מאמר:
המשוררת מכשפת את המילים/ ד"ר ארנה גולן
המשוררת מכשפת את המלים, בונה באהבתה טירות במידרכות ותל אביב הופכת לפריז
על ספר שיריה החדש של עדנה מיטווך-מלר, "ערב של פריז – מבחר שירי אהבה", הוצאת צבעונים, 2020, 193 עמ'.
"מעולם לא ביקרתי בפריז", מפתיעה עדנה מיטווך - מלר מיד בראשיתם של "דברים בפתח". הייתכן?" תוהה הקורא, והרי סיפרה קרוי במפורש "ערב של פריז", והא כולל כינוס כ-150 משירי אהבתה במשך השנים המאוחרות, והשם נראה הולם בתכלית, וודאי מספר על אהבה שנתממשה בפריז. ואם כך, מדוע נקרא הספר בשם זה אם היא כלל לא היתה שם? יותר מזה, היא ממשיכה ומספרת כי עם נישואיה הראשונים עשה הזוג את ירח הדבש שלו ברומא (בכינוס רופאים בינלאומי) ומאחר והלך הזוג שולל אחר הקסם האיטלקי, נותרה פריז לחלום אחר. לימים, נישאה למוסיקאי הנודע עמוס מלר והולדת ילדיה וטיפוחם המוקפד לא הותירה לה מקום לבקר בפריז. ואכן, בדיוק בכך טמונה הפואטיקה של הספר המיוחד הזה, ורמז לכך מצוי בדבריה של המשוררת עצמה, כשהיא מגלה מהי פריז בשבילה: "כי כל השנים הרביתי לגלות בה עניין, להביט מרחוק על כיכרותיה ורחובותיה, לתעות בלובר, לדלג על גשריה, לחבק את מבניה העתיקים, לשאוף את ניחוחותיה" ואפילו להביא לביתה שבתל אביב את הצבעים, הריחות, האורות והגינונים של פריז ולחיותם כמו היו ממשות חיה.
דברים אלה חושפים במפתיע את העיקרון המקורי והמיוחד, שאינו מצוי הרבה בשירה, המפעיל את שיריה של מיטווך-מלר: שהרי נהוג לחשוב ולומר כי השירה היא מבע לנפש, לרוב לזו המתייסרת וכואבת, הזוכרת ומתפעמת מן הכבר, ממה שקרה לה, החושפת משמעויות בכאב ופניה לזמן העבר הנחשף מפנימיותה, וכיו"ב. ייחודיותה ומקוריותה של מיטווך-מלר הוא בכך שהשירה לא באה לבטא כאב עבר אלא לתקנו ולהביא לעילויו, כשם שהיא באה לתקן גם את החסר והפגום שבהווה בעצם התרחשותו. לא להתמודד עם העבר בדרך של פורקן מילולי שבשיר, אלא להעלותו מדרגה, להעבירו תיקון בכוח המלים, להביא במתרחש עילוי. ואת זה ניתן לעשות אך בכוח הלשון של השירה, שזה כוחה ליצור או לבטא עולם של דמיון, שבו החיים נעשים יפים או מושלמים יותר או כואבים פחות, או גם לחגוג את יופיים אם יש בהם יופי. בקיסמי לשונה של השירה אפשר את תל אביב לחוות כמו היתה פריז, כמו היתה ממש וכך גם את האהבה, להעבירה "תיקון", לחוותה במלאותה גם אם אין בה שלמות. לא התמודדות ופורקן לפגום ללקוי ולכאוב, אלא תיקונם. זו היא משימתה של השירה, להציל אותנו מן הכאב ומן החסר על ידי עילויים, תיקונם, זו סגולתה הייחודית וזו מצווה ממש לקיימה. כדבריה:
"כותבת את פגישותינו הבלתי מתקיימות/ בנאמנות, בקפידה, בתהילה/ כיהודי חרדי/ הפוקד מדי יום/ את בית התפילה", היא כותבת בראשיתו של שיר שבו היא תוהה אם ימשך סיפור האהבה. לא פרטיו של סיפור זה הם החשובים, אלא חתירה למהותו. גם בפתח הדברים, כשבלשון מרומזת היא מספרת על סיפור אהבה שהיה לה לאחר פטירתו של בעלה ומתארת אותה כמיפגש של התוודעות, הרי סיפור זה מתואר כחזרה ל"פריז הדמיונית שלי". "אותו איש גילה לי את פריז על פינותיה, מבניה וסימטאותיה מוגשת לי בלב תל אביב על מגש של חומר שאינו מתכלה, מגש משוח צבעים נדירים שכמותם לא ראיתי מעודי". וכך, הופכות יפו העתיקה ונחלת בנימין לשכונות בפריז והיא הולכת בהן ושרה שנסונים צרפתיים ומדקלמת בליבה משירי גדולי המשוררים הצרפתיים. אז נכתבו שירי האהבה הללו כי רק לשון השירה עשוייה לבטא את עולם הדמיון הזה או אף ליצור אותו.
