"בגינות בהן זרעי אהבה נזרעים, פרחים יוצאים מן הכלל פורחים".
הפלנטה מתכוננת עבור אבולוציה של מציאות שונה לגמרי שרובנו עדיין לא יודעים אותה ולא מבינים מה צריך להכין. אבל, מההיסטוריה, כולנו יודעים דבר אחד: תיקון אדם, חברה, ארגון, מדינה, סובב בעיקר סביב המערכת הערכית – מוסרית - מצפונית. כלומר, לערכים – למוסר - למצפון יש משקל בשגשוג או בדעיכה של אדם, של ארגון, של חברה, של מדינה.
תרבויות ששגשגו וקרסו, עברו דרך מחזוריות של שלושה סוגי מנטליות להן הוא קרא “מערכות של אמת”. בשלב הראשון מתקיימת מנטליות “רעיונית” שבה החברה האמינה שהמציאות היא רוחנית ודתית ביסודה ומשלבת בתוכה חוויות מיסטיות. בשלב השני מתקיימת מנטליות “אידאליסטית” המשלבת בין אמת המגיעה ממקורות דתיים לבין אמת חדשה המגיעה מהחושים שלנו, מעין שילוב בין אמונה לשכל. בשלב השלישי החברה מאמצת מנטליות “חושית” – בה אנשים מתחילים להאמין שהמציאות היא חומרית בלבד. לרבים אין אמונה דתית, אלא אמונה במדע או במסורת. בשלב הזה, טוען סורוקין, סופר רוסי, החברה בדרך כלל קורסת.
טולסטוי בספרו "הווידוי" כותב: “חייתי כביכול וחייתי, הלכתי והלכתי, עד שהגעתי לשפת תהום וראיתי בבירור שאין לפני אלא אבדון. לעצור אי אפשר ולחזור אי אפשר, ואי אפשר לעצום את העיניים כדי לא לראות, שאין לפני דבר מלבד אשליית החיים ואושר וייסורים אמיתיים ומוות אמיתי – כיליון גמור".
טולסטוי בספרו זיהה את האשליה שבחיים, אבל לא הצליח לראות את האמת שמעבר לה. זה גרם לו לסבל, סבל מוחשי ואמיתי כל כך שנדמה שלא היה לו הסבר או מטרה. הוא שקע בדכדוך והחל לפתח מחשבות אובדניות. כשחיפש תשובות לשאלותיו בתוך הידע האנושי הוא לא מצא שם תשובה. לא במדע – שלדבריו אינו עונה על השאלות החשובות בחיים, ולא אצל הפילוסופים העיוניים שתשובותיהם לפעמים סותרות זו את זו ומבלבלות. “לא זאת בלבד שלא מצאתי, אלא גם נוכחתי לדעת שאף כל אלה שחיפשו כמוני בידע האנושי, בדיוק כמוני, לא מצאו דבר”.
לדעת ניטשה, כאשר אנשים מצייתים למערכת ערכית – מוסרית מתוך מסורת ולא כי הם מוסריים, הקריסה בוא תבוא. כלומר, אנשים עושים טוב או נמנעים מעשיית רע אך ורק מתוך צייתנות, או בגלל ציפייה לגמול להגיע לגן עדן, או מפחד מעונש.
זו הנקודה בה בה כולנו נמצאים כעת. ברגע שהמערכת הערכית – מוסרית קורסת, מתפרקת, מתמוססת, מאבדת עוצמה, כל השליליות האישית, חברתית, לאומית עולה על גדותיה. השבר שנוצר בחיינו ענק. הקורונה היא רק הטריגר (צפצוף על הנחיות הממשלה, עומס של מקרי אונס, רצח במשפחה, עושק זקנים, אלימות מכל סוג, בעיקר של בני נוער, ניצול הפיתויים בכל רובדי השלטון הארצי/מקומי וכד').
ננסה להבין מדוע...
