מאמר:
על פרשת ראה ספר דברים, יא´ כו´ - טז´ יז´/ חגי קמרט
הפרשה היא המשך נאומו של משה רבנו היא מכילה רוב מצוות וחוקים טרם כניסת בני ישראל לארץ המובטחת.
ההקדמה לאותה תורת חוקים ומצוות מדברת על ברכה למקיימים את המצוות וקללה לסרים מהדרך הישרה.
הפרשה פותחת בפסוק שעל פי המלה הראשונה שלו נקרא שם הפרשה " ראה"
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.."
מן המותר להאיר שעל הפסוק הזה רבו המחלוקות בישראל בפילוסופיה של היהדות וברי הפלוגתא שבה לדורותיהם. הוויכוח היה בין זכות הבחירה החופשית לבין הקיבעון היינו חובת ההסתמכות על הנאמר. בלשון אחרת דטרמיניזם. שלילת הבחירה החופשית וחובת הסתמכות על המצווה והחוק תביא רק לטוב, ואלו הבחירה החופשית עלולה להביא לקללה.
נציין זאת אך לא ניכנס לדיון הזה.
לגבי הפסוקים נפרט במעט:
להלן שני פסוקים עוקבים שמן הראוי לתת עינינו בהם:
יא כז "ואת הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם
יא כח "והקללה אם לא תשמעו"
מיד רואים בהבדל של אי סימטריה בהצגת הדברים
ואת הברכה אשר תשמעו
לפי זה היה צריך להיות
והקללה אשר לא תשמעו
מסביר רש"י את הברכה אשר תשמעו: על מנת אשר תשמעו
על מנת פירושו כדי שתשמעו כלומר נתינת הברכה היא למפרע מראש. קודם תקבלו את הברכה ולאחר מכן תשמעו.
לכן נאמר אשר תשמעו
אך הקללה תהיה כעונש מותנה אם לא תשמעו אז תבוא עליכם הקללה לכן כאן נקט במלה אם.
מצאנו שאי נקיטת הכתובים באותה לשון אינה באה, אלא במכוון.
עניין אחר המושך את העין בפרשה הוא היתר אכילת בשר תאווה:
יב כ'
"כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת: אכלה בשר. כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר"
יב כא
"כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך – כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך."
לפי שאנו יודעים עד כה לא הותרה אכילת בשר לשמה אלא שהוקרבו השלמים כדרך פולחן הפרשת חלקים לכוהנים והיתרה לאכילת בעל החיה.
עכשיו עם הכניסה לארץ כאשר המשכן אינו הולך עם העם ואי אפשר להקריב שלמים יום ביומו בא ההיתר לאכילת בשר התאווה. אך התנאי הוא "כאשר צויתיך" כלומר בהתאם לחוקים וצווים שנאמרו בתורה. (כיסוי הדם אי אכילת הדם כי הדם הוא הנפש לא תבשל גדי בחלב אמו לא להרוג אב ובנו יחדיו וכו')
בחינת המשפט הזה כפשוטו: "ואמרת: אכלה בשר. כי תאוה נפשך לאכל בשר" אכן מצביעה על התרת אכילת הבשר.
אך בהתבוננות יתר נראה שאפשר להבין את המשפט גם כסייג. סייג לגבי הרגיל והשכיח
נפרש אפוא: הרגיל והשכיח הוא לא לאכול בשר אך כאשר תתאווה לאכילה כזאת "כי תאוה נפשך לאכל בשר" ומדגיש הפסוק "בכל אות נפשך תאכל בשר" כלומר רק בשעה שמאוד מאוד תרצה לאכול בשר רק אז תאכל, ותאכל לפי אותה תאוות אכילה. ללמדך שכל עוד אינך מתאווה אין אתה אוכל.
לעניין זה מאירה עינינו הפורפ' נחמה ליבוביץ למרן הרב אברהם יצחק הכוהן קוק (ואני מצטט) "אשר ראה בפסוקים האלה וגם באחרים הוכחה לכך שאין התורה רואה את אכילת הבשר, את הריגת בעלי החיים לצורך אכילתם כמצב אידיאלי: להיפך: מי שנאמר בו “ורחמיו על כל מעשיו" רצה שבני אדם ייזהרו בצער בעלי חיים, ואדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה כלל."
ואמנם בבראשית א כ"ט א ל לא נאמר שמותר לאדם לאכול בשר.
אחרי המבול בעת שמלאה הארץ חמס וערכי המוסר ממילא היו ירודים הותרו בני נח באכילת בשר.
