מאמר:

'מהפתח שנכנסתָ אלי, יצאתָ ממני'/ ניקולא יוזגוף-אורבך חגית בת אליעזר

עיון בספר 'צבעים בירוק' /טל איפרגן

אחד הרעיונות המרכזיים באפוסים הנצחיים להומרוס, 'אודיסיאה' ו'איליאדה', הוא שתפקיד הטרגדיות בחיים להפוך לשירה. כך למשל כותב מחברם של האפוסים הללו, באיליאדה: 'כי גזרת בן-קרונוס [=זאוס] הרעה – ונהיה לשירה בפי המשוררים, הבאים אחרינו בעתיד'. רעיון קדום זה, כך נראה, הוא רעיון מרכזי ומכונן המתממש בכל דור ודור בתרבות העולמית ומשמש כאחד מהמנועים גם לחיבור שירים בזמננו. עדות מקומית לכך, ניתן למצוא בספרה החדש של המשוררת טל איפרגן, 'צבעים בירוק', שראה אור השנה בהוצאת 'עמדה'.

רבים משירי הספר עוסקים באופן כזה או אחר בטראומת הפרידה שחוותה המשוררת, בחרדה שנלוותה לה, בגעגועים לאהוב שאיננו עוד, בזיכרונות המשותפים שצברו יחד ובכעס, שלעיתים גובל בהלקאה עצמית, על התפרקות מערכת היחסים הרומנטית. ראויה לתשומת לב מיוחדת בחירתה המעניינת של המשוררת, או של עורכיה, למקם בעמודים הראשונים שירים שמאדירים את הקשר הזוגי שפורק וכן את האהוב שעזב. כך למשל בשיר 'אהובי' (עמ' 11) המשוררת מספרת בלשון עבר שהיתה נאהבת, שזכתה לגבר שהכיל אותה ושימש לה למשענת: 'גבר אהב אותי.// באוקטובר שלח לי/ פרחים שאי/ אפשר ליבש./ היו צהרי שישי/ את האוכל שם בפי/ ושמתי עליו ראשי/ הנשען.// את כל אשר החרבתי/ תיקן בי הזמן'. מבחינה פונקציונלית נראה כי בן הזוג איננו רק בן זוג אלא משמש סימולטנית גם כאב, כיועץ, כפסיכולוג  ולעיתים גם אדמה יציבה עבור המשוררת. בשיר 'הקיץ ההוא' (עמ' 12) בן הזוג מוצג כדמות מתקנת ותרפויטית בחיי המשוררת, אך במקביל גם כתחליף לחלל שהותיר אביהּ: 'היה לי עצב של אבא./ הייתי בורחת לעצב של אבא/ בכל חורף/ בכל אביב/ בכל סתיו.// אבל בקיץ ההוא/ הכרתי אותך לאחר/ שקברתי עצב סָפוּן/ בדירת עמידר/ובמדבר/ של חיי/ היית נווה'. הבחירה להציג את החיים לפני הקשר הזוגי כמדבר והתבוססות בעצב מעצימה ומחדדת את הממד הטראומתי שבפרידה, לכל הפחות מבחינת כותבת השורות.

