בכיוון הרוח על פרשת עקב מאמר מאת חגי קמרט

על פרשת עקב/ חגי קמרט

הפרשה מתחילה במשפט

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"

נתחיל הפעם מן המדרשיה:

על המילים והיה עקב תשמעון:

רש"י "(אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון) ושמר ה' ישמר לך הבטחתו

כלומר רש"י רואה בכך משפט תנאי תעשו כך תקבלו כך.

והיה עקב תשמעון: (מהו לשון "עקב"? אלא הכונה למצוות שאדם דש (מזלזל) בעקביו (ששכרם מרבה) וכן הוא אומר: "בשמרם עקב רב" (תהילים י"ט י"ב) (שהשכר) הצפון לשומר מצוות קלות (רב) (ילקוט שמעוני לתהילים רמז תשנ"ח בשם מדרש תנחומא)

מדרש זה למעשה חוזר או נסמך על דברי רש"י

נוסח אחר:

"משפטים שמשליך אותם אחר עקבו אם תשמעו אותם הדברים ותזהרו בהם הקדוש ברוך הוא ישמר לך הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שכן מצינו באברהם: "עקב אשר שמע אברהם (בראשית כ"ו ה) נשבע לו הקדוש ברוך הוא שיתן לו את הארץ וירבה את זרעו ויתברכו בזרעו כל גויי הארץ. וכן אתה מוצא שכל הברכות שאמר ליצחק בעבור "עקב" ששמר אברהם. (מדרש אגדה)

כאן דרישת פסוק מאברהם והיקש לגבי ענייננו אנו.

דבר אחר: אמרו לו ישראל להקב"ה: רבון העולמים! אימתי אתה נותן לנו שכר המצוות שאנו עושין? אמר להם הקב"ה בני! המצוות שאתם עושים מפרותיהם אתם אוכלין עכשיו, אבל שכרכם בעקב (בסוף – לעולם הבא) אני נותן לכם מנין? ממה שקרינו בעניין "והיה עקב תשמעון"( לבסוף תקבלו שכרכם) (דברים רבה כת"י)

כאן רואה את העקב כסוף כמו שהקרקפת היא ההתחלה העקב הוא הסוף ולפי זה דורש עקב כסוף דבר עבור המצוות כשכר המשולם לאחר המעשה.

עקב תשמעון: (ולמה דוקא ב"עקב"? אלא) אין ישראל מקבלין את התורה, אחא ב"עקב" לאחר שמתיסרין מעשנשין וסובלין צרות, אז חוזרין ושומעים.

השכל בא דרך הרגליים כך אומרים בצבא והנה מדרש זה אומר אותו הדבר לגבי בני ישראל שרק לאחר שמתייסרים הם מתחילים להבין ואז חוזרים ומקשיבים ה"עקב" שכאן נדרש בלשון תמורה.

דבר אחר: (לכן הוכיחן בלשון "עקב" ) לפי שבו נשתבח כלב, שנאמר: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו (במדבר י"ד כ"ד) ובו נשתבחו יראי חטא שנאמר: "עקב ענוה יראת ה" (משלי כ"ב ד') לכך פתח משה בלשון "עקב" מנין? ממה שקרינו בעניין "והיה עקב תשמעון (מדרש הגדול)

העלאת פסוק שישנה בו המלה עקב בקשר לכלב בן יפונה חיזוקו ממשפט ממשלי והיקש לפסוקנו אנו.

עד כאן סקרנו מספר מדרשים הדורשים את אותו פסוק מזווית ראיה שונה דומה או אחרת. כך ניתן היה לעקוב אחר מלאכת דרשנינו בעבודתם.

כלומר אם נסכם נראה שהמדובר בהתניה חיובית של ההבטחה. נסתכל שוב בפסוקים:

פרשנות שלי:

והיה עקב בניגוד לניסוח כמו "אם תשמעון" הפרוש המהותי הוא מתוך הנחה ברורה שכן תקשיבו למשפטים האלו, ומתוך הנחה חיובית שתשמרו לעשות אותם. אז ישמור אלוהים על הברית והחסד שנשבע לאבותיהם : שימו לב: שמרתם // ושמר. המינוח באותה מילה זה כנגד זה אתם תשמרו,.אלוהים ישמור. אין כאן התבטאות של הצד השני השלילי; זאת אומר שאם לא תשמעון אז כך וכך. כל המשפט הזה מדבר

באופן חיובי. (כלומר לא תשמעון יהיה חריג ויוצא דופן.) ובאמת ההמשך מדבר רק על דברים חיוביים "יג וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וכן הלאה:

פרשת קריאת שמע (יא יג –כא)

(הפרשה הראשונה להזכיר: (ואתחנן ו ד-ט)

ההבדלים בין שני חלקי קריאת שמע הם: ראשית בשפת הפנייה. במקטע הראשון בלשון יחיד ואלו בפסקה שלנו כאן בלשון רבים. כל כך למה?