כל דוקטרינה דתית (כתבי הקודש), כל התפיסות הפילוסופיות, כל התוכנית הקוסמית לאבולוציה, מלוות תמיד בקוד מוסרי – אתי. צווים אלוהיים נמסרים תמיד ליקום כולו למען הארה והתפתחות. תפקידם היה לרומם את מוסר החברה . זאת, על מנת שאפשר יהיה לאמן את התודעה האנושית לשמר את הבריאה בכלל ואת הקיום בפרט בשיווי משקל. לכן הצווים הערכיים – מוסריים סבבו בעיקר סביב נושאים כמו טוב – רע, עשה – אל תעשה. החוק שיווי משקל נחשב לחוק האולטימטיבי של בקרה וברירה. מציאויות גבוהות שהיו כמו אטלנטיס, למוריה ועוד, הוכחדו בגלל הפרת שיווי המשקל. הפרת חוק שיווי המשקל מביא לחיינו הרבה גליות (ups-downs), הרבה חסימות, מחלות ומשברים.
מדוע דווקא החוק הזה?
כי זהו החוק שמשקף חשיבה של שלמים!!!
בתהליך האבולוציוני – יצירה עצמית הכרחי שנשמור על שיווי משקל. כאשר אנחנו בשיווי משקל, אנחנו בעלי חיות גבוהה ובריאה. כאשר אנחנו בעודף/מותרות או במחסור, כאשר אנחנו פועלים לתועלת אישית, אנחנו מחוררים את הכלי, מרוקנים אותו מאנרגיית החיות והופכים לחולים. אנחנו מייצרים הרבה פסולת/הרבה קליפות בחיינו שחונקות אותנו ומונעות מהאור המשמעותי להתגלות. כאשר אנחנו מפרים את שיווי המשקל, אנחנו לא מסוגלים לינוק מהשורש העליון שלנו ולהביא שפע לחיינו. אנחנו מזמנים התנסויות שהופכות לייסורים קשים. מי שאחראי לשמור על הכול בשיווי משקל בחיינו הוא המצפון שלנו (מצפן). הוא "מחט" האיזון בתהליכי היצירה העצמית. שביל הזהב המדויק, הנכון, הנצחי: לא לייתר ולא להחסיר.
הצעד הראשון בהטמעת הציווי הערכי – מוסרי דרך כתבי הקודש ודוקטרינות פילוספיות היה לייצר מערכת כללים הנוגעת ליחסים בין אדם לחברו (מידות רוחניות). יתרה מכך, במשך אלפי שנים היינו מחוברים אל צינור החסד של האל שהמטיר מטובו לכל אדם טוב/רע. דבר ששמר פחות או יותר על יציבות הקיום.
מידות רוחניות בין אדם לחברו, התפתחות הלב:
• תנועת ההתפתחות היא מהמרכז החוצה (הסתעפות).
• עשרת הדיברות הדתיות - ארציות (בספר שמות, כ').
• בריאות הגוף (בא מעפר) – הנפש (תזונה נכונה הבאה מהאדמה, רגשות חיוביים, יכולת התאים להתחדש, מפסיקים להכניס רעלים לגוף, הגוף מתנקה מפסולת).
• להכיר באור של כל אדם כי בצלמו נברא (תודעת נאמנות).
• כבוד לכל בני האדם = כבוד לאל = כבוד לחי, לצומח, לטבע.
• לעשות טוב לטובת המכלול. איון האגו.
• חיים מתוך איזון בין קבלה לנתינה.
• סובלנות לשונה ולאחר. כאשר גאווה מפעילה אדם הוא יעשה הכל כדי לכבות את אורו של האחר השונה, או להשפיל אותו עד שיחשוב כמוהו. הכעס שמנהל אותו נחשב לעבודה זרה. הנשמה שלו כולה נפגעת. הפתרון: להבין כי האחר הוא רק שליח של התנסות ועליו לקבלו באהבה.
• אורך רוח = סבלנות לתהליכים, לנשימה לראות אחרת סיבה – תוצאה.