במדבר שוב הוגבלה אכילת הבשר לישראל. השלמים הותרו כאמור לאכילה רק לאחר ביצוע האקט הדתי של הזבח העלאת הקורבן ולאחר הפרשת החלקים לכהנים
כלומר: לפי תפיסת הרב קוק המגמה בתורה היא לא לתת חופש בהריגת בעלי חיים. להיפך! לנסות להגביל. ולדעתו, לאחר השכנת שלום אמת בין העמים יתן האדם דעתו גם על מניעת שפיכת דם החיה. נראה שמידת צער בעלי חיים היתה עמוקה ושורשית בלבו של הרב קוק ולפי זה הוא מוצא גם את הסייגים לעניין זה בתורה.
בהמשך אנו קוראים :
שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּךָּ: לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, עַד-עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". (דברים י"ב כ"ח)
אני מביא את הפסוק הזה להראות עד כמה הדברים רלוונטיים וחיוניים לימים עכשוויים אלו.
יש לשים לב הצו הוא לא לעשות את הטוב והישר שהם בבחינת הערך המוסרי של האדם יציר הבריאה אלא במפורש כתוב : הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
. כלומר יש להשתדל לעשות את הטוב והישר אל הספירה האלוהית. כלומר הטוב והישר שהוא תקני בעיניי האלוהים. ברור שהאדם לא יכול להגיע לכך אלא רק לשאוף לכך. אך הכוונה היא לענ"ד שאם האדם ישאף לעשות מעבר ליכולת שלו הוא לפחות יעשה את הנדרש ממנו כאדם!
מה פירוש הטוב והישר ? לפי דעתי הטוב הוא המעשה הטוב מעשה שעל פי הערכים המוסריים והמוסכמה החברתית נחשב למעשה טוב והישר הוא בהתאם לחוק. היינו מעשה טוב שהוא כשר. שהוא חוקי שהוא בהתאם למסגרת החוקתית שלו.
בימים קשים אלו של קורונה והפגנות בלא מיצרים בחוצות עיר ושנאת אחים ומכות ועימותים בין שוטרים למפגינים ומפגינים מצד זה של המתרס למפגינים מצד זה של המתרס הייתי שם פסוק זה באותיות גדולות של קידוש לבנה כחוצץ ביניהם. כדי שיבינו מה פירוש הטוב והישר וינהגו לפי ערכים יהודיים מוסריים אלו.
הפטרת ראה ישעיהו נד (יא) – נה (ה)
הפטרה שלישית מהפטרות הנחמה.
שאלה שעולה מיד על הפרק איך אפשר שלאחר מילות נחמה נשגבות כאלו כמו רני עקרה לא ילדה ימין ושמאל תפרוצי ברחמים גדולים אקבצך וכו' איך למרות כל זאת ציון מרגישה כעניה סערה לא נחמה!"
רש"י אומר על כך: שליבה סוער ברובי הצרות. במדרש נאמר: "עניה סערה לא נחמה – עניה מן הצדיקים, עניה מן התורה, עניה מן המצוות וממעשים טובים"
לפי פירושו של הרב ריבלין ציון אינה מתנחמת "רק ב "לחם" לבדו שמציאות לה נבואות הנחמה, היא רוצה גם את "דבר ה" ואת החלק הרוחני של הגאולה".
האמנם? "והרי ידוע לנו מההיסטוריה של עם ישראל שהצד החומרי מאוד חשוב לו כמו למשל הגעגועים לסיר הבשר שבמצרים בעת הנדודים במדבר. ומאידך נראה מוזר שהעם, שכל משך שנות ההיסטוריה הוא מורה וסורר ושהנביאים לדורותיהם מנסים להחזיר אותו בתשובה אל אלוהיו, מוזר שעם זה פתאום מעוניין בנחמה רוחנית פתאום הוא מעוניין בדבר ה"!
נראה לי ש"שלא נוחמה" מתאים יותר לצד האנושי של הסובל . שאי אפשר בדברי ניחומים להשכיח ממנו את הסבל שסבל במשך דורות ושנים. מלים לא יעזרו יש צורך במעשים והעם נראה לי תובע את נחמתו במעשים מצד הקב"ה שיביאו אותו אל הנחלה והמנוחה.
מן המדרשיה
פרק י"א פסוק כו : "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"
רבנן אמרי: אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, מנין? ממה שקרינן בעינין: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". (דברים רבה פרק ד א)
דבר אחר: אמר רבי אלעזר מ (שעה) שאמר הקב"ה הדבר הזה (הברכות והקללות) בסיני, באותה שעה (מאותו הרגע) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג' ל"ח) אלא: מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה.
