מאמר:
על פרשת חוקת/ חגי קמרט
כשמדברים על פרשת חוקת אנו בעצם מדברים על אחת התעלומות הגדולות והמסקרנות בתיאולוגיה היהודית:
פרה אדומה. ומוזר שדווקא היהדות שמתרחקת ממגיה מתייחסת כאן לפרה אדומה שעפרה מטמא את הטהורים ומטהר את החוטאים. לפי הפירושים והמובאות של החוקרים השונים ניתן להבין שפרשת פרה אדומה היא אכן קשה לא בהירה אולי אפילו סתומה במידת מה מפרשות התורה.
פרופ' נחמה ליבוביץ מביאה בפנינו מדרש מילקוט שמעוני רמז תשנט המדבר בעד עצמו הנה:
"זאת חוקת התורה" רבי יצחק פתח (קהלת ז כג) "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה – כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה, חוקר בה ושואל בה, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני.
קיצורו של דבר רב הרז על הפשט רב הנסתר על הגלוי בכל שקשור לפרה אדומה.
לעניין זה מצאתי מדרש יפה :
חשוב לציין שמדרש זה דורש לפי אחת המידות שהתורה נדרשת בהן והיא מידת "גזרה שווה"
"אשר צוה ה' אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול (מפני מה נאמר כאן שלוש פעמים "אשר"? אלא נאמר) "ויכולו השמים (בראשית ב א' ) כל האומר "ויכלו" ערב שבת, שני מלאכי השרת מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכפר (ישעיה ו' ז') מנא לן (מנין לנו?) אתיא (נלמד מ) "אשר" "אשר" לגזרה שוה. כתיב "אשר" בפרה אדמה שלש פעמים וכתיב "אשר" ב "ויכולו" שלש פעמים. מה פרה אדמה מכפרת אף "ויכולו" מכפר.
( מדרש אגדה)
לעניין זה שמעתי והתרשמתי עמוקות מדברי הרב אורי שרקי והתסמכתי על דבריו הנה להלן:
המעניין בפרה אדומה שהיהדות לא משלימה עם המוות כתמרור האחרון . אלא החיים הם המנצחים אם לא כאן אז כמובן בעולם הבא ואיך עושים זאת אומר הרב שרקי:
לוקחים פרה היינו חייה גדולה שמסוגלת להביא חיים ( ולכן פרה ולא פר) אדום מזכיר דם ( כי הדם הוא הנפש) סמל החיים שכולה שלמות בלא פגם. לוקחים את העץ הגדול ביותר ארז ומולו את הקטן ביותר את האזוב. את כל זה ( עולם החי ועולם הצומח) שורפים לאפר דק שפירושו בעצם מוות! ואת כל זה שמים בתוך מים חיים שבתוך כלי. מים חיים זה הנפש זה האדם והכלי הוא הגוף כלומר החומר. ובעיסה הזאת אתה יוצר את תחית המתים . כלומר מראים שיש תקווה אחרי המוות. היינו המוות אינו סוף פסוק כי יש אחריו חיים. כלומר פרה אדומה היא סמל או מטפורה לאדם המקבל אל תוכו כל פעם מים חיים היינו חיות גם אחרי לכאורה המוות. הפרה האדומה בעצם מסמלת את השוליים של החיים והמוות שהם קרובים.
מהאפר של השואה למשל קמו חיים וקמה מדינה כשתינוק נולד נוצרים חיים אך האמא שלו נטמאת. היינו יש כאן מעין מחזוריות של מוות חיים חיים מוות וכו. כלומר מהמוות נולדו חיים ומהחיים נולד המוות
פרשת פרה אדומה לפי שמתקבלת על דעתי.
נראה לי שפרשת פרה אדומה כחוקת התורה , היא רובה ככולה מטפורית היינו דימוי כמשל.
