מאמר:
על פרשת כי תצא/ חגי קמרט
פרשת "כי תצא" רבים בה המצוות (עשה ולא תעשה)
מכל אלו בחרתי לדון במצוות הקרובות אל לבי ומראות את יחס התורה לבעלי חיים:
בפרשה זו הפסוק הוא : "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב´, ו´ ז´)
וכבר מצאנו מצוות בעלי חיים כמו למשל
"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כ"ח)
לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות לד, כו)
חל איסור העבדת שור וחמור יחדיו .
מצוות שמראות עד כמה חשוב לה לתורה מידת התנהגות אנושית של האדם אל החיה שחיה אצלו, נאכלת על ידו ושגם משמשת אותו בעבודתו.
השיא שממנו אפשר לראות במפורש יחס זה הוא מצוות שילוח הקן שבפרשתנו הנה:
"כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ
אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים
לא תקח האם על הבנים.
שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך
למען ייטב לך והארכת ימים.
מצווה זו מועלית לרמה גבוהה של חשיבות ולו רק בשל התוספת של אריכות הימים שכמותה מצאנו רק בעוד מצווה אחת והיא כבוד אב ואם.
נשאלת השאלה למה?
לדעת הרמב"ם עיקרה של המצווה היא צער בעלי חיים. מאחר והאם לא תעזוב את גוזליה עליך לגרשה תחילה ורק לאחר מכן ,שלא בנוכחותה, לקחת את הביצים או הגוזלים.
הרמב"ן חושב שעיקרה של המצווה היא לא בשל צער בעלי חיים אלא לצורך חינוך האדם טעם חינוכי למצווה.
יוסף אבן כספי בפירושו לתורה "משה כסף" סובר שאין מצווה זו באה אלא להרחיק מעלינו את האכזריות.
אם אני משווה או מכניס מצווה זו ליתר מצוות התורה הנוגעות לבעלי חיים מתברר מיד שלפי רוח המצוות האחרות אפשר לגזור גזירה שווה לגבי מצווה זו והיא משום צער בעלי חיים.
אין להעביד שור עם חמור יחדיו מאחר והם לא חזקים במידה שווה ויצא מכך משום התעללות בבעל החיים האחד שעובד קשה יותר מחברו. מובן שיש כאן משום התחשבות וטעם של צער בעלי חיים.
אל תבשל גדי בחלב אמו יש טעם מוסרי שנובע אף הוא מהתפיסה הכוללת של צער בעלי חיים. אם כי יש שמפרשים זאת כניסיון להתבדלות ממנהגי עממי כנען שנהגו כן לאכל בשר וחלב יחד.
אי הריגת האב עם הבן יחד יש בה טעם מוסרי ממדרגה ראשונה.
לאור הסקירה בעל כורחנו נאמר שמצוות שילוח הקן במהותה היא מוסרית ומתכוונת מעבר לכל דבר אחר לעניין של צער בעלי חיים
יתירה מזו: השכר המופיע בצדה רק מעיד עד כמה רמת מעלה היא בקרב המצוות בכללן עד כדי שאפשר ומאזנת היא כף של מאזניים עם מצוות כבוד אב ואם.
לפי דעתי:
אם באדם מצווה הינך בכיבוד אב ואם על אחת כמה וכמה בחיה שאתה בא לקחת גוזלים מאמם. שומא עליך שצריך אתה ליישם כבוד אב ואם בחיה כאילו והיו הם בני אדם. בשעה זו אתה מבריח את האם כדי לא לצער אותה בלוקחך את גוזליה.
מן הראוי לציין שהתורה רואה במצוות כיבוד אב ואם כאלף בית של המוסר האנושי וכשם שמכירה היא רגשות אב ואם לילידהם באדם כך מכירה ויודעת היא היטב את קיומם בחי.
לפיכך היא מעלה כיבוד אב ואם באדם כנגד כיבוד אב ואם בחי לאותה רמה. ומשום הטעם הזה ואולי רק מטעמו היא מבקשת את שילוח האם טרם לקיחת הבנים. לכבד את האם ולמנוע ממנה את הסבל בראיית הלקיחה של גוזליה.