• אהבה ללא תנאי; מהות הלב.
• ענווה.
המערכת הזאת עסקה בשאלות: "מהו הערך העליון שצריך לכוון את הכוונות של האדם...מיהו אדם מוסרי...מהי מידה טובה...מה מאפשר לנו להבחין בין טוב לרע". הדיון המתקדם בעניין זה מיוחס לאריסטו. בתורת המידות שואל אריסטו האם יש טוב ורע אובייקטיביים? מהי המידה הטובה, וכיצד יקנה אותה האדם? בתורת המוסר של קאנט ובעקבותיה של תורות אתיקה מודרניות, הערך העליון הוא אושרם של הרבים. מאוד קרוב ל"רצון" הבורא": להיטיב.
לעומת הקדמונים אשר עסקו בשאלת הטוב המוחלט או האדם הטוב, מתמקדים ההוגים המודרניים בשאלה מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו. זו כוונה המתבטאת ברצון הטוב של הפועל. למשל ג'ון סטיוארט מדגיש כי את המעשה הראוי ניתן לשפוט על פי שיקול הדעת אשר בוחן את התוצאות המקוות לקידום אושרם של הרבים המושפעים מעשיית אותו המעשה. מכאן המעשה הראוי ישפט על פי תוצאותו המקווה בלבד.
הדוקטרינות הדתיות - ארציות מתכתבות עם "פרדיגמת השבט" שהרבה חברות, ארגונים, קהילות עדיין חיים אותה: הכוח נמצא בידי סמכות מרכזית, החברה חותרת לאחידות, לסדר ולקולקטיביות, נאמנות לבני ה"שבט" (הדת, המדינה, הארגון, קבוצת הכדורגל, ראש השלטון, המוצר או הרעיון), כניעה לסמכות, סדר, נורמטיביות, אמת אחת, לאומיות/לאומנות (טוב למות בעד ארצנו), חוזק מוסרי – הטמעת מידות רוחניות, יכולת בחירה שמבוקרת על ידי הקבוצה, אין מקום לחריגים ולשונות, אין משקל לאדם הבודד. הוא נחשב לאובייקט בחברה אחידה, לאוסף של פונקציות אינסטרומנטליות בתוך הסמיוטיקה של התרבות. ל"בורג" אחיד בתוך מערכת של סדר ויציבות (זהות ותרבות קולקטיביים). המודרניזם אף העצים זאת בכך שהגדיר את האדם כמרכיב במשוואה של אמיתות מדעיות. זהו האדם הרציונלי – כלכלי (טיילור, פיול, וובר, פרויד). האובייקט מייצג בעצם אינדיבידואל פריק, המחפש את השביל הנורמטיבי על מנת להמשיך להיות "בורג" קטן במכונת החיים.
את הרמזים לערעור הדוקטרינות הדתיות והפילוסופיה הקלאסית החל משנות ה- 70 של המאה הקודמת, אנחנו רואים ב"פרדיגמת האינדיבידואל" הנמצאת בקצה השני של הרצף ל"פרדיגמת השבט": האדם קורא תגר על סמכות מרכזית, מנסה להרוס מוסכמות חברתיות ולשבור ערכים קולקטיביים, לשחוט פרות קדושות כמו מערכת הצדק והמשפט או שומרי החוק. מאחר והמוסר בתחתונים, אדם לאדם זאב, וכל בעלי הגישה למקורות ההון מנצלים את הפרצות.