וכך מתגלה פריז כמקום האהבה האמיתי, הנפשי, השירי בעוד תל אביב היא המקום הפיזי, המישני בחשיבותו לנפש ולקיום. פריז היא לא רק מטאפורה, היא נעשית ממשית. עילוי המציאות מתקיים, איפוא על ידי העתקתה בכוח הדמיון והלשון למציאות אחרת, יפה יותר, זוהרת, מלאת צבעים זוהרים, ועושה את הקיום האנושי לקל וזורם ושירי ומשכיחה כאבים קודמים. וכך, "סיפור האהבה הזה הניב את השירים הללו", היא כותבת, כי כל שיר נועד או לפצות על כאב ואפילו כזה שעדיין לא אירע, או על כאב שנגרם מאירוע ממשי ולהעבירם למימד אחר. ויש לומר, המשוררת אכן עושה נפלאות, כקוסמת בלשון, המניפה את שרביט הדימויים המטאפורות למימדים קוסמיים שבעולם ותוך מגע הדוק עם יסודות הטבע המקיף ,ומציאות חדשה נוצרת בכל שיר.
אין תימה, שבסופו של פתח הדבר מביאה מיטווך-מלר ציטוט מדברי יהודה עמיחי, שליווה את הופעת שני ספריה הראשונים, דברים שאמר באוזני תלמידיו בקורס השירה בבית הסופר בירושלים, כי "שירה היא פיצוי הנפש על הבלתי ממומש". אני אמנם מסופקת אם עמיחי אכן עשה את שירתו לפיצוי על הכאב, אבל כאן אכן מצוי יסוד שירתה שלה.
גם אין תימה ששירים לא מעטים של מיטווך-מלר הולחנו. גם מהותם, גם לשונם הקוסמת אך גם המבנה הפרוזודי שלהם מקנים להם אופי מוסיקלי. ואכן, השירים מצטיינים בהפעלת המימד הפרוזודי של השירה: יש בהם משקל ויש חרוז. הם סדורים רובם כבתים, והמלים זורמות במיקצב נעים לאוזן וכובש, במימד מוסיקלי ממש . יש בהם מעין הזמנה למוסיקה מלווה, וניכרת בהם אהבתה למוסיקה, גם חיי נישואיה עם מוסיקאי מחונן ורב פעלים, ופרשת אהבתה האחרונה, שאף היא, כמשתמע מרימזי ההקדמה, מלווה היתה במוסיקה. ולכן אין תימה, שחוויותיה ב"פריז" מלאות במוסיקה.
