . אבל אם נניח לרגע שמשה לא היה מתהרי ברור שהוא היה מנחיל אותנו את ארץ ישראל זאת אומרת לא היה כל צורך ביהושע. כלומר התורה בעצם לא הסתיימה היא עדיין נכתבת.
זאת הברכה באה לאחר שהוזכרו החטאים בפרקים הקודמים. זאת הפעם הראשונה שמשה מקבל את התואר איש האלוהים . השאלה במה הוא זכה להערכה הזאת.
דווקא בשעה שהוא הולך למות הוא מברך אותם. הוא מישיר מבט אל האמת ורואה את מעלת העם למרות שהוא אישית נפגע בגין העם.
איש האלוהים אומרים חז"ל חציו ולמטה איש, חציו ולמעלה אלוהים. הרב קוק אומר כי משה מביא תמיד את דבר האלוהים, הוא נושא דבריו של אלוהים ולא של עצמו, הוא צינור התקשורת, לכן אין בכך בעיה לומר שחציו ומעלה איש האלוהים אך מה פירוש חציו איש? וכי יש למשה אישיות? משהו משלו? והתשובה של הרב קוק היא שזו מעלתו של משה שגם כשהיה איש האלוהים והיה הצינור המוליך של דבר האלוהים בכל זאת נשמתו כל כך נטהרה עד שאישיותו הצטרפה אליו.
והשאלה מה היא אישיותו של משה?
משה בראש ובראשונה איש רוח. ענו מאוד
איש ענו מאוד יודע לקבל אחריות על עם שלם, להילחם עברו וכשצריך גם כלפי האלוהים והמיוחדות שבו היכולת שלו לקבל. כלומר הדגם שמשה מחדש הוא היכולת לקבל. משה לא קבל תורה מ ה´ אלא מסיני. סיני זו הדרגה של ההתבטלות של יכולת הקבלה, הנמיכות. סיני הר נמוך יחסית ולא גבוה, וכן משה מנמיך קומה משום ענוותנותו ובשל עמו. משה כבעל משפחה דומה שהוא" מכור " יותר לעם על חשבון בני משפחתור...
הוא עומד מחוץ להיסטוריה הוא רואה את הארץ מרחוק ואינו נכנס אליה, יתירה מזו גם לא נקבר בה!
אולי המיוחד במשה שהוא מת. האיש הגדול הזה מת. הנה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה כתוב בפרשה קודמת. כלומר אתה לא יכול לתת לעם הזה לקום כל עוד שאינך מת.
והמילים האחרונות של משה הוא אשריך ישראל כלומר מדבר על מעלת העם ולא על עצמו. הוא מפנה מקום כדי לתת לעם להתקיים.
הרמב"ם אומר על משה: ארע לו מה שעבורנו מיתה ועבורו עילוי. משמש למטה משמש למעלה אומר המדרש לא מתאים לו למות לכן ממשיך חיו באין שהוא. לכל אדם לכל אומה יש מקום אך למשה אין. ומקום קבורתו לא נודע. אולי לכן לא נכנס לא"י.
משה בן לעם רם. לכן המילים האחרונות שלו הם לעיניי עם ישראל. כל היד החזקה שעשה משה לעיניי עם ישראל ומה זאת היד החזקה ? ששבר את הלוחות והוא שובר אותם כדי להציל את עם ישראל וזו מעלתו הגדולה. שני תפקידים תפקיד מדיני לגאול את ישראל: מוציאם ממצרים ותפקיד שני תפקיד רוחני: נותן התורה. לכן בשאלת מי הוא יהודי בעצם משה מאחד את הלאום עם הדת
דברים אחרים
התורה כדרך חיים מנסה להעלות את אחת התכונות הטבעיות והשכיחות אצל בני אנוש והיא הסקרנות. אין מה להתבייש בה זו תכונה שגם בולטת אצל אבי הנביאים של ישראל – משה. ואם אצלו היא קיימת על אחת כמה וכמה אצל העם הפשוט.
הבה ונראה את הדברים בפרשה זו.
ישנו פסוק אחד שמצד אחד מאוד אנושי ומצד שני מעורר תמיהה משה מבקש בפרק לג . יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה וכמה פסוקים לאחר מכן חוזר במילים אחרות על הבקשה ואומר: : יח וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ.
אנחנו מבינים את הסקרנות של משה שלאחר מעמד הסנה הבוער ולא אוכל, לאחר שחזה במופתים שעשה אלוהים במצרים ( המכות) ולאחר קריעת ים סוף ועוד ניסים כאלו וכאלו הוא רוצה לדעת את סוד הקסם הה. הסקרנות הזאת מאוד אופיינית לאדם וטבעית. כך נוצרנו.
אך התשובה היא : קיים חייץ מסוים בין אלוהים הנשגב לבין החביב בברואיו. ואלוהים מעמיד אותו במקום ואומר: . כ וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
אבל אין דבר בלי כלום ואלוהים מוכן לרצות בטעימה קטנה את משה ואומר לו: . כג וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. היינו את מהותי לא תראה כי אינך אלוהים. אך את פעולותיי אוכל להראותך, כי אתה אדם.