הפרדיגמה הציבה את האדם במרכז - סובייקט כאשר החברה הינה מכשיר למימוש רצונותיו בעיקר להישרדות חומרית פיסית (דומם)...לכסף ולביטחון (צומח)...לשליטה ולכבוד (חי)...לידע והשכלה (מדבר). זו הפכה להיות המערכת הערכית של התקופה האחרונה. התוצאה, פיתוח תודעה של רודנות או קורבנות (הם אשמים, זה בגללם). רובנו ממוקדים בדאגות במקום בחיים. אך יחד עם זאת, פרדיגמה זו גם עודדה שונות, יצירתיות, יזמות, מדע וטכנולוגיה, חופש בחירה, גילוי עצמי, פיתוח עצמי, מימוש עצמי (הקצה העליון של פרדיגמת הצרכים). היחיד לכן מופיע כגורם המשפיע על הישגיות, מצוינות והצלחות. אלא שהפרדיגמה הזאת מובילה הישר לאיבוד ערכי מוסר ואמת בגלל סקפטיות, ציניות וניהיליזם.
ניתן לומר כי "פרדיגמת האינדיבידואל" בעצם הכשירה את הקרקע לחשיפתה של תוכנית חדשה לאבולוציה עם התקרבות האנושות אל "הקיר" הסופי של התפשטות אדוות הבריאה (גם סיום מחזור נוסף של 26,000 שנים). כלומר, במשך אלפי שנים התגלגלנו רבות עד שתדרי הדוקטרינות הדתיות והפילוסופיות הוטמעו בתאים שלנו. סיימנו את שלב החי - מדבר באבולוציה שלנו (השגנו תדר אנרגיה/תודעה 56-72). לגורם המוחי שצבר בגרות מסוימת של התודעה, לא נותר דבר להשיג בעולם ואין ביכולתו לקבל ממנו שום פוטנציאל.
עם כניסתה למעגל של התוכנית החדשה לאבולוציה בשנת 2000 – התוכנית האוניברסלית – אדוניתית, צינור החסד נחתך ובמקומו אנחנו מחוברים אל צינור הזעם, צינור הברירה, צינור ההשפעות ששוחקות את הקליפות ומציבות אתגרים אבולוציוניים לכל אדם. כל אחד הופך להיות התליין של עצמו. מדוע? כי הפעם זו תוכנית ללא איסורים, ללא תשוקות, ללא התניות, אלא תוכנית של התכללות, אחדות, משמעת קוסמית. כלומר, עלינו לפתח את המידות האוניברסליות – אדוניתיות השייכות למערכת הערכית – מוסרית של האדם עם עצמו. זאת כדי שנמתח את כנפי העוצמה, ההשראה והדמיון שלנו אל עבר מקורות פוטנציאל חדשים ואל עבר תהליכי התפתחות נעלמים. כדי שנעבור ממדיום מיקרו (אדם מיקרו, מוח מיקרו, מחשבת מיקרו וכד') למדיום מאקרו שהוא מדיום של אדם אמיתי, מחשבת שורש, אמת.
כלומר, אם בתוכנית הרוחנית נגעו המידות ביחסים בין אדם לחברו וביחסים בין אדם לאל שלו (משולש עולה), הרי שהתוכנית האדוניתית נוגעת ביחסים בין אדם לעצמו ולאל הפנימי שבו (משולש יורד). במילים אחרות, אם בתוכנית הרוחנית ההגה לחיי האדם נמצא בידי כוחות חיצוניים לו, הרי שבתוכנית האדוניתית ההגה לחיי האדם נמצאת רק בידיו. הוא היחיד האחראי לנתיבו ולתוצאות חייו. הוא בעצמו צריך להפעיל בינה – היגיון – מודעות – מצפון כדי לדעת מה נכון. "שאלו את עצמכם על עצמכם. לא את האחרים" ("ספר הידע", 17/237).
מידות אדוניתיות בין אדם לעצמו ולמשימתו, התפתחות התודעה:
• תנועת ההתפתחות מהחוץ - מ"הקיר" הסופי פנימה, אל המרכז, אל האחד (התמקדות). זו תנועה ממוח מיקרו למוח מאקרו (פתיחה של כמה שיותר ארכיבים - מפתן הזיכרון מתרחב).
• עשרת הדיברות האוניברסליות (ראה "ספר הידע", חוברת 1).