על כן משמעותי גם השיר המוצג בסופו של הספר כ"אחרית דבר" ונקרא: ,"אל תירא". לפניו היא מביאה כמוטו את דברי הסופרת הצרפתייה הנודעת, סידוני גבריאל קולט, שבעשרות הרומנים שפירסמה מרכזם הוא ביחסי זוגיות ובטבע. והרי בכך הכוונה למהות יצירתה של מיטווך – מלר עצמה, שהזוגיות ותהפוכותיה והזיקה לכוחות הטבע ולנופים הכבירים ממלאים אותה, כשם שניתן ללמוד ממנה על להתרפקותה והתמחותה בלשון ובספרות הצרפתית, שממנה גם תירגמה שירים. וכך אמרה קולט: "על המשורר לשכוח את המציאות, להבטיח לעולם פלאות, לחגוג ניצחונות ולנצח את המוות". וכך אכן נאמר בבית הראשון שבשיר החותם את הספר: "אל תירא ממשוררת,/ היא רק מכשפת את המלים/ עושה בן נצורות וקסמים/מדברת לציפורים/ שולה כוכבים על הגגות/ אחר כך מונה ושוקלת את כל האבידות". בבתים הבאים נאמר בין השאר כי המשוררת רוקחת שיכר מן המר והופכת אותו למשקה נדיר ויקר, והיא אף בונה ארמונות מביקתות ורוקדת לצלילי הכאב שחרטה ועיבדה בעשרת כנפיה השבורות, זוהי תכלית שירתה: "להמתיק ימי לענה" בכישוף מוסיקלי ואגדי ההופך את המציאות למכושפת.
ואם כך, כיצד זה מתרחש בכל שלב של סיפור האהבה? השירים אכן סדורים בפרקים לפי סדר כרונולוגי של הדברים הלא פשוטים, החל מ"טרם פגישה", דרך "אחר כך נפגשנו", "כרטיסים לחו"ל" , "שפה חדשה "ועד "הנה ימים באים" שלאחר הפרידה. ננסה אם כן לעקוב אחר הדברים ונעיין בשיר או שניים המייצגים כל שלב.
השער האשון, "בטרם פגישה", בנוי כולו על ציפייה ועל חרדה שמא לא יתגשם החלום והפגישה המדומיינת נעשית כולה קסם, אך כי יש שיר של דחיית הפגישה בשל החובות לביתה ותידחה אף בגלל מאבק הלב והמוח. אבל היסוד הפגום נדחה מפני ראיית החיוב הקיים האפשרי, וזה שאליו היא דוברת אף מדומה בשירים אחרים למשה וליהושע בן נון והופך לדמות רבת אנפין. ולבסוף, כשנקבעת פגישה כך נאמר: "כשניפגש לא עוד נשיח/הדיבור יהא מכביד ומיותר/המלים תתכנסנה עמוק בחדריהן/ מנועות מלסמן ולומר". אבל את מקומן ימלאו מראות טבע מרהיבים: "כוכבים בוא יבואו בנו/ במלוא הדרם ויופיים/ עוד בטרם נועדו ודנו/ על הפור הנושר אל הים". או אז, אפילו הירח ייצא מגידרו ואורות על החוף ו"אבי יקום מקיברו/ לתת ברכתו על הטוב". מציאות אלטרנטיבית ומפצה על ההווה נבנתה מתוך הציפיות הנפשיות. ואם כך, מה יהא בפגישה? זה כבר יתואר בשער השני: "ואחר כך נפגשנו".
ייחודי ומושלם מבחינה פרוזודית הוא דווקא השיר הראשון. "על שבעת פלאי עולם/ ועל שמונה – עומד פילאנו,/אך נגענו בעיקר/וטפל מאחורינו.// על שבעת פלאי תבל/ ועל שמונה עומד גופנו./ על הקושי והרז שהותרנו אחורינו/, על הנדודים בכר/ על הקרח בנהר שחצינו ברגלינו/ בגילגול המיוחד", ואז, סיומו של השיר הוא בתקווה ובציפייה לקסם ולאור ולפלאים שיבואו עוד ולא באו עדיין. וכך המציאות הנרמזת עוטה שלמת מראות ודימויים המעניקים לה קסם. גם בהמשך, וגם בשירים קצרים יותר ואף באלו שאין בהם בתים וחריזה כה מדוייקת, אולי על מנת לרמוז שכאן קיימות נקודות לא מושלמות, תופעל אותה שלמת קסם ויופי. כי בעוד שבפגישה "הים היה כחול מתמיד" ו"המוזיקה רקדה", הרי כששבה לביתה – שם היה מורא ועצב. גם, הרוח צעקה כמו שיכורה, גם השדרנית צעקה בטלוויזיה והיופי נפגם. קורה גם שהוא לא צלצל עם לילה, אבל בכל זאת, "אנחנו לא בשר ודם/ אנחנו מלאכים./ מתנועעים בנשמות/ כהרף השרפים/בתוך עלוות העננים", וזה מעניק את הכול לחיות ולאהוב. אי לכך, היא אינה קוראת עיתונים, כך נאמר בשיר אחר, אלא רק "קוראת בספר חיינו הקולח/ בו אתה עכשיו הגיבור הראשי". היא אף חשה את עצמה כעוברת למימד אחר של מציאות, כמו בשיר המכושף "במעופי", שכך נאמר בו: "טסה ברחובות הלילה כנימפה מעופפת/עד קצות העולם מבקשת ללכת./ חציה אישה, חציה דג/ עוברים ו/שבים משתאים מן הצד." על אהבה מנחמת ומעשירת דמיון היא ידעה מראש כי מגדת עתידות כבר ניבאה לה. אבל היא יודעת מתוך עומק אהבתה כי יהיה לכך מחיר, כמו שנאמר בשיר סמוך לסיום המדור, ואת החוב יהיה עליה לשלם.
כצפוי, המדור הבא, "כרטיסים לחו"ל", לא יתאר מסע ממשי לחו"ל. כצפוי זה יהיה מסע של הנפש שיעטה על השניים נופים, מראות, טבע ועולם וגם משברים או שלמות, שמשקפים גם מציאות חלומית אך אולי גם מסע כאן, אך כולו רצוף תחושת מסע למקומות רחוקים באירופה. שהרי בעצם ביחסים הזוגיים ובמיוחד בתחושותיה שלה כלפיו כמו היו הם במסע במקום אחר. "אני מזמינה לנו כרטיסים/ לחוץ לארץ של עצמי/ במסוק מיוחד מסוג ערפילי/ כי בווינה כבר היית/ וברומא, בפריז- ומה עם אירופה שלי", נאמר בשיר הפותח (עם רמזים לשירים מוכרים). ולאחר כמה אירועים, אנחנו רוקדים חבוקים/ בפאב פריזאי,/ נרות דולקים/ בשאנז אליזה". אבל אז, "לא יתכן שלא תבוא אליי הלילה./ הדלקתי כבר את כל הפנסים./ הזייה שעדיין לא די לה/ מהתלת בחדרי כקירקס ננסים". וברור, לא רק משבר כאן אלא גם הדהוד של שירים אחרים, המופיע לעתים קרובות. אבל אפילו מהם הנפש יוצרת מראות דמיוניים בתכלית של שלמות , אף שבכל זאת יש בהם מורכבות. כך למשל בשיר, "כחול הוא צבע היופי": "טוב שאנחנו מתחברים בשמיים/ תו בתו, גוף בגוף, עין בעין/ מושיטים לענני נוצה קצות ידיים/ שלא יבחינו בנו בני קין." אבל לעתים האהוב מתרחק ממנה ואז החוויה קשה כמו שם השיר, "סכין מנתח", "שוב נסעת רחוק לארצות הצפון/ערפילים כיסו את שמי השבת". אבל אפר גם לשוב ולהתחבר. כי משום ש"אני צמח פראי, ואתה שד בראי, ו"עורק ראשי בנימי דמי" הרי החיבור הוא "בכבל שמיימי". זה אמיתי ומציאותי או רק בחזון? שואל את עצמו הקורא, אך זו חוכמת השיר, שמציאות שבו היא של הנפש בלא תלות בממשות או שהוא כתיקון לה ועילוי.
לא אוסיף לפרט ,רק אציין כי בפרק הבא, הקרוי "שפה חדשה" כבר מדובר בשפה החדשה שהמציאו השניים והיא שפה בלא מלים, שפה של תחושות ואפילו כתבו מילון חדש. וגם הדיבור שלו הפך אחר, ואפילו בשפת צמחים ועוף, והוא בא מתוך המים או מתוך האש , וכך עוד ועוד בשפת המראות הדימיוניים. ואכן, שיאים של דמיון מובעים בפרק זה, והם הולמים את הימצאותם של שיאים של קירבה. כך, למשל, בשיר "סטודנטים נצחיים": "אנחנו חבוקים כילדים/ מתחת לשמיכה החמה./השנים מתכווצות בנו/ והופכות לשנה./אביבים פורחים בנו/ ושותלים חממה", כי אנחנו סטודנטים נצחיים של האהבה.
המשכם של היחסים הזוגיים על נפתוליהם מובע באותה פואטיקה גם בשני הפרקים הבאים, הדימויים שופעים ומצבי הנפש נעים בין תחושת שלמות וקסם המגע עם האהוב, המשנה את העולם המקיף בתחושתה באופן הממשי ביותר , לבין נפילה אל מציאות שונה וקרה. אבל תמיד מרתק לראות את שפע התחושות וגילומיהן בדימויים ומיטאפורות שופעות. למשל, בפרק "על שפת הנחל", רוב הלשון הפיגורטיבית נטולה מן הטבע הפתוח: "הוא היה שמש/ היא החמנית. /הוא היה האלמוג /בקצה שונית./הוא היה הקונכית/ היא השממית". או: "הנף אותי באצבע אחת של אהבה/ על פני השביל הירוק/ שאני למרחקים לתכלת הנכספת/ שהותרתי רחוק רחוק". כי "עוד מעט ינצו פירחי החורף / בוא נצאה לשדה לקטוף/ בטרם בין יום את ראשם יכופו/ בטרם יאזל הטוב", והחרדה מפני הסוף מלווה כצל גם את הטובה שבשעות הממשית וגם את זו ההזוייה.
כך עד לפרק האחרון, המסיים, הקרוי "הנה ימים באים" ובניגוד מוחלט לאלוזיה הטמונה בשמו הוא מהווה תכובה נפשית ושירית לסיום הקשר . הרמיזה הזאת מזכירה לנו כי לא מעטות הן הרמיזות למקרא ולמסורת, שהם מהווים כמדומה רובד רב ערך בתשתית עולמה. אלא שבשם המדור הזה, ההתייחסות היא דווקא אירונית. לא ימים אידיליים באים, אלא כנאמר בשיר בשם זה, "הנה ימים באים/ אני כמעט שוכחת/הקיץ וההבל, העייפות, הפחד,/ ביצועי הרך מעם הוויתך, נמתחת, / כמה נוגה ומגוחך להחביאה בתוך אמתחת./ ומה על החלום, הציפייה, הנחת/ שעוד לא באו בעקבות/ הרטט של היחד". וכיוון שעתה כל אחד בפינתו, "הנה ימים באים/ רק לא להיות שוכחת/ את הקיץ, ההבל, העייפות, הפחד". אין תימה שכך מסתיים גם שיר אחר: "כמה אומץ דרוש לי עכשיו/ לפרוש מן האהבה/למען ההשלמה". שהרי כבר בשיר הראשון שבמדור זה הוענק לאהבה מימד ענק של קדושה : "הנה כבר באת/ ביתי פתוח וגלוי/ וטירותיי נחשפו/ להוד גבריותך/. הנה נכנסת/ אל בית הכנסת של אהבתי/ ובארון הקודש/ חילחלה המבוכה" . אבל לאחר שנגע בכריכות ספרי התורה ואפילו מישש את האותיות הכתובות בדפים והשרפים קראו לה סוגיות שבהם, , "הנה הלכת/ מה אכזר שעון הליל/ ברכות הכוהנים כבר נדמו/ ובארון הקודש נותר רק צל". הפעם ניכר כי המשוררת נעה בין המציאות הממשית והכאובה לזו המושלמת אך הלא ריאלית, ומכירה בכך שלא היתה אלא מיטאפורה ולא ממש. ורק בסוף המדור היא מתנחמת ושוב מציץ האור: "זרעים של אור שבי נטעת ינבטו לשנים/ לזרות בשפע בקצות דרכיי הנפתלות".
ואכן, ספר שירים זה זרוע אור של אהבה ומוסיקה וזיקה לטבע המופלא והוא הולם אף הלחנה לפזמונים, כפי שאירע ללא מעטים משיריה שכבר הולחנו, כי הספר שרוי בקסמיה של נפש שהשירה היא לה עילוי המציאות, ועם ההכרה בכאב ובפגום גם הכרה בכוחה של הלשון הפיוטית ליצור בדמיון ובשיר המתנגן מציאות אחרת, כשם שבכוחה לחגוג התממשות של אהבה.