אל סקרנות זו נלווית גם נימה של קנאה. עד כמה שמשה מקורב לאלוהים והוא שליחו ועבדו ועושה הכל לפי צו האל בכל זאת גם הוא רוצה לקחת חלק בכוחו זה של האל
ואת עיניי מאיר אברהם בורג בסיפור פרשת השבוע בלשון עם כאשר מנסה להראות שמשה מתנשא בעיניי העם להיות כאלוהים. וכך הוא מראה בעמוד 454
הוא מתייחס לנאמר בדברים כט 1-4 ומפרק את האמירה לסולו של משה כאמור בדבריו כך:
א וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. ב הַמַּסּוֹ
מפרק אברהם בורג את הפיסקה לגורמים ומסביר כך
" המספר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם
משה אל העם: " אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. ב הַמַּסּוֹ
משה על אלוהים: ג וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.
משה על עצמו: . ד וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר;
משה אל העם: "ֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. ה לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם".
שואל אברהם בורג: אם כן על מי אמר משה את המילים הבאות: " אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם?"
מסביר מר בורג: " כל השיחה הזו היא חד צדדית לא העם ולא אלוהים מדברים בפסקה זו אלא רק משה. וכאן נחשפת עדותו האישית של משה מכלי ראון וללא מתווכים . משה חותם את הדרשה במילי שאי אפשר לטעות בהן " אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם"
אברהם בורג מרחיב שם ומפרש את דבריו (עמוד 454) מסכם ואומר שבאמת רוב הפרשנים המסורתיים לא מתייחסים לפרשה האת. ולדעתו זה החטא הגדול של משה ועל כן נענש על שהעמיד עצמו כאלוהים.
אני אישית מפרש זאת אחרת: הפסקה מתחילה בהצבעה לעם על הנפלאות שעשה בעבורם האלוהים ( לא משה) בהמשך משה מביא סקירה ל מעשיו כשליח האלוהים ומובן כבר לעם מקדמא דנא שמי שמושך בחוטים הוא האלוהים. זו עובדה טריוויאלית. לכן חותם את הפסקה להזכיר כאמור בעשרת הדיברות "כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם"
אך ברור שאינו מתכוון לעצמו עם זאת הסקרנות הטבעית לדעת אכן קיימת בו ועצם העובדה שבפרשתנו אלוהים מראה לו את אחוריו מראה שהסקרנות גם מקובלת על ידי האל אך במגבלה מסוימת היינו יש לדעת את הגבול.
הפטרת זאת הברכה היא יהושע א ( 1-18)
המשותף לתורה ולנביאים הוא מות משה והעברת רסן השלטון בעם ליהושע. בדברים מודגש מות משה, ואגב כך מוזכר יהושע כיורש. ובספר יהושע ההפך: עיקר הפרק יהושע ומשה שולי לה.
על הביטוי "חזק ואמץ":
הביטוי הזה מופיע שש פעמים בהקשר של יהושע ופעמיים שומע יהושע את משה האומר לו לעשות כן. הביטוי נאמר בעיקר בהקשר לכיבוש הארץ ומיגור עממי כנען מן האדמה הזו.
על המשפט :והגית בו יומם ולילה
זהו אחד מן הפסוקים או המוטו המוביל בעניין קיום המצוות. וגם פסק הרמב"ם : " אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה , אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות".
מן המדרשיה:
בשל " אב חובב עמים" נכתבו מדרשים אחדים לדוגמא
"מדרש הגדול" התימני שם כתוב: " ניגלה ( הקב"ה) על בני עשו הרשע אמר להם: מקבלים אתם את התודה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם " לא תרצח" אמרו :כל עצמן של אותן האנשים ( בני אדום) לא הבטיחו אביהן אלא על החרב, שנאמר " ועל חרבך תחיה" היאך יכולין אנו לקבל את התורה? ולא רצו לקבל.".
וכך הוא ממשיך עם בני עמון ומואב בשעלת לא תנאף
וכן עם ישמעאל שנאמר לא תגנוב ומסיים:
" כיוון שבא אצל ישראל פתחו כולן פיהן ואמרו :" כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע( שמות כד /ז) אמר להן אין אומה בעולם יכולה לקבל את התורה אלא ישראל".
חגי מדרשים והארות
א וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ.
למה נקט בשם איש האלוהים? והרי משה לא מלאך ולא שרף אלא בן תמותה והא ראיה שאומר לו "וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: ( לב נ)
אלא שבבראשית נאמר : וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. בראשית א כ"ז.
וכן נאמר "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. " ( בראשית ב ז)
ללמדך שהאדם מורכב מרוח וחומר. אלא מאי? הניצוץ האלוהי (צלם אלוהים) לא מוזכר אצל כל האדם אלא אצל יחידי סגולה
ומשה אבי הנביאים היה הראשון להם.
הכינוי איש האלוהים שכיח מאוד בתנ"ך ובדרך כלל מופיע ככינוי או כתואר לנביא. אך הראשון או אב טיפוס לכך היה משה אבי הנביאים.
ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
מאי נפקא מני? שצדיקים גמורים אנשי האלוהים לא נודע מקום קבורתם לנצח. והיה עוד אחד כמותו הוא חנוך: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" היינו גם מקום קבורתו של חנוך לא נודע, וכן גם מעשיו עד מותו גם הם לא ידועים כי נלקח על ידי האלוהים.
דבר אחר
קברו ולא ידע איש מקום קבורתו. ללמדך שעל קברו של צדיק גמור כמשה לא מניחים מצבה או אות מזהה. קבורתו קבורת אדם היא ורוחו אל האלוהים שייכת ואליו היא עולה.
|
תשובההעברה
|
