מאמר:
על פרשת דברים/ חגי קמרט
מבוא קצר לפרשיות ספר דברים
נקרא על שם המלה השניה בה פותח הספר "אלה הדברים" לפי התוכן שלו נקרא גם "משנה תורה" מאחר והוא חוזר בחלק מדבריו על מצוות וחוקים שנאמרו כבר בספר שמות ובמדבר. ביוונית נקרא הספר בשם דוטרונומיון כלומר משנה תורה.
ובתורת התעודות מתכבד הוא להיות מבעליה של האסכולה הדאוטורנומיסטית זו שעברה לפי אותה תורה על התנ"ך כולו ונתנה לו את החותם הסופי.
בני אסכולה זו הם אשר לפי אותה תפיסה כתבו אך ספר דברים. והטביעו כאמור חותמם בסגנונם המיוחד וביטוייהם המיוחדים גם בספרי המקרא האחרים.
בספר דברים מופיעים גם חוקים שלא נזכרו בספרים האחרים במיוחד הצו להשמיד את כל תווי וסימני הפולחן של הגויים וכן:
ביטוי דאוטורנומיסטי אופייני: האיסור להקריב קרבנות מחוץ "למקום אשר ה' אלוהיך יבחר"
ביטוי אחר הוא " נאום ה'" וכן "אלוהים אחרים".
כנגד השקפה זו של תורת התעודות הרואה בספר דברים כמקור D אומר הרב שרקי ששינויי הסגנון הוא בשל שאלו הם אכן דברי משה בסגנונו הספרותי שלו דברים המסכמים את התורה כולה. שכן אומר הרב שרקי: "ספר דברים הוא גם סידור מחדש של כל התורה כולה" שרקי גם מוסיף ואומר שבתלמוד ישנה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם יש לדרוש סמוכים או לא היינו שני פסוקים שאינם קשורים מבחינה עניינית זה לזה, הרי לגבי ספר דברים אין בכלל מחלוקת בדבר שיש לדרוש סמוכים. המסקנה שבספר דברים התורה מסודרת בצורה הסופית שלה היינו כך צריך להיות ולכן אפשר לדרוש את הסמוכים.
בחלקו הראשון של הספר נמצא את נאומי משה המוכיח את העם על חטאיו. א-יא
בחלק השני החוקים יב – כו
בחלק השלישי דברי משה אל העם כדי לחזק את האמונה בה" סיפור מותו וקבורתו של משה ודברים לדמותו. בתוך כל זה שירת האזינו הנשגבה והן ברכת משה לשבטי ישראל. רוב הספר כתוב בלשון פרוזאית לבד משירת האזינו וברכת משה הכתובים כשירה.
*
פרשת דברים
התמיהה הראשונה כבר עולה מהפסוק הראשון של ספר דברים: א" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" מוזר שהאיש שאמר שכבד פה וכבד לשון הוא ושלח נא ביד תשלח פתאום עומד לדבר דברים:
ובכן יש לי פרוש משלי מקווה שיתקבל עליכם:
אשמח לשמוע פירושים אחרים משלכם.
שמות פרק ד
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה. יב וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח. יד וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה, תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ, אֶת-הָאֹתֹת. {פ
דברים א
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
לכאורה שני פסוקים המכחישים זה לזה
כאן אינו יכול לדבר וכאן הוא מתחיל לדב מכאן ועד הודעה חדשה
איך זה יתכן?
בקריאת הפסוקים כפשוטם (וכך אני עוסק בפירושי; הבנת ההוראה היסודית של המילה והקשרה במשפט והקשר המשפט בסביבת הפסקה בה הוא מופיע". ניתן להבין שמשה נותן שני נימוקים לאי כדאיות של ה' לתת לו את משימת השליח.
