מאמר:
על פרשות מטות ומסעי/ חגי קמרט
פרשת מטות
על הנדר:
בהסתמך על דברי הרב שרקי הנה תמצית דבריו:
נדר הוא יכולת האדם להתחייב בנפשו על פעולות נוספות שהתורה לא ציוותה עליהן. וזו מעלה גדולה. כלומר יש אפשרות להוסיף עשיות ופעולות או לבטל מצוות מסוימות כלומר אם אני נודר לא לבצע מצווה מסוימת אסור לי לבצע אותה. ואם אני נודר לקיים דבר מה שהחלטתי עליו אני חייב לבצע אותו. כלומר מעין דת פרטית בזעיר אנפין של האדם. כלומר האדם יוצר לו מציאות משל עצמו. (וראה הנדר הראשון בתנ"ך של יעקב בפניאל אם תחזיר אותי בשלום אז אעבוד אותך. .) האדם הנודר נדר מנסה לכפות על המציאות משאלה חיובית בדרך כלל מטעמו שאם הוא יעשה כך וכך יהיה כך וכך. התורה לא פוסלת את הנדר אך מחמירה לגביו. ( וכי אין לך מספיק מצוות שאתה מוסיף עליהן משלך?)
שאלה לקוראים: אם אני אומר לילדו של חברי : מחר אבוא אליך כדי לעזור לך בשיעורים, האם זו התחייבות שהיא בבחינת נדר או לא?
שאלת האחדות הקולקטיבית
דרך תיאור הדילמה שעמד בפניה משה: האם לקבל את בקשת שבט ראובן וגד או לא, מעלה בפנינו התורה שאלה של האחדות הקולקטיבית בביצוע המשימה, מול וכנגד אפשרות ההשתמטות הפרטית.
ובד בבד עם זה, בהצגת הפתרון, עולה על קו המאזניים תמורת ההתבדלות כנגד הטיית כתף לביצוע המשימה באופן אחיד עד תום.
הפרשה מדברת על בני ראובן וגד שבאו בבקשה למשה להנחילם בעבר הירדן מזרחה, בשל כרי מרעה טובים למקנה הרב שהיה ברשותם. הם מבקשים במפורש שלא לעבור את הירדן אלא להישאר ולהתנחל במקומות הראויים.
משה כועס ובצדק. וטענותיו עמו
הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?.
וכן מעלה בפניהם את מעשה המרגלים להזכירם את נחישות העם לצאת לכיבוש הארץ למרות דבריהם הקשים של המרגלים.
במילים אחרות משה מעלה בפניהם את עקרון הביחד!
כנגד טובת הנאה על חשבון האחר.
אגב בעיה זו אקטואלית גם להיום ואנו פוגשים בה לצערנו על כל שעל ושעל אם בעבודה אם בפוליטיקה אם בחיי יום יום.
תמיד יש כאלו המשלמים את המחיר בעבור שהאחרים יהנו. תמיד יש משתמטים. תמיד יש כאלו הנבנים על הגב של האחרים.
בני השבטים מתפקחים. מבינים את הנחיצות לשלם את התמורה ולא עוד אלא שמוכנים לשלם אפילו מחיר כבד יותר באומרם:
" וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. "
כלומר מוכנים לשלם את המחיר במלאו ועד תום.
מכאן עולה גם בפנינו קדושת הקרקע ראו עד כמה שטח האדמה חשוב. עד כדי כך שאנשים מוכנים לחרף נפשם למות בעבור נחלה שנראית להם.
החישוב הוא איפה לא עכשווי אלא לדורות. אנו אולי נמות, אך לבנינו ולבני בנינו תהיה קרקע טובה ופוריה לדורות. זו היתה כפי הנראה מחשבת בני השבטים שהציעו עצמם ללכת חלוצים לפני המחנה.
משה מקבל את דבריהם ומסכים המעניין הוא הבדלי התפיסות: בני השבטים חושבים שהצטרפותם לעם והליכתם לפני המחנה היא מחוייבות קולקטיבית מוסרים ואלו משה רואה זאת בפני ה' ואדם שכך אומר הוא: "ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' "
כלומר גם כלפי ה' גם כלפי ישראל והמעשה יישר יהיה בעיני הקב"ה.
דבר אחר הבט כלכלי היסטורי ועוצמה א פורמלית בין השבטים
היוזמה עם מניע כלכלי. מה היה קורה אם הם לא היו רוצים להתיישב בעבר הירדן המזרחי?
החלל היה נשאר ריק כי העם חיסל את ממלכות סיחון ועוג מלך הבשן אך התיישבותם שם גרם לכך שהמרחב נשאר מיושב. יתירה מזו הם ממלאים איזה חלל שמקשר אותם בקשר אוניברסלי עם הממלכות הקטנות שסביבם. שופכים אורם ומקרינים אל: עמון, מואב, אדום, וארם. כך נוצר הקשר עם העולם.
אם נשים לב גם משה לא נכנס לארץ והוא קבור בתחום גד על גבול מנשה כלומר יש איזה שותפות בינו לבין השבטים האלו שגם הם לא נכנסים לארץ. מעין נתק היסטורי מסוים. אולי הסיבה היא של מעין השלמה של ראובן הבכור של זילפה, ומנשה שהוא בכורו של יוסף, שהם לא יכולים להתמודד או לעמוד מול יהודה. והם מבססים את עצמם מאחור - שם בעבר הירד. וכאן הם מבססים עצמם כבכירים. ומורידים עצמם מהתמודדות על ההנהגה.
:
אל המדרשיה:
אלה החוקים אשר צוה ה' את משה: (מה תלמוד לומר? אלא) לפי שלא נתפרש מתחלה שפרשת נדרים נאמרה לו למשה מסיני, שומע (וסבור) אני משה בעצמו אמרה? תלמוד לומר "אלא החוקים אשר צוה ה' את משה" (וגם פרשת נדרים נאמרה לו בסיני)
(מדרש הגדול)
נקם נקמת (לא ב)
(מהו כפל הלשון אלא כשם ש) משה הצדיק מתנקם על המידיינים שתי נקמות, ואף הקדוש ברוך הוא מתנקם (לעתיד על אומות העולם) שתי נקמות שנאמר: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. (תהילים צ"ד א')
מילים פעמיים נדרשות הן בפסוק המקורי והן בהבאת הפסוק המאמת את הדרש. מתכונת דומה למדרש דלעיל.
פרק ל פסוק ב "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר וגו''"
אל ראשי המטות: "ולמה אל ראשי המטות" ולא נאמר: אל ראשי השבטים? אלא רמז (להם משה לישראל) שיקום אחריו מי שהוא אומר לישראל דברים קשין מן המטות (משל הוא למקל חובלין) ומי הוא? זה ירמיהו, שנאמר "דברי ירמיהו (ירמיה א א) (מדרש הבאור)
מעין פירוש "נבואי" כאילו והפסוק מרמז על ירמיהו הנביא העתיד לבוא.
מדרש אחר:
פרק לא פסוק יז:
"אלה החקים אשר צוה ה' את משה וגו'"
אלה החקים אשר צוה ה' את משה: (מה תלמוד לומר? אלא) לפי שלא נתפרש מתחלה שפרשת נדרים נאמרה לו למשה מסיני שומע אני משה בעצמו אמרה? תלמוד לומר "אלה החוקים אשר צוה ה' שאת משה" (וגם פרשת נדרים נאמרה לו בסיני)
הפטרת מטות ירמיה א (א) – ב (ג)
זוהי ההפטרה הראשונה של "תלתא דפורענותא" ופותחת דווקא בירמיהו משום שהוא ידוע כנביא זעם המכונה גם נביא החורבן. הפטרה זו היא השבת הראשונה משלושת השבועות של ימי בין המצרים.
ואם בפורענות עסקינן אז ידוע לפי מקורות התורה שהצפון הוא הוא סמל לפתיחתה של פורענות הנה:
ירמיהו חוזה במחזה "סיר נפוח אנכי רואה ופניו מפני צפונה. ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ (יג – יד)
ואני שואל האמנם? האם שנות ההיסטוריה של עם ישראל מוכיחות שתמיד מצפון נפתחה עלינו הרעה או שמא אולי גם מהדרום מהמזרח? האם יש למי מהקוראים לומר כמה מילים בעניין זה?
פרשת מסעי
על תחילת הפרשה אומר רש"י: "אלא מסעי" למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתיים מסעות."
לפי רש"י לא נכתבו המסעות אלא לזיכרון בלבד זיכרון העונש של הטלטלה והחסד של הרחמים שבסופו של דבר הצילם והגיעם אל הארץ המובטחת.
ומוסיף רש"י מדרש יפה כלהלן:
"אלה מסעי בני ישראל: ,משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין (כלומר אחר שנתרפא הבן וחזרו בשמחה) התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו (נעשה לנו קר) כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות כיהן הכעיסוני. לכך נאמר: "אלא מסעי בני ישראל." (מדרש תנחומא ג')
לי אישית נראה כל תיאור המסעות כמעין סיכום תולדות ישראל במדבר. תרשומת היסטורית לדורות הבאים.
הנה לפנינו מדרש שאגב הסבר הפסוק מבדיל בין ישראל לגויים:
"אלה מסעי בני ישראל: (כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים, ומה פסל כאן? אלא בא הכתוב ללמדנו שדוקא) אלו המסעות של ישראל (נקראים מסעות) אבל מסעות של הכנענים אינן מסעות לפי שהיו (ישראל) נוסעים על פי ה' והענן על ראשיהן. (ולמה) מזכיר את "בני ישראל" בכל ענין? (אלא) כמלך שמזהיר את עבדיו על בנו יחידו: בני פלוני הזהרו בו! בני פלוני איפה הוא? בני אנה הלך?"
(מדרש לקח טוב)
דהיינו מסעות ישראל אלו מסעות של ממש להבדיל מהכנענים שמסעותיהם אינם מסעות כלל וכלל ועוד מוסיף על כך טעם של אהבה גדולה שבין אב לבנו.
מדרש אחר בא לדרוש את הכתוב "ביד משה ואהרון"
"ביד משה ואהרן. (משל למה הדבר דומה? ל) צאן. מה הצאן כל היכן שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל, כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעים אותם היו נוסעים אחריהם שנאמר: "אלה מסעי בני ישראל (אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון) לקים מה שנאמר "נחית (והנהגת והנחית) כצאן עמך ביד משה ואהרון (תהילים ע"ז כ"א)
(במדבר רבה פרק כ"ג ב')
המבנה כאן הוא פסוק הסבר לפסוק ואסמכתא מפסוק אחר.
כמה דגשים לתשומת לב:
א. עמי כנען מתוארים כאכזריים ומושחתים .
ב. הרצון או הטעם להשמידם לפי פרשנים הוא כדי ליצור עולם טוב יותר בבחינת מעז יצא מתוק.
ג. לפי הכתובים ניתנו להם שלוש אפשרויות : הרוצה לברוח יברח, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה. (כלומר לא עליהום מוחלט אלא נתינת הברירה.)
ד. אגב גם הרמב"ם אומר שהשמדת עמי כנען לא באה מתוך כוונת השמד לשמה אלא מתוך כוונה לתקן את העולם
חשוב להבין שיש לשפוט את האירועים לפי המנטליות ורוח התקופה. החיים באותה תקופה התנהלו לפי ייצר ההישרדות החזק שורד החלש מועד. עולם שכול רווי באכזריות שאין כדוגמתה. אכזריות שהיא מעין דרך חיים לשם הישרדות.
הרב קוק אומר אלמלא האכזריות של אותם הימים איך העולם היה נראה היום? הרי מעז יצא מתוק. מתוך האכזריות צמחה לה האנושיות הרכה קם ועלה המוסר האנושי. ובד בבד עם זאת חשוב לציין שעמי כנען של אותם הימים לא היו נקיים מאכזריות. הם היו מושחתים שבבני אדם הקרבת קורבנות אדם באו מהם.
הפטרת מסעי: ירמיה ב (ג-כח) ג (ד) ד (א-ב)
זו הפטרה שניה מתוך ג' דפורענותא. שוב חוזר הנביא על הרעיון כפיות הטובה של עם ישראל ב ה' כאשר הם זונים אחרי כל עבודה זרה שהיא.
"שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים."
הרב ריבלין מאיר עינינו לכך שעם כל הפירושים יש לדעתו נמשל עמוק יותר למשפט שתים רעות עשה עמי.
המעיין המפכה מעצמו ובתמידות שתי תכונות אלו די בהן כדי להעדיפו על הבור שמימיו לא באים מתוכו ועל כן הוא זמני. הוא אומר שהרעות שמדבר עליהן ירמיהו הן אולי לא אסונות במישור הפוליטי אלא כובד החטאים עצמם היא רעה חולה
"שתים רעות עשה עמי" אומר הרב ריבלין: "הרעה שמדבר עליה ירמיהו שתי פנים לה: החטא והעונש. ושתי הפנים הן שני צדדיה של אותה מטבע. כי העונשים הגדולים ביותר של האדם והאומה אינם הרעות שבאות כעונש מצד צר ואויב, אלא עצם עזיבת ה', היא גופו של חטא – היא גם עיצומו של עונש.
אני אישית מתקומם כנגד פירוש שכזה שאם החטא הוא העונש משמע שה' עצמו מחטיא את העם בכך שהוא מטה אותו מהדרך הישרה לעבוד אותו,עצמו! והרי מעשה שכזה לא יעלה על הדעת שייעשה מצד בורא עולם שבחר את ישראל כעם הבחירה! אי אפשר שה' ייעשה פעולה מכוונת כדי להטות את העם מעליו כדי להאשימו בחטא!
שהרי מה הוא אומר
עצם עזיבת ה' היא עונש (כמוהו כחטא) אך עונש ניתן תמיד על ידי צד שני ולא מהאוויר!
לכן אמור עזיבת ה' היא חטא והמכות הנוחתות על העם הוא העונש שניתן מיד ה'.
זו דעתי.
מעניין מה חושבים הקוראים בסוגיה זו?
מן המדרשיה
פרק לג פסוק א' : "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים וגו'"
אלה מסעי בני ישראל (למה נכתבו המסעות הללו? ) משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה: כאן ישנו, כאן הוקרנו (היה קר לנו) כאן חששת את ראשך (והנמשל) כך אמר ליה הקב"ה למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר: ,אלה מסעי בני ישראל (מדרש תנחחומא ג)
לוקח משל מלביש אותו על הפסוק ומקיש ממנו לנמשל.
פסוק ד "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור וגו'"
ומצרים מקברים. מה טיבו של פסוק זה שנכתב קדם יציאת מצרים? מפני שאמרו המצרים: אם יבואו ישראל לצאת ממצרים אין אנו מניחין אותן לצאת. אמר הקב"ה: אני מטריח על האנשים ההם בילדיהן ( שעסוקים יהיו המצרים בקבורת בכוריהם) והן יוצאין לעיניהן ואינן יכולין לדבר להן כלום לכך נאמר: "לעיני כל מצרים, ומצרים מקברים" (מדרש הגדול)