בחלק מהשירים, ההזדקקות לאהוב ותלות המשוררת בו מזכירה ילדה הנסמכת על אביה או איזו דמות סיעודית שכל קיומה המטאפורי מתאפשר דרך פעולותיו של האהוב. דוגמה מאלפת לכך ניתן למצוא בשיר 'פלאפל' (עמ' 14): 'כן. אני רוצה פלאפל.// בלי פיתה, עם טחינה בצד והר/ של סלט כרוב אם אפשר/ אני רוצה אותו עדיין חמים/ רוצה אותו עדיין איתך/ רוצה/ שתנגב את הבלאגן שאני עושה/ לנפשי/ לבטני/ כשאתה לא נמצא'. גם בשיר 'חיפושית' המשוררת מתיינקת (הופכת תינוקת), נועלת נעלי בובה ומתערסלת כילדה בזרועות אביה לטובת הצגת האהוב כדמות אבהית: 'חלמתי שאתה קונה לי נעלי בובה.'/ מידה 38, נוחות ומערסלות/ היו בחלומי כפי/ שערסלת את לבי./ בשתיקותיך ערסלת/ בתשוקתך ערסלת/ במבוכתך ערסלת,/ בחסוני...' . בשירים מסוימים תלות המשוררת באהוב מיוחסת לפעולות בסיסיות כמו שטיפת פנים: 'כיצד שטפת את פני/ במי צינור קרים, אלוהים/ הביט בך עושה זאת, הביט/ גם בי/ שוטפת פנים/ ורווָה ממך חיים/ שצמאתי' (עמ' 26). הפחת החיים בקיומה של המשוררת נגזרת שוב ושוב באופן מובהק מפעולות פיזיות פשוטות של האהוב, שזוכות לגלוריפיקציה ולהערכה מנטלית-אמוציונלית מצד המשוררת.   

ההתמסרות הטוטאלית, פיזית ונפשית, לקשר הזוגי שלכאורה הוצג כמעצים ובטוח עבור המשוררת מקבלת תפנית טרגית במיוחד בשיר 'קזינו' (עמ' 21) שבו המשוררת בצלילות דעת מנתחת בדיעבד את מצבה שלאחר הפרידה ובתקופת הקשר: ' הימרתי על הכל./ על הכל הימרתי איתך./ בבטחון הימרתי. בפחד הימרתי/ ובאהבה שלא רצתה להפסידך.// איתך/ הימרתי על לבי/ על עצמי, על שירי, / לא ראיתי תבוסה לפני, / מאחורי/ היו ידיך שאחזו במתני/ היה פה שקבע:/ אישה צריכה/ להביא מזל.'. חמש פעמים חוזרת המשוררת על הפועל הימרתי, ובדומה לקזינו שאין בו לאף אחד ערובה לנצחון או להצלחה, כך גם היא מודה בשיר שהימרה בביטחון ובפחד על אהבתה וכל אשר לה – למענו ולמען הצלחת הקשר. המשוררת איננה מציינת מפורשות שההימור לא צלח, אך מניסוח השיר, בצירוף אווירת הספר הכללית, הדבר ניתן להסקה בנקל. ביטוי נוסף, שהוא כמעט סנסואלי, לכאב הפרידה ניתן למצוא בשיר 'יציאה' (עמ'41) שמדמה את האהבה לסוג של גוף זר החודר לגוף וננעץ בו, ובצאתו מהגוף מותיר פצע, שגם אם יחלוף לבטח יותר צלקת: 'מהפתח שנכנסת אלי/ יצאת ממני.// לא אמרת "קטנה,/ אני יוצא."/ יצאת והשארת אותי/ עם פתח בחזה.'

מבחינה מורפולוגית הספר החדש של איפרגן, שבעריכת המשוררים רן יגיל ורון דהן, מזכיר בצניעותו את ספרי המשוררות הציוניות מראשית המאה הקודמת: אורכו 14 ס"מ, רוחבו 10 ס"מ וכריכתו בצבע ירוק נקי, ללא תוספות. האמנם כיוונה המשוררת להדפיס את הספר כמעיין יומן זיכרונות רך שניתן לעוטפו בכף היד? האמנם הוא משקף צניעות פואטית אותנטית?  עניין נוסף שראוי לתשומת לב הוא שהמשוררת אמנם לא ייחדה הקדשה מפורשת לבן הזוג שנפרדה ממנו, לא בכריכה הפנימית ולא הקדשה ייעודית בשיר מסוים, אך במידה רבה רוב הספר, מבלי לציין זאת במפורש, מוקדש לו, ואם לדייק למה שחולל בעולמה ולמה שהיה ביניהם.

