הפיאה/ ראובן שבת
הדבר התרחש בקיסרות האוסטרית בשנת 1768. באחד הכפרים על גדות הדנובה גילה איכר אחד שעבר שם לפנות בוקר עם עגלתו שהייתה עמוסה בכרוב ,בדרכו לשוק המקומי, גופת גבר, גבוה ורזה, שטבע ככל הנראה בנהר הגדול וזה פלט את גופתו אל הגדה.
האיכר, שירד באיטיות מעל מושבו גחן והתבונן בגופה אולי יגלה בה סימני חיים. האיש היה מת לגמרי. אבל מה שמשך את עיניו של האיכר הייתה העובדה שעל ראשו של הגבר הייתה מונחת מרובבת ורטובה-פיאה מסולסלת, מדובללת, בצבע בלונד, וכמו הקנתה לו, לגבר המת, מראה מוזר וגרוטסקי שכן היא הבהיקה בנצנוצי המים שעליה, לעומת פניה המתות, החיוורות, נטולות כל גוון של חיים של הגוויה.
בהגיעו לשוק מיהר האיכר לדווח על כך לשוטר המקומי. הלה רכב לשם עם סוסו ועם מפקח הכפר.
אבל מה רבה הייתה התדהמה שאחזה בהם, כאשר נוכחו לדעת שעל הגדה, סמוך לחתיכת עץ רקובה, מונחים היו רק פיאה ובגדים נטולי מסמך מזהה כלשהו וגופה אין!
המפקח, שהיה הונגרי ושמו היה תדאיוש לונץ ערך חיפוש יסודי מאוד בשטח עצמו והורה לבסוף לשוטר לקחת את כל הממצאים איתו.
הוא נשאר שם עוד כמה זמן, חיכה אפילו עד רדת החשכה, מקווה לאות או סימן שיעזור לו לפתור את התעלומה המוזרה, חסרת הפשר שנקלעה אליו כאן לפתע.
שלושה שבועות היו הממצאים מונחים ונעולים היטב בתוך ארון העץ בתחנת המשטרה המקומית.
הוא דיווח בקצרה למפקד הנפה ולא רצה להרחיב יתר על המידה בפרטים.
בליבו החליט שעליו לפתור את התעלומה הזאת בכוחות עצמו ויהי מה.
הוא נטל את הפיאה והבגדים והלך עימם לעיר המחוז. שם, אצל יצרן הפיאות הוברר לו כי בכל זאת יש דבר מה שמייחד היה את הפיאה והיא העובדה שזאת הייתה פיאה שהשתמשו בה נגני חצר של בעלי האחוזות בין בוואריה לאוסטריה.
הבגדים היו אף הם בגדיו של נגן.
המפקח תדאיוש ביקש מהיצרן שיברר עבורו, במידה ויוכל כמובן לאלו נגני חצר בדיוק שייכים בגדים ופיאות מסוג שכזה. היצרן שלח מכתב לחברו יצרן פיאות שהיה ספק של פיאות לנגני חצר באותו אזור.
כעבור שבוע בדיוק הגיעה התשובה-"אדוני, המפקח היקר והנכבד במענה לפנייתך, באשר לבגדים ולפיאה שמצאת. חקירתנו העלתה כי הפיאה והבגדים שייכים לחצרו של הגראף הנס לונברוןך. יתרה מזאת הם היו שייכים לכנר הראשי של הגראף- האדון המנוח- יואכים ולאד. שנהרג בנסיבות טראגיות, כאשר מעד ונפל מעל גג ביתו בלילה, לפני כחודש ימים, והובא למנוחת עולמים לפני חודש. יש לציין כי הפיאה והבגדים הללו נעלמו אכן באורח מסתורי מביתו של מר ואלד, ועד היום לא נמצאו כלל"...
המקרה המוזר הדיר שינה מעיניו של המפקח תדאיוש. הוא ארז מטלטלין. לקח אקדח ופגיון ודפי נייר שיוכל לרשום עליהם כל שיוכל, ועם עלות השחר, הזמין כרכרה שתיקח אותו לעיר גראוץ, שם התגורר הכנר.
הוא הגיע לגראוץ עם רדת ערב. חיפש ומצא אכסניה ללון בה.
עם שחר החל בחקירותיו.
בעל האכסניה סיפר לו בחיוך רחב שלכולם ידוע כי הכנר נרצח וכי ידו של היהודי ויימן בדבר.
" הדבר החל למעשה לפני שנתיים ימים," סיפר בעל האכסניה," סוחר הבדים היהודי ויימן, שמע על נגינתו המופלאה של הכנר ואלד. הוא הזמין אותו לביתו, על מנת שילמד את ילדיו את נגינת הכינור. במהרה התפתח שם סיפור אהבה סוער בינו לבין אשת הסוחר. כולם ידעו עליו חוץ מהסוחר ויימן בעצמו. כשנודע לו, לויימן הדבר. הוא הסתגר בביתו ימים רבים ולא יצא משם. עד לאותו ערב שבו ארב לו לולאד שחזר מעט שתוי ממסיבה גדולה שערך הגראף בביתו. ויימן ארב לו בתוך הבית, רוצץ את גולגלתו באלה גדולה והשליך את הגופה אל מבעד לגג שזה יראה כתאונה."
"והיכן היו השלטונות בכל העניין הזה?" תמה המפקח.
"הבט," חייך בעל האכסניה," יואכים ולאד היה אף הוא יהודי, שנעשה נוצרי. אז למי בכלל בעיירה הקטנה הזאת היה אכפת. מה גם שלא היו לו כל קרובים חיים שנותרו, והעניין שהיה ידוע לכל נסגר ממילא במהרה."
"ואשת ויימן, מה איתה?" שאל המפקח.
בעל האכסניה נטל נשימה ארוכה והוסיף יין ריין מתוק לכוסו הריקה של המפקח. קול בעבעו של היין הלבן, פילח את השקט המתוח ששרר שם.
תדאיוש נשם ולקח לגימה ארוכה מהיין.
"ובכן, אשת ויימן," המשיך בעל האכסניה," נותרה בצערה ובכאבה. היא איבדה את מאהבה היקר, ולא ידעה היכן בעלה."
"והיכן הוא אם כן?" שאל המפקח, קצר רוח.
" הסוחר ויימן, אדוני המפקח," אמר בעל האכסניה,"הובא לכאן לקבורה על ידי בני משפחתו לפני שלושה ימים בדיוק. הוא נקבר כיהודי בבית הקברות היהודי סמוך מאוד לקברו של ואלד שחבריו הנוצרים לא אבו לקברו אצלם. יש אומרים כי איבד עצמו לדעת בדנובה, מצער ואולי מפחד מפני הרשויות. אשתו מצאה את גופתו יחד עם משרתיו והם הביאוהו לקבורה כאן..."