מכאן שלדעתי הטעם הוא מעבר לצער בעלי חיים גם כבוד בעלי חיים! כלומר שילוח האם מתוך כבוד לאם שלא לצערה בעת לקיחת הבנים.
שילוח הקן כ"בית אב" למצוות בקטגוריה זו וכנורמה התנהגותית במקרו:
אם ניקח את הפסוק כ"בית אב" למקרים דומים באותה קטגוריה של האדם ומצפונו, מול חובת העשייה או רצון העשייה, נוכל לשאול שאלת כותרת זו:
מה היחס בין הצו המוסרי לתמורת העשייה בין אם המעשה נעשה מתוך חובה מוסרית או שהוא נעשה מתוך רצון להגעה אל הטוב המוחלט או במילים אחרות לסיפוק רוחני.
חז"ל חושבים שהמעשה ייחשב כמוסרי טהור רק אם ייעשה " שלא על מנת לקבל פרס, היינו מתוך צו מוסרי מצפוני, שאין בו משום סיפוק ההנאה האישית על עשיית הטוב. כך סובר גם הפילוסוף עמנואל קאנט.
ישנה גם התייחסות בגמרא לנושא שילוח הקן:
במסכת חגיגה מדובר על ארבעה שנכנסו לפרדס ( פשט רמז דרש סוד)
האחד מהם הציץ ונפגע והוא אלישע בן אבויה שבשל כך נקרא " אחר".
מה הביא אותו לפגיע ה?
ובכן כך:
בתלמוד הירושלמי מסכת חגיגה פרק ב' הלכה א' מדובר על אלישע המספר על אביו שהקדישו לתורה ביום מילתו. כי האמין בכוחו של לימוד תורה! וכיוון שלא נתקיים בו יצאה לתרבות רעה. מסכמת הגמרה משום שלא התכוון לשם שמים "לכן לא נתקיימו בו" עד כאן מחד גיסא
ואלו מאידך גיסא בבלי קידושין דף ל"ט עמוד ב הסיבה שהפך לכופר היא משום שראה אב אומר לבנו לטפס על עץ לצורך קיום מצוות שילוח הקן. הבן קיים את דברי אביו, ותחת אריכות ימים נפל מהעץ ומת! מכיוון שבשני המקרים לא התקיים השכר כפר אלישע ויצא לתרבות רעה . מסכמת הגמרא ואומרת שאריכות ימים במקרה זה היא הכוונה לעולם הבא.
סיפור אלישע בן אבויה מציג את דעת חז"ל כהיפכא מסתברא כלומר
קיום המצווה צריך להיות לא כפונקציה של שכר ועונש אלא מתוך הכרת החובה לקיים אותה כמצווה מהתורה לשמה. אפילו אם התוצאה לא תביא עמה תגמול או גמול.
שלב אחד קדימה והתבוננות אל ההכרה והנפש של האדם לאור מצוות "שילוח הק"ן יכול להביאו אותנו במקרו, בהסתכלות על נורמה בהתנהגות האדם ודרגות עולות מתוכה
הנה כך:
רמה תחילתית או רמת הסף התחתון היא רמת הכדאיות:
היינו קיום המצווה בשל השכר שעומד בצדה היינו התגמול שהאדם יקבל. כך בשילוח הקן, כך בעבודת השם, כך בעזרה לזולת,. אם אעזור לך אלוהים רואה זאת ויתגמל אותי בהתאם לכן זה כדאי.
רמה נעלה יותר:
רמת קיום צווי תורה לשמם|!
כלומר כך צוויתי וכך עלי לעשות בלא לחשוב הלאה מכאן. ואם יצא שכרי בהפסדי אלו חשבונות שמים שלא לפי הבנת אנוש.