א. מאז ומתמיד לא איש דברים אנוכי. איש דברים הוא לפי הבנתי את משה: אדם היודע לענות תשובות חכמות בעיתוי הנכון ויודע גם להביע את דעותיו בצורה שוטפת וחכמה. משה שנועד להיות נביא ולא איש המעשה מטבע הדברים שלא יהיה איש דברים אלא נושא דברי האלוהים בלבד. זה לגבי איש דברים המקביל לדעתי "לכבד פה"
ב. כבד לשון : הוצאת הדברים מן הפנים אל החוץ קשה עליו פיסית.
לעומתו אהרון הכוהן מעצם היותו כוהן שועסק בין היתר בהקרבת קורבנות יש לו
יתרון גם באופן וצורת הדיבור וגם בהיותו פיסית כשר לדיבור כאחד האדם.
תשובת ה' למשה חשובה ביותר כי היא אשר תסביר לנו את הפסוק הראשון בדברים: " "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה".
על הטעון הראשון אומר לו אלוהים בשאלה רטורית: מי שם פה לאדם? כלומר אני הוא השם את הדברים בפיו של האדם כלומר אני אקבע אם אתה איש דברים או לא
על הטעון השני אומר לו אלוהים: או מי ישום אלם וגו' היינו מזכיר לו שמי שקובע מומים או אי מומים באדם הוא גם אלוהים.
התוצאה: משה מרגיש אחריות כבדה ומשיב: " שלח נא ביד תשלח" כלומר רק לא אני.
התשובה: אהרון יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים כלומר את הדברים שאומר לך להגיד תעביר לאהרון והוא יעזור לך בכך. המטה יהיה בידך לעשיית ניסים והכח יואצל ממך לאהרון. והנה אנו רואים כאן אולי לראשונה את ההבדל בחלוקת התפקידים והעבודה המשותפת בין כהן לנביא.
התשובה לפסוק א בדברים היא המשפט משמות
. יב וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר "
היינו מכאן ואילך משך ארבעים שנה אתה תלך לפני בני ישראל במדבר ותאמר להם את אשר אני הורה לך לומר:זאת אומרת משם 40 שנה זה בהחלט זמן סביר כדי שאדם שאינו איש דברים ילמד להיות איש דברים ולכן אחרי 40 שנה משה יכול בהחלט לדבר אל עמו
וזה לדעתי ההסבר ההגיוני ל" אלה דברי משה"
תמיהה נוספת:
קריאה של מספר פסוקים מפרשת דברים מעלה תמיהה מסוימת
לגבי המבוא שבפתיחה וההמשך שכביכול אינו שייך אליה: הנה:
הפרשה מתחילה בפסוק:
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'"
ובהמשך בפסוק ה':
"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"
והנה בפסוק ו' שתכוף לזה נאמר:
"ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב וגו'
ומכאן ואילך מתחילה סקירה היסטורית על מסעות בני ישראל במדבר אשר מדגישה את משלחת המרגלים חטא המרגלים שבעקבותיו נדדו בני ישראל ארבעים שנה במדבר
האירועים במדבר מלחמות וכו.
בפתיחה כמו אלה הדברים מצפה הקורא לשמיעה של צווים חוקים הוראות ולא דווקא לסקירה היסטורית
אך ניחא, אפשר אולי לתרץ זאת ש"אלה הדברים" הוא משפט כללי המקדים תיאור היסטורי וגם חוקים שיאמרו אחריו.
אך פסוק ה' האומר: "עבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"
באמת מעורר תמיהה: הפסוק מדבר על באור התורה ואנו שואלים על איזה תורה מדובר ומה הביאור שלה?
והנה בהמשך במקום שיביא את דברי התורה הזאת וביאורה מתחילה הסקירה ההיסטורית.
לי נראה שהיו פה שני משפטים שהתחילו באותו ניסוח והם: "ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר:"
בשל הניסוח התואם הושמטה משך שנות ההעתקה של התורה הפסקה הראשונה שפתחה במשפט הנ"ל ותכוף לו הביאה את דבר התורה וביאורה (אולי עשרת הדיברות והנלווה אליהם ובאורם)
ונשארה הפסקה השניה הפותחת באותו משפט, אלא שאחריו מופיעה הסקירה ההיסטורית.
כך נראה לי אישית הפתרון לבעיה.
פירוש אחר שעולה בדעתי הוא תורה מלשון צו, הוראה. הוראה להתנהגות מסוימת: ובכך הוא מסביר את ההוראות שניתנו והמעשים שנעשו בעקבותיהם בדרך לכיבוש הארץ כאשר הדגש הוא על מעשה המרגלים שבגלל שהטעו את העם והפילו בו פחד מפני יושבי הארץ היה צריך לנדוד ארבעים שנה במדבר.
אשר ל"אלה הדברים" נראה שכאשר נוקט בלשון דברים מתכוון לתוכחה.
לגבי חטא המרגלים:
כמו שאמר הרב שרקי ישנם מוטיבים חדשים וישנו בעצם סיכום של התורה לפיכך אנו מוצאים גם שוני בולט וברור בין תיאור חטא המרגלים בספר במדבר לחטא המרגלים בספר דברים.
והשוני הוא בהבלטת המנהיגות וחוסר המנהיגות הנה כלהלן:
בספר במדבר פרשת שלח אלו שמגיבים לדברי המרגלים שמביאים מהארץ הם כלב ויהושע. משה ואהרון שותקים לא אומרים דבר.
ובספר דברים מה קורה? משה מדבר ויהושוע וכלב שותקים. דבר והיפוכו!
הרב שרקי מסביר שהכתוב בכוונה לא שם את דברי משה ודברי יהושע וכלב באותה פיסקה כדי שאנחנו לא נשווה ביניהם כי יש שוני מסוים
ההבדל הוא בהתייחסות יהושע וכלב לא נסוגים ולא מישרים קו עם דברי המרגלים אלא אומרים לא כי נוכל להם . עלה נעלה וכבשנו וירשנו הייו מגלים מנהיגות המוכנה להתמודד פנים מול פנים נגד האויבים היינו רואים מציאות כהלכתה ומוכנים לעמוד מולה ואלו משה ואהרון
אומרים אלוהים ילחם לכם אל תפחדו היינו נאחזים בניסים נאחזים בעמוד האש והענן. ולכן משה כנביא לא בנוי להוביל את בני ישראל לכיבוש הארץ אלא דווקא יהושע . האדם שמוכן להילחם את מלחמת הקיום והברירה הטבעית ולא להסתמך על ניסים.
וזה בדיוק מה שצריך בכיבוש הארץ מלחמה טבעית . ואז באמת באה ההודעה אתה לא תבוא שם אלא יהושע! יהושע הוא אשר יביא את העם אל כיבוש הארץ ואל נחלתו. "לז גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם-אַתָּה לֹא-תָבֹא שָׁם. לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל".
אומר הרב שרקי ספר דברים באמת אומר לנו שמשה לא נכנס לארץ משום אי יכולתו להנהיג את העם בדרכי הטבע. "ריאל פוליטקה ממשי" לפי דבריו. כלומר מי שיכול להנהיג הוא מי שיצא לפני העם למלחמה עם החרב. אקטביות של יהושע וכלב מול פסיביות כניעה לעם על יד פניה לעזרת ניסים וחסדי שמים.
מן המדרשיה:
"אלה המצות... אלה הדברים: מה כתיב למעלה מן הענין? אלה המצות (במדבר ל"ו י"ג) ו (למה סמך אליו) אחר כך "אלה הדברים" ? (אלא כך) אמר הקדוש ברוך הוא: חביבין עלי דברי משה שהוכיח את ישראל, כנגד כל המצוות שנתתי לכם, לכך נאמר: "אלא המצות... אלה הדברים" (מדרש ילמדנו)
"דבר אחר: מה כתיב למעלה מן העניין? "אלה המצות" רבי יוסי אומר: מה ענין זה אצל זה? אלא ללמדך שכל מי שהוא מוכיח את חברו מעלה עליו כאלו קים את כל התורה כלה (ילקוט פתרון תורה)"
"אלה הדברים. אמר רבי שמואל: מה ראה משה רבנו להוכיח את ישראל בלשון "אלה"? (אלא) על שאמרו "אלה אלוהיך ישראל" וגו' (שמות ל"ב ד')
דבר אחר ("הדברים" מלשון "דבורה") מה הדבורה הזו כיון שהיא נותנת עקצה מיד מתה, כך משה כיון שהוכיח את ישראל מיד נסתלק. (דברים רבה כת"י)
הפטרת שבת חזון (ישעיהו א)
ושם נאמר:
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
תקבולת ראשונה היא תקבולת משלימה דהיינו
ידע שור קונהו ו (ידע) חמור אבוס בעליו.
תקבולת שניה היא תקבולת זהה
"ישראל לא ידע" מקביל ל "עמי לא"
לכן ידע מקביל להתבונן. כאילו והיה כתוב
ישראל לא ידע עמי לא ידע.
מכאן שהתבוננות יכול לה שתופיע בהוראת התבוננות.
זה לגבי הצורה
את התוכן פירשו מפרשים ודרשנים בכמה אופנים הנה:
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
ידע מלשון הכיר:
השור והחמור מכירים בבעליהם
עם ישראל לא מכיר באלוהיו.
ידע עם הטון המוביל להעריך להכיר תודה.
אפילו שור וחמור יודעים להעריך את הטובה הניתנת להם מצד האדון
ישראל לא יודע להכיר טובה על מה שהוא מקבל.
ידע מלשון הידיעה להכיר תודה.
שור וחמור המרגישים תלות באדוניהם המאכילם אוכל יודעים להכיר טובה ולהחזרי תודה בעבודתם.
עם ישראל לא יודע להכיר תודה בשל טובות שה' עושה לו.
ידע במובן של תודעה של הכרה בעובדה.
השור והחמור מכירים בעובדה שהם נועדו לעבוד ובשכר זה יקבלו מזונם.
עם ישראל טרם הגיע להכרה זו.
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
אם נפרש הכתוב לפי הוראת המילים במשפט יצא כך:
אלו השור לא היה נקנה אפשר ולא היה לומד דבר מה חשוב בחייו והוא "התלות" מאחר ונקנה וכתוצאה מהקניה הוא תלוי ברצונו של אדונו הוא מבין אותו שור שתמורת עבודה יקבל אוכל. הוא מכיר ביחס שבין עובד למעביד הוא מבין גם בתלות שלו ובכך גם בזכויות ובחובות שלו.
בהשוואה לחיות (לשור שנקנה ולחמור שהבין שתמורת עבודה יקבל אוכל) עם ישראל לא רק שלא ידע על קיומה של תלות כזאת אפילו לא התבונן כלומר לא ניסה להבין את מהות ומשמעות תלותו בהקב"ה.
עוד על הפטרת דברים ישעיה א (א – כז)
זו ההפטרה השלישית מ ג' דפורענותא נבואת תוכחה הפותחת במילים "שמעו שמים והאזיני ארץ" היפוך מילים לשירת משה שאומר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.
השאלה למה הופך ישעיהו את סדר המילים ולא נוקב באותה תבנית שבה נוקט משה.
נראה לי שבתוך השאלה טמונה התשובה: הרצון להיות מקורי הרצון לא לחזור על אותה פורמולה. המקרא, הרי בהרבה מן הפעמים חוזר על אותם הדברים אלא מאי? עושה זאת במילים שונות בדרך אחרת בצורה אחרת המסר נשאר אותו מסר אך הסיגנון המילים המבנים שונים וזה היפה שבכתבי המקרא.
חז"ל לעומת זאת מנסים למצוא לזה פתרונים למשל בסיפרי בתחילת האזינו נאמר: "לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ, בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ".
תוצאתו של מדרש זה הוא להסבירנו שישעיהו היה פחות רוחני ממשה.
שאלה לקוראים:
אם היינו מעבירים את לשון הכתובים הללו לימינו איך הייתם מסתכלים על שינויי נוסח כאלו בשירתם של משוררים הם יש בכך יסוד למחשבה על פלגיאט או שמא כשרה צורת התבטאות כזאת?