• הכנעה מהמהות = כבוד לבורא = כבוד לשלם = כבוד ליצור האנוש = כבוד לאני = כבוד גם לגרגר החול.
• שים את אויבך ככתר על ראשך.
• אמונה באחד (במקור) = אחיזה בשורש כל הדברים (כל היתר הם ענפים, השתקפויות, מלבושים).
• הבריאה כולה נמצאת בתלות הדדית (התכללות/אחדות) ואוטונומיה (ייחודיות, חופש).
• אור אינסוף (אהבה) הוא מערכת ההטענה וההנעה של הבריאה כולה. כדי למגנטו עלינו להיות בהודיה תמידית.
• הכל בבריאה הוא נשימה ולכן נמצא בזרימה, בתנועת התפתחות/השתנות מעגלית רקורסיבית. אנחנו באים מהשלם (משערי האור)...נפרדים מהשלם (מסתפקים בחלונות אור קטנים)...חוזרים אל השלם (פותחים אותם מחדש).
• תוצאות חיינו מושפעות ממערכת חוקים קוסמיים: חוק ההשתקפויות/יחסים רקורסיביים, חוק המשיכה/אוטונומיה, חוק סיבה – תוצאה/ייחוס עצמי, חוק האיזון/יצירה עצמית.
• כל אחד אחראי לנתיבו האישי בלבד. פסק הדין של עצמו בידיו (חוק סיבה-תוצאה). איש אינו יכול להתערב בנתיבו של האחר (מפתח הצופן נמצא רק אצל האדם עצמו). "מאושר האדם שמשווה זהב לחול".
• למידה = דע את עצמך = שינוי צורה (אבולוציה) = שינוי המציאות.
• בינה - היגיון – מודעות הינם יסודות הבריאה החדשים. בעזרתם אנחנו חוקרים, שואלים, פותחים את שרשראות המחשבות, מתערטלים מפרשנויות, שולטים במחשבות ומשיגים הבנה עמוקה (תודעת אמת).
• המאזניים שלנו הם המצפון. הוא מספק שיווי משקל שלעולם אינו טועה. הוא קובע עבור אלו שהינם מפותחים מה לעשות ומה לא לעשות.
• מחונן עשייה הוא האדם שפיו וליבו שווים (אין פער בין לדבר על לבין לעשות את). הראש בשמיים והרגליים נטועות עמוק באדמה (אין הפרדה בין חוכמה לעשייה).
אם נשכיל לסגל מידות אלה, נהיה משוחררים מתלות בסמכות חיצונית ונתחבר אל החיים במלואם. נחייה חיים רוחניים והרמוניים עם הסובב, כאן ועכשיו. נהיה בוראים שכותבים את העבר והעתיד שלנו מחדש כל יום מחדש בהווה.
התוכנית האוניברסלית מתכתבת עם הפרדיגמה החדשה שהיא WE-UNITY. הפרדיגמה מנסה לייצר תזוזה מחשיבת חלקיקים, גישה מכאנית – פונקציונלית, היצמדות לחומר, השוואתיות, שיפוטיות, הבחירה בין טוב/רע. וכד', אל חשיבה של מכלול, של שלמים, גישה אוטופואטית (self-creation), היצמדות לאור, למהות, לפעול לטובת השלם. לפי התפיסה הזאת, השאלה מהו טוב ומהו רע מתערערת, כי זו גישה פריקה וקוטבית, שגורמת לאדם להיות שותף פעיל בתיאטרון העולם הזה של דואליות, ובמקומה נכנסת מערכת ערכית – מוסרית של שלמים (היא לא גם וגם...אלא אחד). לפיה, איננו צריכים לבחור בטוב או ברע, כפי שהיה מקובל בדוקטרינות הדתיות ובפילוסופיה הקלאסית, אלא לאחוז בשלם (בדומה למרק ירקות שהירקות בו נטחנו ללא היכר). אי אפשר לבטל רוע רק על ידי חשיבה חיובית!!! רק חשיבת שלמים תאפשר לנו להשיג עוצמת טיפוס בנתיב החזרה אל האחד. למשל; האמת, הטוב, הרע הם מהותו של האל. כשלם, הם רק אנרגיה המניעה תנועה ולא פילוג, שלילה, השוואה, קטלוג. זו מערכת מוסר ערכית שמשתקפת על הבריאה כולה.