ראשית יש להבין מה פירוש " זאת חוקת התורה"
והרי בתורה ישנם לא מעט חוקים ומשפטים. חוקי אמה עבריה עבד עברי טומאה וטהרה וכו' אז מה המיוחד בפתיחה הייחודית הזאת בתורה שנאמר בה זאת חוקת התורה:
לעצם הביטוי חקת מופיע לא מעט פעמים במקרא למשל
שמות י"ב יד " וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
שמות י"ב מג:
"ַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל-בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. "
וכד'
מה בין חקת עולם המתייחסת לחוקת הפסח לחקת התורה? המתייחסת לפרה אדומה הרי בשני המקרים הצו הוא מפי ה' בשני המקרים הצו הוא מהתורה.
הייתי סובר כך:
לפי חוקי הפסח אנו מצווים אנו לזכור ולהזכיר לספר לנו לילדנו את סיפור נס הפסח מצווים אנו לדרוש מה נשתנה" ושאינו יודע לשאול גם אילו נאמר ואתה פתח לו..
אך החוקה של פרה אדומה שונה בתכלית השינוי מחוקת עולם,.
כאן אין מה לשאול ואין מה לדרוש יש לבצע הלכה למעשה לפי צו תורה. עד כדי כך שאף שלמה המלך החכם מכל אדם לא ידע פשרה כאמור על ידי חז"|ל
ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני",(קהלת ז כא) וכאשר אך יעיז לפצות פה אומרים לו "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן".
את הכלל לומדים מפרשת העקידה
כל עוד שצווה עליו להעלות את בנו לעולה אין לו מה לשאול אלא לעשות כחוקת פרה אדומה. ברגע שאמר לו אל תשלח ידך אל הנער מותר לו לשאול כחוקת עולם ( חוקת הפסח וראה רש"י שם שם.
מכאן, לדעתי, אנו מבינים את הכלל המתבקש חוקי התורה שניתן לשאול עליהם לדרוש וכד' אלו חוקי עולם. כמו חוקי הפסח.
חוקת התורה הם חוקים שאין עליהם שאלות. כמו שנאמר סתם ולא פירש או אין לשאול עליהם מאי טעמא.
אם כך "זאת חוקת התורה" היא בבחינת מבוא לעניין פרה אדומה שסיבתה סתומה והתורה בכוונה לא נתנה לנו את הטעם העמוק למצוות הטהרה הזו. ובכל זאת האדם מטבעו סקרן ורוצה לדעת ולכן בכל הדורות כל גדולי פרשני המקרא פוסקי הדור להלכה אנשי המדרש והאגדה עוסקים בשאלה הזאת וקובעים שטעם מצוות פרה אדומה אינו ברור.
כמו שאמרתי פירושו של הרב שרקי מאוד מתקבל על דעתי אך שוב לא ברור אם לכך באמת התכוונה התורה.,
ובכל זאת אנסה אני הקטן לתת משהו גם מעצמי
ראשית נראה לי שפרה אדומה כמשל זו אולי הדרך הנכונה להסבר.
דרך משל העגלים של ירבעם בן נבט אין הם כעבודה לעגל ,אלא באמצעות ויזואלית של ראית העגל באה עבודת השם. על דרך דומה באמצעות תהליך מעשה פרה אדומה יבוא הנמשל
למה פרה אדומה?
ראשית פרה אדומה פיסית היא דבר יקר ונדיר המציאות. כמעט ואין נולדת פרה אדומה.
למה אדומה ? משני דימויים א. אדום = דם = נפש ( כי הדם הוא הנפש) ב. אדומה מלשון אדמה
= אפסות האדם מול בוראו כי עפר אתה ואל עפר תשוב. למה פרה?
פרה גם נותנת בשר וגם חלב היינו רמז לחוק אל תבשל גדי בחלב אמו שהוא חוק הומני ואין עליו מאי טעמא! ( סתמה תורה ולא פירשה).
וכן פירושו של הרב שרקי שפרה נותנת חיים היא אשר יולדת את העגלה.
הפרה צריכה להיות תמימה ושאין בה מום.