פרשה ראשונה המוגדרת כקבלת עול מלכות שמים היא זו המתקבלת מתוך אהבה טהורה ולפיכך אפשר לה ורצוי לה שתדבר ביחיד (רבי עקיבא שיצא נשמתו באחד קיבל עליו עול מלכות שמים ואמר את קריאת שמע מתחילתה שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד)

החלק השני בפרשתנו מדבר על יראה. ולכן גם התוכן הוא של שכר ועונש ולכן אפשרי לו שידובר ברבים! אך עדיין אין זו סיבה מספקת להבדלים בין הפניות.

פרופ' נחמה ליבוביץ מאירה עינינו להבין שאפשר שבפניה הנעשית מתוך אהבה בין היחיד לבוראו שזו פניה אישית אפשר שהפנייה תהיה בלשון יחיד.

אך באשר למצוות אשר ברובן מתייחסות לקולקטיב בחיי אדם נכון אולי יותר שהפנייה תהיה בלשון רבים. משפחה חיי חברה שבט וכו'

לכן:

ואהבת בלשון יחיד

והיה אם שמע תשמעו בלשון רבים

פירוש זה אכן מאוד מתקבל על הדעת.

הבדל נוסף הוא שבפרשה הראשונה ה"שמע" הוא תביעה אבסולוטית מצווה לשמה! כך צריך לעשות לא לצפות לתמורה או לכל טובת הנאה שהיא.

ואלו השמע השני בא מתוך יראה והוא "שמע" שהוא מצווה שלא לשמה אלא שיש עליה תמורה או שאי קיומה יכולה להביא לענישה.

מצינו אפוא ששתי הפרשיות נכנסו לתפילה כי שתיהן מייצגות או מציגות את צורה ודרך עבודת ה' אחת בדרך שלשמה והשניה בדרך שלא לשמה.

על כוחי ועוצם ידי

בפרק ח פסוק י"ז נאמר:

יז וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. {פ}

אין הכתוב אומר שאסור לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ממש לא! וכי למה לא? פשיטא היא: אי אפשר להתכחש לפעולות טבעיות ותחושות טבעיות של האדם באשר הוא אדם! והתורה יודעת זאת היטב.

ואני רואה בכך חידוש לקיים בתורה: בעשרת הדיברות למשל נאמר במפורש לא תרצח לא תגנוב וכ' היינו פסיקה של לא לעשות כך וכך כי המעשה הוא לא מוסרי לא טבעי לא תרבותי. ואלו כאן הכתוב מבין את טבעו של האדם שכך הוא בנוי וכך הוא פועל. "לכן רואה את כוחי ועוצם ידי" כחלק מטבעו של האדם . וזה בהחלט בסדר אך חשוב שהאדם יזכור מי נתן לו את הכח הזה מי המנוע לכך שהוא האלוהים!

לכן התורה גם מזהירה ואומרת נכון שזו תכונה חיובית שלך אך דיר באלק : היזהר פן "וְרָם, לְבָבֶךָ.. וְשָׁכַחְתָּ.. וְזָכַרְתָּ.."

נפרט:

אך מה היא אומרת? הגאווה היא מידה שקיימת באדם ולכן רק טבעי כי יחשוב וידע להעריך את מעשיו . כי לו קיימים כוח ורוח = כוחי ועוצם ידי. אלא מאי? חשוב שיזכור מי נתן לו את היכולת הזו. שהוא האלוהים. רוצה לומר אלוהים הוא המקור לכל המתרחש לכל הקיים בעולמנו ולכן קיימים באדם הרגשות והתכונות השונות וזה בהחלט בסדר לומר כוחי ועוצם ידי. אך יש לזכור מניין הם באו.

ואם נקשור את כוחי ועוצם ידי לפרשה הקודמת נבין היטב שגדול הנביאים משה שתלה את ניצחונותיהם של ישראל באלוהים בלבד לא יכול היה להיכנס לארץ והיה צריך איש מעשה של "כוחי ועוצם ידי"

ואומנם יהושע הוא אשר הוביל את העם לכיבוש הארץ ולניצחון.

ולגבי הסיפא נאמר כך::"

"..כָּל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם יִהְיֶה: מִן-הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן-הַנָּהָר נְהַר-פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן--יִהְיֶה, גְּבֻלְכֶם."

נשאלת השאלה מדוע היה צריך להוסיף " אשר תדרוך כף רגלכם בו" הרי ניתן היה לכתוב "..כָּל-הַמָּקוֹם מִן-הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן-הַנָּהָר נְהַר-פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן--יִהְיֶה, גְּבֻלְכֶם",

ובכל ישנה פה במפורש הדגשה על " כוחי ועוצם ידי " היינו כף רגלי הדורכת!" כלומר יש הכרח טבעי אלוהים מבטיח והאדם מקיים ועושה בכוחו את שאלוהים מפעיל אותו ולכן הכוח חשוב! אך שוב מאחר ואלוהים נלחם לכם, אז חשוב שלא ירום לבבך אל תשכח מי נוטע בך את הכוח לעשות את אשר אתה עושה.