כדי להאיץ אבולוציה שבמרכזה תוכנית ערכית – מוסרית אוניברסלית – אדוניתית, קוסמוס עשה כמה מהלכים גאוניים:
1. פתח את השערים לממדים נעלמים, לידע חדש, לאנרגיות אחרות, על מנת לייצר הפרשי פוטנציאל מאתגרים יותר לתנועה אבולוציונית ולניקוי השליליות. הממטרים הקוסמיים שוטפים את הפלנטה, טוחנים תודעות וגורמים לג'יפה השלילית לעלות. האמת המרה נגלית בפני כל. לפי התוכנית, יושם קץ למי שהאגו שלו עוד הינו כתר על ראשו והספרים הינם צלבים בידיים ("ספר הידע").
2. ייבא לפלנטה יצורי אנוש ממדים טכנולוגיים שאין בהם שום מידה רוחנית. המתח בין מוח טכנולוגי למוח רוחני, הוא אחד הגורמים לכאוס ולניפוץ פרות קדושות. בתוך יחסים אנחנו מגלים את ה"אויבים"; בני זוג, ילדים, הורים, חברים קרובים, קולגות, שותפים עסקיים שהם המורים הכי גדולים שלנו בתהליך הצמיחה, ההתחדשות וההשתנות ("נערי מעלית": אלה שלוחצים על כפתור הקומה בה עלינו לרדת על מנת שנלמד את השיעור. אנחנו בוחרים איך להתייחס אליהם). מדוע? גם בגלל שהחוקים הקוסמיים איתם יש לנו קושי מולבשים בבני אדם (חשבו על זה לרגע...), וגם בגלל פערי תודעות המתגלים ביחסים ומאתגרים את השיעור של התכללות (הקושי ליצור קואורדינטה).
3. הטעין בכולנו הרכבות של גנים שונים שמעשירים את המילון הפנימי וגורמים לכולנו למתוח את שרירי המהות שלנו. הכאוס הפנימי בין פני האישיות לפני המהות גורם להרבה סבל.
4. חיבר את הטבעת התחילית (ישויות אור) עם הטבעת הסופית (הנוכחית כישויות חומר) בשרשרת סיבה – תוצאה שאנחנו, כשני כוחות נוגדים: החומר/ פני האישיות שלנו שהם פנים חולות, מקובעות, אגואיסטיות, חסרות מצפן ומצפון, מושך למטה, האור/ פנים מוארים, מהותיים, עוצמתיים, טהורים, דוחף למעלה. עלינו לנהל את המתח ביניהם כדי לייצר שלם.
5. בוחן אותנו בעיקר על "ערך הקבלה" ביחסים. ערך הקבלה הוא אחד מהמדדים של חוק "סיבה – תוצאה". ככל ש"אנחנו אוהבים את הנברא בזכות הבורא" ("ספר הידע", 43/418), ככל שאנחנו מצליחים להתייחס אל האחר כאל nameless energies (מעבר לצורה), אנחנו מתמלאים באנרגיה קוסמית גבוהה שמאפשרת לנו לטפס. אבל אם נדחה, נבקר, לא נכבד את האחר, אנחנו צוברים קארמות – מבחנים לא פשוטים בחיי היום יום.
אם נבין לעומק, נוכל לעבור בשלום את המנהרה הצרה אליה נכנסנו עם סיום התוכנית הדתית – ארצית – רוחנית.
