רשימה:
על ספר השירה מן המעט/ יוסף כהן אלרן

בשיר '"אסטרואיד" פותח קמחי את ספר שיריו, ודבר ראשון שייכתי זאת למגפת הקורונה שעטה עלינו, זאת בשל עיתוי הספר. ואכן ריסק חיים, אלא זה בוודאי אסטרואיד שונה ושגיתי, אך כך או כך התקווה גדולה, נאחזים, העיקר באהבה, כי מעט אחר כך הוא כותב, " ושם ידעתי תשוקה /  שלא היתה כמוה / ולא היה ירחַ ולא אור כוכבים / רק חושך על פנֵי תהום". והוא נאחז בתשוקתו אליה, כי היא מסורה לו ב-"360 מעלות גופה", ואולי, אני אומר בזהירות, אולי זו החרדה מפני הבאות בנפול עלינו אסטרואיד לא צפוי, כי על אף זאת אנו חוששים. זהו ספר שמצטנע ומתיימר להיות קטן אך מכיל הרבה, ובו הרבה חשש, הרבה טרוניה, הרבה כאב שנצבר בגוף ובנפש, ביו כאב פיזי ובין כאב נפשי, על מצבו של גופנו ועל מצבה של ארצנו שאסטרואיד כלשהו יכול לפגוע בהם, וכך הופך השיר שבפתיחה, באם נרצה ובאם לא, להיות המוטו של הספר, כי "אַת שאין לךְ ממשות / משוטטת ובאה עד אלַי", ומי היא זאת. הוא מיטיב לכתוב על פגיעותו שהגבירה בו את אהבתו לחיים, את האהבה לאישה שלצידו, את הבת שפעם הייתה תינוקת שאהב, את אביו ואימו שהותירו בו את ברכתם ואת ריחות ביתם, ואת העיר תל-אביב בעלת החוף והגלים המתנפצים, שאינה עירו. "וכעת אני הולך", הוא אומר, מצטנע בהחלט, "על חֶבל השירה / הנמתח בין גופי לנפשי / ומתַחת הרִיק".

וארשה לעצמי להעלות כאן שיר שכתבתי לו בעבר:

מְשׁוֹרֵר  

קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַחְלִיט

כִּי הוּא מְשׁוֹרֵר

וְכוֹתֵב שִׁיר

וְהִנֵּה בָּאָה בּוֹ הַשִּׁירָה

וְנוֹלְדוּ בּוֹ הַשּׁוּרוֹת

וּכְכֹל שֶׁכָּאֲבוּ כָּךְ נוֹלְדוּ עוֹד

וְכַתָּב שִׁירִים

וְאָמְרוּ הִנֵּה לָנוּ מְשׁוֹרֵר

וְהוּא הוֹסִיף לִכְתֹּב

שׁוּרוֹתַיו נַעֲשׂוּ שִׁירָה

שִׁירָתוֹ כָּבְשָׁה לְבָבוֹת

וְיהַלְלוּהוּ בֶּעָרִים שֶׁל שִׁיר

והוּא כָּתַב עַל כְּאֵב וְכָתַב

עַל גְּבוּרָה וְאַהֲבָה הוּא כָּתַב

וּכְשֶׁעָמַד חָד יוֹם מוּל הַמַּרְאָה

תָּהָה וְאָמַר כִּי כָּאַב

וְכִי רַק רָצָה לִכְתֹּב

כִּי רָצָה לִכְתֹּב עַל כָּךְ שִׁיר

_________________