רמה נעלה יותר: רמת הטוב המוחלט
אדם בעל רמה מוסרית נעלה אולי יוצאת דופן של צדיק גמור אשר לא מסתכל כלל על התועלת והשכר שמובטח לו על קיום המצווה והוא מבצע אותה מתוך טוב לבו ומצפונו. היינו בשמחה וברצון רב.
רמה אחרת העומדת בנפרד היא: הירידה לצורך עליה"
נראה לי שרמה זו נמצאת לפי שיטתו של רבי נחמן מברסלב שהעליה במצווה אל הספרות העליונות תיתכן דווקא מתוך בור תחתיות. היינו כדי להמריא עליך להתחיל מלמטה (הסתייגות: אינני בטוח שאני מדייק בכך אך נדמה לי שכך שמעתי מרבותיי)
נושא שני כי תצא למלחמה
"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ."
מה פירוש כי תצא?
מדובר על נקודת זמן ויציאה שיכולה להיות מתוך כפייה ( חובה) או מתוך רצון היינו יוזמה שלך.
התורה אומרת שדין אחד לשני המקרים אם מכפייה אם מרצון ולהלן מביאה את המקרה:
הרמב"ם מבין את להט היצרים ואת האפשרות של סיחרור הראש מיופי האישה יפת התואר והמושכת הנשבית בידך בעת מלחמה אך הוא מסייג את המעשה במגבלות מסוימות. הוא לא מונע את לקיחת יפת התואר אך מציב תנאים מגבילים לכך.
צאו וראו איזו הבנה מעמיקה יש לרמב"ם ליצרי האדם וההשלמה עמם!
הקו המנחה "כמו בשילוח הקן" הוא המצפון והמוסר. ( אין אתה עושה מעשיך שם בשדה הקרב) עליך לבודדה אל ביתך אל מקום אינטימי ולא בפרהסיה לעיניי כל.
אך לא די בכך . בביתך היא מכערת את עצמה אולי כדי לתת לך את האפשרות לחשוב פעמיים בטרם החלטה ומעשה (; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ,)
בנוסף על כך יש לה את הזכויות משל עצמה שיש לקיימן והם:" וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים;" כלומר הייתי קורא לזה " תקופת ההפשרה". ורק אחרי כן
אחרי שהחלטת שאתה רוצה בה ואחרי שהיא נרגעה מצערה רק אז
"וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה."
צאו וראו את ההבנה העמוקה של התורה ביצרי האדם ואת הרכות והעדנות שהיא מחייבת כלפי השבויה. אין כאן אכזריות או התעללות ברוטליות ותחושת הבעלות המוחלטת. ממש לא. עידון ורכות שהם משמעותיים ביותר.
יתירה מזו: " וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה" הדגש על לאישה ( לא אמה לא שפחה לא עבד)
(על נושא " דיו יפת תואר " רבו הדיונים עד שדיברו חז"ל גם על צורך בגיור לפני הבעילה וכו' אין אני מתעכב על נושא זה שיש בו פנים לכאן ולכאן.)
המשך:
נקרא שוב את הפסוקים הרלוונטיים:
"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; .....וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; ......וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ."
בקריאת הפסוקים מסתמן קושי מסויים העומד כחוצץ מול העדנות שראינו קודם.
לכאורה נראה כך:
אחרי שהשובה מגיע לכדי החלטה והשבויה יפת התואר נרגעת ישנה אפשרות של : "תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאישה"
וכן קיימת אפשרות אחרת של: "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ."
מכאן ברור שאתה משלח אותה רק אם לא נשאת אותה לאישה כי אחרת אלו הייתה לך לאישה , אתה לא יכול לשלח אותה לחופשי מבלי להתגרש ממנה!
אך כאן קיים קושי מצד הפסוק החותם :" "לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"
כלומר כן שכבת אתה!
ולכן הפתיח המדבר על כי תצא וכו' עד וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" מדבר על בעילה כבר עם שבייתה
כלומר התורה לא מתנגדת לבעילה ראשונה אך עם זאת מגבילה את השובה את האישה במגבנלות שצויינו לעיל.