מאחר והתוכנית החדשה – האדוניתית עדיין לא הכתה שורש, המעבר בין...לבין שהוא מצב לימינאלי (between & betwixt), הופך למאתגר. פרדיגמות השבט והאינדיבידואל עדיין בשיאן והן זורעות שנאה, גזענות, שליליות, הפרדות, רוע, חשיבה דיכוטומית טוב/רע...נכון/לא נכון וכד'. בתוך 20 שנים הפכנו לכוכב לכת ההורס את עצמו באופן לא-מודע. החברה האנושית מתחילה לטבוע בתוך ההתנהלות המחפירה של כל מוסדות המדינה והחברה, בעיקר של מערכת החינוך ההורי והציבורי, מערכת המשפט והאכיפה. הכל נפרץ. כל אחד עושה מה בראש שלו. המצב הופך לכאוטי, מעורפל, אין בו כיוון ברור, אין בו תקווה.
אבל חשוב להבין, כל זה קורה כי אנחנו קוצרים כעת את הזרעים הבעייתיים שזרענו בהקשר למערכת הערכית – מוסרית. ההתנסויות כואבות אבל הן חשובות כדי לעורר אותנו לפתוח את המנעולים לממדים אוניברסליים אמיתיים יותר (כן, עד כה חיינו במציאות חזיונית מלאת ייסורים). השינוי מתאפשר על ידי שמיעת קול מהותנו = תקופת הכנות בה מתגלים כל הסודות. כדי לשמוע את קול מהותנו עלינו להיכנס "למעבדה" לרעיונות חדשים, קיצוניים, פורצי דרך, שנויים במחלוקת (המעבדה בתוך המוח שלנו). במעבדה עלינו להתריס כנגד השפעות השנים שגרמו לנו לאחוז ברעיונות מיושנים ולא רלוונטיים, לשבור תקרות מגבילות, לצאת מעבדות לחירות, ולייצר מחשבות שיאפשרו לנו לכונן מָחָרִים מוארים ועוצמתיים. דווקא היום, כאשר אנחנו בכאוס גדול, זה הזמן למהפך.
"אם ההיטהרות לא תתרחש במהות, כי אז היא לא תתרחש אף לא בעין. פתיחת עינכם השלישית הינה האור הראשון המוביל אתכם להתפתחות. היטהרותו של כל אדם תלויה באמונתו בעצמו. פנינים נדלות תמיד מקרקעיות של נהרות הזורמים בשלווה" ("ספר הידע").
עלינו להודות על המצב הקשה כי זו הדרך היחידה להתגבר על השליליות המשתוללת על הפלנטה כעת. כשאנחנו באים ממקום של הכרת תודה, אנחנו באים ממקום של אהבה ותופסים את העולם ממקום של אהבה, קבלה ויופי. יחד עם זאת עלינו להבין כי השבר הזה, הכאוס הדרמטי הזה, הוא מצב ביניים של ניעור לקראת היווצרותה של חברה חדשה – אדם חדש – ארגונים חדשים. כל מי שיישאר על הנפה, יוביל את הכיוון החדש בקיום שלנו. הוא יהיה בעל מצפון טהור.
על מנת לסייע בידי קוסמוס להשריש עמוק את התוכנית החדשה לאבולוציה אוניברסלית – אדוניתית, עלינו להפעיל את שלושת כתבי הסתרים (ראו מראת ידע אחרונה): אהבה אינסופית - סובלנות אינסופית - ענווה אינסופית אחרת, לא נצליח לפתוח שערים אוניברסליים ולממש את פוטנציאל יצור האנוש האמיתי שאנחנו.
עלינו להפעיל במודע את המצפון שלנו. "בית החרושת של המצפון הינו ידו של אדוננו. שום חלק פגום אינו יוצא החוצה" ("ספר הידע"). אלו הם המאזניים המספקים שיווי משקל שלעולם אינו טועה. הוא קובע עבורנו מה לעשות ומה לא לעשות. קראו על כך במראת הידע: המצפון.
