,פסיפסים

אני כותב כִּתְמֵי צבעים, קִטְעֵי תמונות,
מְלַקֵּט נקודות הפזורות בגבעות ,

נוגעות לא נוגעות,

מילים ומשפטים,

מתחברים, מתאחים,

אבני צבעונין,

פסיפסים.

השועל

בסיור שעסק בתוואי קטע 18 של "חוצה ישראל", שאלתי את השר מתי ראה זוג חיוויאים דואים מעליו, או שועל חופשי בשטח.

הוא ענה: "שועלים על שתיים אני דווקא פוגש הרבה ....", והוסיף: "אבל כשאצא לפנסיה אשמח לטייל כאן, יחד אתך."

אני הולך בשדות ומונה אתרים:
פה יקום גשר,

שם תגבה סוללה,

ומעבר לגבעה יִבָּנֶה מֶחְלָף לתפארת.

כי בין שתי נקודות יעבור רק כביש מהיר אחד,

ואני הולך, הולך ונחרד.

הגשר- קושר קשר, מתנקש בנחל המבקש להמשיך לזרום בשלווה,

הסוללה תיסלל, תתגולל, תחלל מעיינות, תכסה סבך עֲרָבוֹת, תחסל חבורת נמיות,

וְהַמֶּחְלָף אדיש, לא מרגיש כלל, יחלוף על פניה של כלנית ראשונה.

אתה השועל, ידידי, לאן תברח ביום בו יקום הגשר? תגבה הסוללה?

יִבָּנֶה המחלף לתפארת?

ביום בו יחוללו המעיינות, יֵעָקֵר סבך הערבות, תיעלם הכלנית הראשונה?

רק כביש מהיר אחד יעבור בין שתי נקודות

ועליו מעוכה

תשכב נִבְלַת שועל סרוחה,

נִבְלַת שועל שמבקש לחיות

אבל כביש מהיר הוא לא ידע לַחֲצוֹת.
 
 

ברית עולם

כשירדתי במורד הגבעה הוא היה שם, סמוך למים, חבוי בִּסְבַךְ הַפֶּטֶל.

הוא הבחין בי ראשון, זינק, רץ וניתר לסירוגין מרחק מה, ואז עמד.

הבטנו זה בזה, אני והצבי.

צבי אחד בודד היה שם, ליד המעין.

הוא המשיך ורץ, עבר בקלילות את גדר התייל הדוקרנית, המתוחה,

ושוב נעמד, מביט בי מרחוק, כדרך הצבאים מֵאָז וּמֵעוֹלָם.

שתקנו. שנינו לבדנו, במרחב הגבעות.

בני ברית לרגע –

בני ברית לעולם הולך ונכחד.

הוא המשיך בריצתו בְּמַעֲלֶה התלול, תוך ניתורים וַעֲצִירוֹת לסירוגין.

צבי אחד חי, משוחרר, לא צבי. דוט. קום.

ממשי – כמו גור התנים העגלגל שחמק לִמְאוּרָתוֹ, כמעט ללא פחד,

בראותו אותי הולך, כמה דקות קודם לכן.

באותם רגעים ספורים הם היו שם, וְיִשָּׁאֲרוּ שם לתמיד

קבועים בתמונת הערב המחשיך והולך,

באור הרך, הנמוג,

במחשבתי.

* אמנון להב, משורר אוהב טבע, בן  קיבוץ גלעד, שיריו משלבים נאיביות ציורית ובצידה השתקפות חוויתית מורכבת על יופי הטבע הארץ ישראלי ההולך ומתכווץ בימנו לטובת היזמים  והקבלנים.