לפי זה רואים עד כמה הבנה יש לתורה ליצרי האדם ומניעיו לעשיה מסוימת בעת שביה בקרב. אך עם זאת עד כמה רגישות יש בה להתנהגות של כבוד של השובה לנשבית.
מדרשים של חגי
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ
מה פירושה של המילה כי? האם במובן של אם תצא? או אם וכאשר תצא? או שמא " בשעה שתצא?
כי בלשון אם פירושה יציאה מאונס חובה או מרצון זכות. ( זכות על הארץ למשל).
כי במובן של : בשעה ש... היינו בשעה שתצא למלחמה , פטורה מתנאי של מחלחמת זכות או חובה. היינו לכל סוג של מניע למלחמה.
כי במובן אם מוציאה מן הכלל את הצו לדורות אלא בכופף להיותך נקרא למלחמה
כי במובן של " בשעה שתצא" היא כלל לדורות. אשר על כן, אמור מעתה כי התכוון הפסוק למובן של " בשעה ש.. היינו בכל הזמנים בכל הדורות.
לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים.
אם בציפור שמעופפת מעליך וקינה גבוה ממך עסקינן, על אחת כמה וכמה בתרנגולת ואפרוחיה, אווזה ואפרוחיה וכל אם שבחיית השדה וגוריה. אמור מעתה שילוח הקן בנין אב לכל אם ובניה בין בחיה ובין באדם. ( באדם שלוקח אתה ילדי אם אליך לעבדים)
גזרה שווה לגבי לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. שאין אתה מעמיד במעמד עבודה אחת את החזק עם החלש. הן בשל הפרשי כוחות והן בשל אפשרות לחילוקי דעות ומריבות.
כִּי-יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל-הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת-הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת-הָרָשָׁע.
הן ברור וידוע הוא שחפים אנשים במשפט, כל עוד לא תוכח אשמתך האחד וזכאותו של האחר. אז מה הוא שכתב הצדיקו צדיק והרשיעו רשע?, ללמדך שמדובר פה בשופטים שאין עיניהם חדה במשפט ואפשר ויעשו כאן לפי העולה ברוחם איפה ואיפה. שהחליטו מראש זה הצדיק וזה הרשע. על כן אמר, וברחל בתך הקטנה אמר, : " צדק צדק תרדוף". שיהיו השופטים הגונים זהירים ומדקדקים היטב בפרטים.
הפטרת כי תצא ישעיה נד (א-י)
לפנינו מעין אלגוריה המתארת את הקשר בין עם ישראל לאלוהיו כקשר בין איש לאישה (כשם שאנו מדמים את שיר השירים המתואר כקשר בין אהוב לאהובה והכוונה בעצם לקשר בין עם ישראל לאלוהיו)
ישעיהו מנבא שהאשה שהיא "עזובה ועצובת רוח" היא זו שאומרים לה "כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד.
ההדגשה היא שמאיסת ה' בעמו היא זמנית "אשת נאורים כי תמאס" כי אהבה ראשונה או אשת נעורים אי אפשר לשכוח אפשר לכעוס עליה זמנית לשעה קלה אך לאחר מכן הוא חוזר לאהבתו אותה
ומצינו בחז"ל "אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה (יבמות סג ע"ב)
(אגב הפטרת כי תצא היא חלק מהפטרת פרשת נח. )
מן המדרשיה
פרק כ"א פסוק י': "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו"
כי תצא למלחמה על אויביך: (מיהו אויביך אלא) זהו גוי עובד אלילים – דברי רבי יאשיה. וכן מצינו שעובדי אלילים קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר: "כי תצא מחנה על אויביך (דברים כ"ג י) (ובגויי הארץ עובדי אלילים הכתוב מדבר, וכמו כן כאן בכתוב) "כי תצא למלחמה על אויבך" (מכילתא משפטים)
במדרש זה רואים: קישור דתי אמוני עם התואר.
ושבית שביו. (מדוע לא אמר ושבית שבי? אלא )לרבות כנענים שבחוצה לארץ, שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן.