רגע לפני סיום...מאחר והמידות האוניברסליות – אדוניתיות יושבות על תפיסת השלם, מבקשת להביא הצצה קצרה למושג האחד - השלם:
לפי "הקבלה", קודם שנבראו העולמות, היה "הוא אחד ושמו אחד". היה בורא אחד/כוח אחד ששמו אחד: אור מיטיב שמחבר בין נצח העתיד לנצח העבר, ללא ראשית וללא אחרית, ועל כן הוא מכונה "הוא ושמו אחד". זו מהות הנמצאת באחדות מוחלטת. היא החיצוניות של כל החללים וגם הפנימיות של כל החללים. הוא ספרה קריסטלית מושלמת ופשוטה. מושלמות משמעה שהבורא אינו כלי ואינו אור, אלא מקור ושורש אינסופי של כל הדברים, ולכן אין בו שום חיסרון. אין בו רצון לקבל ואין לו מטרה להשיג מלבד לממש את עצמו = להוציא את עצמו מהכוח אל הפועל (הטבע האוטופואטי של הבריאה). לכן הוא נחשב למיטיב. ככזה, הוא אינו זקוק לזולתו. רק הוא יודע את עצמו. פשטות משמעה שיש בבורא הכל ללא שום הרכבות. הרכבות הופכות את הכלים/גופים למורכבים וכך גם את הקיום.
לפי "ספר הידע", "אללה הנו שורש כל האנרגיות, הנקודה ממנה כל הבריאה באה לידי קיום...השורש של מקור האנרגיה עובר מעבר לגבול המחשבה...הוא לא אנרגיה ולא פוטנציאל, אלא עוצמת מהות" ("ספר הידע", 23/281). הוא פוטנציאל הבריאה - פוטנציאל אינות – מופשט אינסופי. הוא בלתי נתפס, בלתי מובן, בלתי נראה. הכל יוצא ממנו וחוזר אליו, בדומה לאדוות מים.
(לקוח מ"ספר הידע", חוברת 23)
לפי הטאואיזם...
"הטאו הוליד את האחד (כמו האידיאה של אפלטון)
האחד הוליד את השניים (שמים/ארץ, זכר/נקבה, יין/יאנג)
השניים הולידו את השלושה (+/-/0)
השלושה הולידו את כל הדברים הקיימים."
טה צ'ינג
גם הרעיון הניאו-פלטוני מתאר שהכל בא מן האחד והכל שב אל האחד. הוא נעדר צורה, נטול ממד חומרי, מופשט, אבל בו בזמן, הוא מחשבה מאוחדת ועוצמתית שמייצגת את אחדות ההפכים – ניגודים. הוא אינו מתחבר לשום דבר ואינו נפרד משום דבר. זהו מדיום של עוצמה מאוחדת ומרוכזת, מדיום של שלמות, מדיום נטרלי שאין בו תנועה, אלא משמעות. יש בו אהבה. יש בו אמת. יש בו מהות. יש בו פוטנציאל אינסופי. זהו בית המקדש של המסתורין, של מקור מוצאנו העליון אליו עלינו לחזור הנקרא "הקיים באחדות". הוא אחדות מוחלטת (אחידות) שאינה דומה לשום אחדות אחרת. אחדותו של האל, על פי הרמב"ם, נגזרת מאי גשמיותו.
לאור מחשבה זו, תכלית הבריאה הקיומית שלנו היא לחזור חזרה לאחד שהוא הגן האצילי שלנו בכוללות הרוחנית, ומשך להמשיך להתפתח עד שנתמזג עם האחד האלוהי, שורש הבריאה, הבורא. השיעור המרכזי שלנו בתהליך הוא להשיג את הטוב המוחלט שהוא "טוב/רע" לא ברמה הערכית - ארצית, כי אם ברמת השלמות (איון הניגודים). כל הניגודים וכל ההפכים כלולים בו נעדרי צורה/אי-קיום. רק מילוי אחר שיעור זה יאפשר לנו להשתוות בצורה לבורא.