בכל המרחב הפואטי של הספר 'צבעים בירוק' אין פעלי אהבה בזמן הווה או עתיד המיוחסים לקשר שהסתיים. כל הפעלים בשירים שעוסקים באהוב נוקטים בלשון עבר, גם בהתייחס אליו וגם בהתייחס לרגשותיה כלפיו: 'אהבתי אותך כשאינך בורח,/ אהבתי בחצות כשהיה לנו ירח/ וללילה פעמונים.' (עמ' 35). ברם, דומה כי ההיגמלות מהאהוב ומהתלות בו לא היתה קלה ועדות לכך ניתן למצוא בשיר 'געגוע' (עמ' 48) בו המשוררת בולשת אחר האהוב ומתארת באופן אינוונטרי את מספר ההתחברויות שלו לוואטסאפ, בצירוף זמנים מדויקים, ונראה שאף על פי שנפרדו היא עדיין איננה מצליחה להתנתק ממנו: 'אתה מחובר, בשעה 08:43 אתה מחובר,/ בשעה 12:44...אתה מחובר . באופן מוזר, בשעה 03:08 אתה מחובר. זאת אני/ שאיני/ מצליחה ממך להתנתק'.

אך בל נחשוב, שהספר הוא חד-ממדית על צעד הפרידה. ואכן יש בו הצד הבהיר, עם תקווה לעתיד, עם המשכיות , כי הרי ספר של משוררת מנוסה לא יצטמצם להצגת הבעיה בלבד, אלא יטמון מפתחות לפתרונה, יפזר רמזים. אלה יקרצו לקורא אופטימי, יתגלו בפניו, כי למעשה כל ספר, ובמיוחד ספר שירים, הוא מראָה בפני הקורא, שיראה בה את עצמו.

היחס אל הזמן רווי תקווה. הזמן עלול להיות אויב אכזר, כך שכדאי להופכו לידיד. המשוררת עושה זאת: 'את כל אשר החרבתי/ תיקן בי הזמן' (עמ' 11), ובהמשך: 'חום וזמן/ מרככים הכול' (עמ' 37).

לנושא האוכל נוכחות בספר. הוא מעניק טעם וריח ויתר על כן: הוא בסיס הקיום האיתן, שמצהיר על המשך החיים: 'כן. אני רוצה פלאפל./ בלי פיתה, עם טחינה בצד והר/ של סלט כרוב אם אפשר' (עמ' 14); 'טיגנת דגים/ זללנו כמו שיכורים/ לימון כבוש במזלג מפלסטיק/ זאת הייתה התכלית עבורי' (עמ' 24).

הדגים האלה שוחים על פני שירי הספר. הם, על שמותיהם, מככבים בשיר מופלא ממש, בו כל שורה מפתיעה את קודמתה. זהו שיר יצירתי, על הגבול הנונסנס. הנהו במלואו:

פרוסת אהבה

כשתיכנס השבת שלח פת

לחמך על פני מים,

תניח לה להירטב

בעבור כל הפעמים

שקראנו לדגים בשמם –

אמנון, דניס, מוסר, לברק,

הנח לכולם להתקרב אליה.

ברבות הימים עוד ניזכר

שבטחנו בה.

לאוכל הגשמי גם פן רוחני: ' אכלתי וידעתי/ שבכל הדברים/ שלמדתי ממך/ היה טעם.' (עמ' 69).

האהבה הייתה מתגמלת, עם הדומיננטיות של המשוררת: 'עליך לשלוח לבבות בלילות/ ובימים תחזר אחרי/ יום-יום-יום-יום-יום-יום-יום' (עמ' 24). האהבה הזאת היא אות לבאות, שיבואו, יבואו עוד: 'עם רצונך – לאהוב שוב/ כמו בפעמים שבהן יצא ממך ליבך.' (עמ' 74). הרצון הוא הערובה להתחדשות, כמו של הטבע, לעתיד ירוק, שצובע את הספר: 'רוצה/ להתאהב כל עוד הלב/ פתוח/ והאהבה טרייה/ ומתייבשת/ וניתן לצבוע/ צבעים בירוק' (עמ' 76).

כן יהי רצון!