שיר:
יָמִים וּצְדָפִים    /     מיכאל רייך

עַל חוֹף מִכְמֹרֶת הַיְּשָׁנָה, 

פּוֹסֵעַ יֶלֶד יָחֵף מִפְּלָנֵטָה אַחֶרֶת

הַיָּם סָמוּק מֵעֲנָוָה, הָאֲוִיר מָתוֹק וְאוֹר יָמִים נוֹשֵׁק לְעֵינָיו

הַחוֹף נָקִי וְטָהוֹר

וּלְאָרְכּוֹ נָחִים צְדָפִים וְקוֹנְכִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּנְדִירוֹת יֹפִי

מִזֶּה זְמַן נוֹהֵג הַיֶּלֶד לְשִׂימָן לְיַד אָזְנָיו, לִקְלֹט תָּוִים חֲדָשִׁים

וּלְדַמְיֵן רַחֲשֵׁי לֵב הַיָּם

זֶה הָרֶגַע בּוֹ לָמַד לְהַקְשִׁיב

הַשָּׁנִים הָפְכוּ גֶּשֶׁר לִפְּלָנֶטָה חֲדִישָׁה שֶׁבָּהּ

חוֹף הַיָּם חַף מִקּוֹנְכִיּוֹת, צְדָפִים וַחֲבַצָּלוֹת

זוֹעֵק, נוֹהֵם אֶת כְּאֵבוֹ,

שִׁיר מְחָאַת אַצּוֹת מִפְּלַסְטִיק

אֲרִיזוֹת וּשְׁיָרֵי מָזוֹן צָפִים,

יַלְדֵי יָם שֶׁפְּקָדוּהוּ בַּלֵּילוֹת

מִתְמַעֲטִים עִם הַשָּׁנִים

גַּם דְּמוּת הַיֶּלֶד מִתְקַלֶּשֶׁת עַד הֱיוֹתוֹ

גַּלְמוּד כְּמוֹ אַבְקָן יָחִיד

בְּכוֹתֶרֶת נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,

שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ

וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו