סיפור האופרה 'הליצנים'/יעקב שקד

אופרות הן הפגנה נהדרת של הצלילים המופלאים העשויים לנבוע מגרונם של בני אנוש.

המלה 'אופרה' היא צורת הרבים של אופוס, דהיינו עבודה. השם המלא הוא 'אופרה די מוזיקה' (Opera di musica). אופרה היא מחזה. כמו לכל מחזה כן גם לאופרה יש, לצד המוזיקה, את המחזה הכתוב - סיפור העלילה והטקסט שבפי השחקנים. לטקסט של אופרה קוראים 'ליברטו' (libretto) ובעברית, לִיבּרִית.

רבים מבקרים באופרה בקביעות, רבים עוד יותר מבקרים מעת לעת. אבל לא כולם מכירים את סיפור המעשה של האופרה בה הם צופים, והם נהנים בעיקר - ובצדק - מן המוזיקה, ומביצועיהם הקוליים של הזמרות והזמרים המפיקים ממתירי הקול שלהם צלילים מופלאים באמת. רק סְפורים מבינים את המושר, שהוא בדרך כלל באיטלקית.

הרוב הגדול של הציבור משוכנע שאינו מכיר אף אופרה, והרוב הגדול של הציבור טועה, כמו בלא מעט מקרים. כל אדם מן הישוב מכיר לא מעט שירים ונעימות מאופרות, אף אם אינו יודע שזהו מקורם. למרבה הצער יש רק עשרות בודדות של יצירות אופרה שהן ממש מוכרות, מתוך מאות.

אופרה היא מחזה תיאטרלי, שבו כל הטקסט מושר. הכל נאמר בשירה, בליווי תזמורת. באופרה לא מדברים. כל מה שיש להגיד אומרים בשירה. משהו כמו, "כל האולם אומר שירה". סיפורי המעשה של האופרות מוכרחים להיות סוערים, אף על גבול הלא סביר, אחרת על מה ישירו בתוגה, בהתלהמות, ביגון, ובהתרוממות הנפש? על עבודה פקידותית? על חומוס? ועל כך אמר המשורר האנגלי וִ'יסטְן היו אוֹוְ'דֶן (W. H. Auden 1907-1973), "עלילה של אופרה טובה אינה יכולה להיות הגיונית, כי אנשים לא שרים כשהם הגיוניים."

למידת ההיגיון שבאופרה התייחס גם מבקר הרדיו אד גארדנר (Ed Gardener) באמרו, "אופרה זה כשאדם נדקר בגבו ובמקום לדמם הוא שר." אבל, עולמנו מלא כל כך ב"איגיון", שאיש לא מחפש אותו דווקא באופרה.

אחד היתרונות הגדולים של האופרה - לגבי כולֵי-עלמא חוץ מהאיטלקים - הוא שהשומעים לא מבינים את השפה. יותר טוב כך. רבים התייחסו, בנושא הליברית, לשפה. אני מניח שיהיו אך מעטים שיחלקו על הקביעה שכשמדובר בלשיר, אין כמו השפה האיטלקית. באף שפה אחרת אופרה לא נשמעת כה טבעית כמו באיטלקית. הגרוע מכל זה לשמוע אופרה בגרמנית, השפה שהמציאה את הסטאקאטו. בעניין השפה, יפה כתבה הסופרת האמריקנית אדית וַ'ארטְן (Edith Wharton 1862-1937) בספרה 'תקופת הבדידות', "חוק שאינו מוטל בספק, ושאינו ניתן לשינוי, של עולם המוזיקה, דורש שהטקסט הגרמני של אופרות צרפתיות, המושר בפי מבצעים שבדיים, יתורגם לאיטלקית, בכדי להבטיח הבנה טובה יותר של קהל דוברי האנגלית." וכמעט כקליעת המשך, היה מי שאמר בעניין דומה, "אופרה באנגלית, יש בה אותה מידה של היגיון כמו בייסבול באיטלקית."

אני אוהב לשמוע אופרה. אופרה טובה היא יצירה מופלאה. אבל לא אהבתי לראות אופרה. במקרים רבים עדיף היה שלא לראות מאיזו גוף היפופוטמי, וקלסתר פנים לא בדיוק אסתטי, בוקע הקול השמיימי הזה. במקרים רבים מדי, מימיקה נלעגת ופה פעור לרווחה בשירה, כמו מוסך של משאית, די היה בהם - לגבי - כדי לחסל כל אפשרות לחיות את העלילה בדמיון, וליהנות ממנה. אבל, זהו עניין של טעם, ויש מי שדווקא נהנים מן הדברים האלה.

פעם היו עומדים "הבחור הצעיר והתמיר" ו"היפיפיה הדקיקה, חולת השחפת" ולא מסוגלים אפילו להתחבק מרוב משמנים. טוב שהדברים השתנו. בדורותיים האחרונים מושם דגש ניכר על המיתאם בין הדמויות לצורה ולממדים של מי שמגלמים אותן, בכדי שלא יהיו גרוטסקיות.

לליברית יש אך חשיבות זניחה באופרה, משתי סיבות. האחת היא שהאופרה, על הסיפור שלה, משמשת בעצם רק כתירוץ המאפשר לזמרים לשיר ולתזמורת לנגן; והשניה היא, שממילא הרוב המוחלט של המאזינים לא מבין את המילים. לכן אין איש מתייחס לכותבי הליברית ואיש אינו זוכר את שמם. הנה הם מקבלים כאן את ההומאז' שלהם.

באופרות יש קטעים מרכזיים של שירת-סולו או דואט, המהווים רכיב חשוב בסיפור ובהצגה, וגם מאפשרים לזמר או זמרת הראשיים להפגין את מיטב קסמי כשרונם. שירים אלה קרויים אריה (aria), שהיא ברבים, ומשמשת גם כלשון יחיד. האריה מושרות לרוב בליווי התזמורת, אך יש גם אריות "נטו" לקול אדם בלבד. רבות מאוד מן האריות הן כה יפות, נעימות למשמע וקליטות, עד כי הפכו ברבות הימים למוּכָּרוֹת כמעט לכל, אף כי רוב המכירים אינו יודע כלל כי מקורן באופרה. חלק מהן מובא, כל אחת במקומה, בספר זה.

מעת לעת אביא פה את סיפור העלילה של אופרה מפורסמת ויפה. והפעם:

הליצנים

Pagliacci פָּאליָאצִ'י

מאת רוג'רו לאונקב'אלו

Ruggero Leoncavallo, 1857-1919

ליברית

מאת רוג'רו לאונקבאלו (Ruggero Leoncavallo)

המקום:

מוֹנטֶאַלטוֹ, קָלַבּרִיָה, דרום-דרום איטליה.

הזמן:

חג פראגוסטו (Ferragosto) בחופשת אוגוסט, 1965

הדמויות הראשיות:

קאניו (Canio), ראש להקת תיאטרון נודדת - טנור,

נדה (Nedda), אשת קאניו, שחקנית רחוב - סופראן

טוניו (Tonio) ליצן רחוב בעל גבנון - באריטון

פפה (Peppe) ליצן רחוב - טנור.

סילביו (Silvio) מאהבה של נדה - באריטון

אריה מוּכרת:

וֶסטי לה ג'וּבָּה Vesti La Giubba לְבַשׁ את תלבושת הליצן

סיפור העלילה

דרמה בפרולוג ושתי מערכות.

האופרה מבוססת על סיפור אמיתי, שהתרחש במונטאלטו. העלילה מציגה מחזה בתוך מחזה, וממחישה כמה רב הדמיון בין המציאות והבמה, ומה קצר המרחק ביניהן. לאונקבאלו הפליא לעשות בשלבו בין המציאות למחזה, עד שהם הופכים לאחד.

קאניו משחק את פאליאצ'ו - (pagliaccio - ליצן), ומופיע על הבמה בטרם עלה המסך על ההצגה, לפרולוג המציג את סיפור המחזה.

להקת תיאטרון נודדת מגיעה לעיירה מונטאלטו, להציג את המחזה 'הליצנים' (Pagliacci). אנשי העיירה מכירים אותם מהופעות קודמות ומקדמים את פניהם בהתלהבות. קאניו ופפה נענים להזמנת המקומיים למשקה בבית המרזח. נדה וטוניו דוחים את ההזמנה. אחד האיכרים מעיר בהיתול שטוניו נותר מאחור בכדי לחזר אחרי נדה. קאניו מבהיר לו, שאף כי בתפקידו בהצגה הוא פאליאצ'ו הליצן השוטה, במציאות הוא אינו טיפש כלל.

לנדה יש אכן מאהב סודי, מקומי בשם סילביו, והיא חוששת שסודה יתגלה. ציפורת מצייצת בסמוך ונדה מצטרפת אליה בשירה בכדי להירגע. טוניו מנצל את ההזדמנות ומתוודה בפני נדה על אהבתו. היא סבורה שזוהי מעין חזרה לקראת ההצגה ומשחקת ביחד עימו, עד שמסתבר לה שהוא רציני. היא דוחה אותו ומכה אותו בשוט. הוא עוזב בכעס, לא לפני שהוא מאיים לנקום.

מגיע סילביו. הוא מפציר בנדה לברוח עימו בתום ההצגה, ולאחר היסוסים היא נעתרת. הם לא יודעים שטוניו מצותת להם, וזה אץ לבית המרזח ושב עם קאניו. הם מגיעים כשנדה שרה על הבריחה עם מאהבה וקאניו מנסה לתפוס אותו, אך זה נמלט בלא שקאניו יראה את פניו.

קאניו תובע מנדה לגלות לו מי הוא מאהבה, וזו מסרבת. הוא מאיים עליה בפגיון. פפה מרגיע אותו ומזכיר לו שעליהם להתכונן להצגה. גם טוניו מצטרף לבקשתו של פפה ואומר לקאניו כי סביר שהמאהב יהיה בין הצופים. קאניו נותר לבדו ושר בשברון לב את האריה העצובה והנהדרת "לבש את תלבושת הליצן ואת הפנים הצבועות בלבן. האנשים שילמו, והם רוצים לצחוק" (Vesti la giubba e la faccia infarina. La gente paga e rider vuole qua).

המחזה עולה. נדה בתפקיד קולומבינה. המאהב שלה בהצגה, פפה בתפקיד אַרלֶקִינוֹ, שר לה סרנדה מתחת לחלונה כשבעלה לא בבית. טָדֶאוֹ הליצן השוטה, אותו משחק טוניו, מגיע ומתוודה בפניה על אהבתו. קולומבינה צוחקת לו ומכניסה את ארלקינו מבעד לחלון. זה נותן לה סם שינה בכדי שתרדים את פאליאצ'ו, כך ששניהם יוכלו לברוח בסתר. פאליאצ'ו שב הביתה וארלקינו נמלט דרך החלון.

פאליאצ'ו חושד בקולומבינה, וכשהיא מדקלמת את שורותיה במחזה - הזהות לדברים שאמרה לקאניו קודם לכן במציאות - חמתו בוערת בו והוא תובע שוב לדעת מי הוא מאהבה. נדה מנסה להחזירו למשחק במחזה בכך שהיא קוראת לו פאליאצ'ו. קאניו שר שפניו לבנים לא בשל איפור, כי אם מכאב ועלבון. הצופים, בהאמינם שהוא משחק באופן כה מציאותי, פורצים בתשואות חן. נדה מנסה שוב להחזירו למשחק ומספרת לו ששם מאהבה הוא ארלקינו. קאניו נסער מכדי לשחק, ותובע שוב את שם המאהב, נדה נשבעת כי לעולם לא תגלה. סילביו הנמצא בקהל מתחיל להבין שהשניים כבר לא משחקים, ומפלס דרכו אל הבמה. גם הצופים כבר מבינים זאת, וכשקאניו דוקר את נדה בקנאתו, אין עוד ספק. נדה זועקת את שמו של סילביו, המסתער לעזרתה, הישר אל להב פיגיונו של קאניו. שני הנאהבים שוכבים מתים על הבמה. טוניו הליצן שם קץ להצגה בהודעה ספוגת העצב, "La commedia è finita". זהו סוף הקומדיה.

הטנור האגדי מריו לאנצה בביצוע עצוב ומשובח של האריה 'וסטי לה ג'ובה'

לצפיה: