עד שלא בא נורי אל כותלי האוניברסיטה העברית כסטודנט מן המניין. וראה בשמנה וסלטה בדמות זוגות אוהבים, קפיטריה שבויה בסטודנטים מצחקקים סביב אספרסו, והא ודא של ציונות, כרי הדשא המוּ,צאים לילדי השמנת, לא הרגיש לא ברגש ולא במודע את תחושת הסטודנט הזר. את נער החוץ שבא מן המעברה אל הקיבוץ ולא השתנו פניו ואורחותיו כאן באוניברסיטה שעל הגבעה הרמה, האירופאית, בתכולתה משהו בעיניו. הוא תהא ושאל עצמו למה? והרי כמוני כמוהם! טבין ותקילין. את התשובה קיבל באקראי מפסל האישה הירוקה פסל שהפך בעיניו התוהות סביבותיהן, לפסל אום כלת'ום. רק אז הבין, רק אז נרגע, כשפיה זימר לו את השירים הזורמים בעורקיו שהיו כוויטמינים רגשיים לגידולו. עמד נורי הסטודנט מול הפסל הירוק הביט וקול פנימי עלה מתוך מעוקה קשה בשתי מילים:
" עד מתי??"
האם בזאת תמה תחושת הזרות, או שמא קפצו הערכים ההומניים היפים עליהם חונך וגדל שם בבגדד, בחיק הוריו ומשפחתו, עמדו וריצדו אל נגד עיניו לאמור: אל הבלוף הזה באת נורי? אל תוכן נלעג תחת מעטפת של צלופן? ציונות יפיפייה מול כיבוש מכוער? סיר מהופך תחתיתו מעלה ותכולתו מטה?
ועוד עמד ושאל עצמו שם בעומדו במתחם האוניברסיטה על שום מה ולמה בחר בשפה וספרות ערבית? רק פסלה הירוק שחשב אותה לאום כלת'ום ידע את התשובה העמוקה כל כך הרגשית, שהיא הקשר אשר לא יסולא בפז לארץ המולדת. ולא משנה אם נולדת על גדות החידקל או על גדות התמזה או הריין. זה קשר טבורי שהחוט לא יינתק לעולם. ואם היה משליך מבטו רגע לאחור היה רואה שגם בקיבוץ היה בבחינת קיבוצניק בן דת המנטליות הבגדדית. גם בעיר ירושלים נסע על אופניים ציוניות לכאורה עם התנעת פדלים בגדדית.
האם התחושה שהיחס לפולני או מוסקבאי שברחו מהגויים לארץ ובנו אותה, טוב יותר או צודק יותר מאשר היחס ליהודי הבא מארץ אויב? ,מאוחר יותר, עם מנטליות ותרבות ערבית יהודית שהביא עמו? והרי ישנם כאן שני דברים הדורשים את פתרונם: התנגשות תרבויות וזכות ראשונים שהכינו את התשתית . ומעל שני אלו קיימת תקרה אחת משותפת לכולם ומאחדת את כולם והיא
" ושבו בנים אל גבולם"
כאמרו ביחזקאל לו כד : וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.
כי לזרעך נתתי את הארץ הזאת. לכל יהודי יש, אפוא, את הזכות הלגיטימית לחיות ולבנות את חייו בארץ הזאת. אך המציאות לא תמיד הולכת עם משפטי הכותרת היפים. וההתמודדות וההישרדות הן בקיבוץ הן בעיר הגדולה והן באוניברסיטה תמיד יהיו. אי אפשר וגם לא רצוי להסיר את הכובע הבגדדי ולהחליפו בכובע של ד"ר זיווגו המוסקבאי..
אך תמיד תהיה תחושת הניכור והזרות רק לעולי עיראק או שמא לכל צבר ועולה חדש הנלחמים את מלחמת הקיום ההישרדות וההתקדמות כאן בארץ? התשובה כפי שעולה מהסיפור היא שהתרבות השונה וההגעה אל המוכן לכאורה ,יוצרים קושי רגשי והכרתי אצל העולה מעיראק, שהוא מעבר לקושי הטבעי של האדם במלחמת הקיום שלו, בכל מקום ומקום שיהיה.
החלק השני של הסיפור בא מן המקרו אל המיקרו, היחס לבעל התרבות השונה, המנטליות, לכאורה, השונה, המנהגים השונים, מודגשת ועולה כאן במלאו חריפותה בין האמא היקית מול בן הדור הצעיר ממנה אשר מתייחסת יותר מאשר לאדם בהיותו אדם, לאדם בהיותו כלי יצירתה של תרבות השונה מהתרבות שבה היא גדלה. היא חוששת לעתיד בתה ולעתיד משפחתה ,ומן הסתם, גם לעצמה. ובשל כל זאת סומאות עינייה מראות את הבחור שהיה מפקד בצה"ל מתעלמת מהחינוך הארצישראלי שקיבל כאן בארץ,
ביד אומן מעמיד אלי עמיר זה מול זה את האם עצמה עם חיוך רחב והכרת תודה והערכה על בואו של הבחור לבקר את בתה בבית החולים מול אותה האם היודעת את המוצא והרקע התרבותי של הבחור, כשהיא מקבלת אותו שפופה עם פני תשע באב כאמור: "לא בירכה אותם בשלום ולא בברוכים הבאים כמנהגה של ההיא שחיכתה להם בבית החולים, זו ניצבה כחיל מגן על ביתה ושמרה לבל יפלשו אליו." אותה אם בעלת שפתיים מחייכות ושפתים מאופקות בדבקותן זו לזו, אותה אם פותחת דלת ואותה אם חוסמת בגופה דלת.
וכל זאת לעומת האהבה בלא מצרים בלא גבולות ובלא עצרים של דיצה ונורי
מבחינה אובייקטיבית אבסולוטית נורי יודע שדיצה לא נחשבה יפה לפי הנורמות והמדדים המקובלים. אך מבחינת הראיה מזווית האהבה הפנימית הבוערת שלו, הרי היופי הפנימי שלה מוסיף על יופיה החיצוני עד כדי כך שהיא בעיניו "יפה מכל היפות. מקסימה מכלל המקסימות. גם הידיים השמאליות שלה הן הידיים השמאליות הכי יפות בעלת הרישול הכי חמוד הכי מתוק בעיניו.
מן הראוי לציין את המפקד בעל הסמכות שאולי אולי בשל תלות בו החיילת עשויה או עלולה להתרכך במעט לצדו אך כאן היפכא מסתברא, נהפוך הוא: הוא זה שמכין סיפורי אלף לילה ולילה מראש כמו מסבחה של חרוז אחר חרוז , סיפור אחר סיפור כדי לספר לה להנעים את זמנה ולגרום לה הנאה תרבותית. שהיא
סיכום:
הסיפור הקצר מעלה שוב את הבעיה על סדר היום. בעיית הציונות המתייפייפת באמירות כותרת, באמרות כנף הומניים, המתחשבים בכל העולם ואשתו לעומת מציאות עגומה הפוכה ומאכזבת .
הקשר הרגשי תודעתי לקרקע המולדת הראשונה ( במקרה זה לבגדד) שאי אפשר להתנתק ממנו גם לאחר שנים רבות. ולכן גם הרגשת הזרות הבלתי מסויגת בארץ השניה החדשה הצריכה להיות החלופה המתמדת . אך צלה של המולדת הראשונה רודפת אחר נורי כל הזמן.
ההתרפקות על העבר או על התרבות עליה צמח נורי אף היא באה לידי ביטוי ברצון ללמוד ספרות ושפה ערבית. היינו לא לאבד את הפרח ולהיאחז בשורשים היטב.
הסיפור יפה יש בו מסרים חשובים ומומלץ לקריאה פעם ועוד פעם.