אם נעשה רציונליזציה של הדברים ונשליך את "כוחי ועוצם ידי " על ימינו אנו נמצא : שנצחוננו במלחמות ישראל הם ברוח גבית אלוהית ( מבחינה תיאולוגית) בצרוף "כוחי ועוצם ידי" שהביא לנצחון בששת הימים וביום הכיפורים. אנו מבינים שחולשה וחוזק סובבים בתודעת עמים בשיקולים מדיניים פוליטיים וכד' ולכן דווקא כאן במזרח התיכון עלינו להיות חזקים כי אם נגלה חולשה אוי ואבוי יהיה לנו.

עם זאת אנו עדים היום להפגנות שלפעמים מתפרצות ועוברות את כל הגבולות. וכאשר מדובר בתוכנו אנו בין יהודים ליהודים חשוב לשמור על איזון מפוקח ולמתן את ההתפרצויות האלו. זכור כי אחיך הוא!

אפשר לקחת את הדברים לכיוונים היסטוריים, ולתהות כמה מן ה"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" הביא את נצחון מלחמת ששת הימים וכמה ממנו הכריח, אוֹיָה, להשיג את הנצחון הגדול עוד יותר של מלחמת יום הכיפורים.

אפשר גם לומר, ואני רוצה לומר, שבימים אלה חשוב מאד לשמור על איזון עדין בין הִיבְּרִיס לבין פִּקָחוֹן (או פיכחון, איך שתרצו).

חולשה וחוזק אינם משהו אבסולוטי, גם לא משהו יחסי. ברוח הפיזיקה החדישה, שאני לא מבין בה כלום ולכן אני יכול לצטט ממנה מה שבא לי, אני חושב שהרבה מתוצאות המדידה תלויות במודד עצמו.

במזרח התיכון, בו עוצמה וחולשה נמדדות במה שמופגן כלפי חוץ, מה שנראה לכאורה הוא מה שמכתיב את האמת הרלבנטית. אוי למי שנתפס כחלש. אם אנחנו רוצים לחיות כאן, אוי לנו אם נתפס כחלשים. לא נחיה.

הפטרת עקב ישעיהו מט (יד) – נא (ג)

הפטרה שנייה לשבע דנחמתא. הפתיחה "ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני"

מעניינת היא ההקפדה שלא לחזור על אותו שם ההוויה פעם הוא קורא לו בשם ה' ומכיוון שהשם עוקב, הרי שבפעם השנייה מכנה את הקב"ה בשמו השני אדוני.

למעשה המשפט בנוי בצורה של תקבולת לפי זה יוצא ש"עזבני" מתאים ל "שכחני" כלומר שני הפעלים באותה משמעות. האם הכוונה היא שהעזיבה היא מתוך כעס ולכן אין בעזיבה משום שכחה.

ואז באה השכחה שהיא באה מתוך סלידה וניתוק קשר בשל חסרונו של רגש כל שהוא או רצון כל שהוא.

תשובת הקב"ה: "התשכח אשה עולה מרחם בן –בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך."

ההתיחסות של הקב"ה היא לא לטעון העזיבה אלא לטעון השכחה. ומתשובה זו אפשר ללמוד שהשכחה עוצמתה חזקה יותר והיא כוללת בתוכה את העזיבה!

מן המדרשיה

פרק ז פסוק יב "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה"

עקב תשמעון: (ולמה דווקא ב"עקב"? אלא ש) אין ישראל מקבלין את התורה, אלא ב "עקב", לאחר שמתיסרין מענשין וסובלין צרות, אז חוזרין ושומעים. (דברים רבה)

דבר אחר: אמרו לו ישראל להקדוש ברוך הוא: רבון העולמים! אימתי אתה נותן לנו שכר המצוות שאנו עושין? אמר להם הקדוש ברוך הוא: בני! המצוות שאתם עושים מפרותיהם אתם אוכלין עכשו, אבל שכרכם בעקב (בסוף – לעולם הבא) אני נותן לכם, מנין? ממה שקרינו בענין "והיה עקב תשמעון (לבסוף תקבלו שכרכם).

נ.ב

שימו לב על ההדגשה בפרשה על נושא הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל עד כמה חשוב לזכור את מהלכי ההיסטוריה היהודית ואת צווי האלוהים ואם תשכחו אבד תאבדון!

והשבוע חל אחד מהימים הקשים בהיסטוריה של עם ישראל. החורבן. פעמים נחרב בית המקדש בתשע באב. ועם החורבן הגליית העם לגלות. ואין עונש חמור יותר מעקירת האדם ממולדתו והעברתו למקום אחר. החורבן הראשון של הגליית העם לגלות, הביא בסופו של דבר לחורבן השני והוא השואה שניהם חתומים כימים קשים ונוראים בהיסטוריה של העם היהודי. האחד בבחינה היסטורית תיאולוגית והשני מבחינה היסטורית כרונולוגית גרידא. אך קשורה לדת מבחינה זאת שאלו לא הייתה הגלות אולי לא הייתה השואה. וסממניו של היהודי היו בנוסף לעצם היותו יהודי גם מטעמי דתו.