אם נשווה זאת אנלוגית לאדם . הרי מדובר כאן על חיה נדירה כמו אדם נדיר בדורו. חיה נדירה שהיא מושלמת
ואנו יודעים שלגבי האדם אין שלמות גם משה אבי הנביאים חטא. החתירה שלנו לשלמות היא השלמות האנושית. והנב פה מדובר על חייה שלמה מושלמת.
צא ולמד אפסותו של אדם לעומת החיה. שאין שלמותו כשלמותה שהיא יכולה להגיע לא שיא שאין שום אדם בעל תבונה ושהוא מעל כל חי יכול להגיע אי פעם אליה.
הנמשל עד כאן:
כמו שאמר החכם מכל אדם לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם
כך אומרת חוקת התורה לך אל הפרה המושלמת מכל הבחינות הבט אליה וראה אפסותך מול האלוהים. לעולם לא תגיע לשלמות שהיא מסוגלת להגיע.
לא אמשיך כאן משום אי רצון לייגע את הקורא אך אמשיך מכאן ואכתוב על כך מאמר בעתיד
קרצוץ
יכולה להישאל השאלה למה להרוג חיה כמו פרה לא לצורך אכילה אלא מבחינה דתית אמונית". התשובה היא ראשית מדובר בימים רחוקים מאוד בהם המוות היה נוכח בכל מקום והריגת חיות בוודאי שלא נחשבה למעשה נורא ואיום. השאלה היא אחרת כפי שהביע אותה באחת מדרשותיו חברי דני ז"ל כשאמר: " האם מטחנת מזון ממוחשבת של חברת מזון עולמית המגדלת את הבשר שלה במיכניות בלתי מתחשבת והייתי מוסיף בצורה אכזרית לא הומנית , לא דוחה יותר מהקרבת קורבן שבה החיה עצמה מקבלת את הכבוד שראוי לה?"
בהמשך אנו קוראים כלהלן:
"וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם.
ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם."
הרמב"ם מוציא את משה אשם בשני חטאים: חטא אישי באופיו כאשר נטה לרגזנות חטא שני חמור יותר היא בהטעותו את העם בכל ההתיחסות אל מהות האלוהיות שהנה חשבו העם שהקב"ה המצטייר בעיניהם כאל רחום וחנון הנה כועס עליהם. וכל "חטאם" שביקשו מים.
הרמב"ן חולק בחריפות על גישת הרמב"ם וטוען שלדבריו אין אחיזה בשורשי הפסוקים.
הרמב"ן משום רבינו חננאל מסכים שהחטא הוא בכך שמשה ואהרון אומרים לעם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" וראוי שיאמרו "יוציא ה' לכם מים"
אלו מקצת מן הפירושים וההתלבטויות בקשר לסוגיה הזאת.
והנה הפרשנות שלי לעניין זה:
כאשר אני קורא את הפסוקים המונחים לפני ומנסה לנתח אותם מבחינה ספרותית כפי שהם מתבררים לי דברים אחרים לחלוטין הנה:
"וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם.
ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צווהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם."
ה' מצווה את משה לקחת את המטה
להקהיל את העדה
ולדבר אל הסלע לעיניהם
התוצאה תהיה:
הסלע יתן מימיו
העדה תשתה.
ההיגיון מחייב שסדר המובאות במשפט יהיה לפי סדר חשיבותם (ולו רק משום שאפשר היה לנסח את המשפט אחרת למשל: וידבר ה' אל משה לאמור: הקהל את העדה אתה ואהרון אחיך, וקח את המטה, ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו")
אם כך לפי סדר המובאות ניראה שהמטה הוא בסדר חשיבות ראשון, סדר חשיבות שני הוא הקהלת העם, ולאחר מכן דיבור אל הסלע על ידי משה ואהרון.
ואני המנסה לרדת לעומק מחשבתם של משה ואהרון שואל שאלה פשוטה מדוע המטה הוזכר ראשון?
זוכרים, זה אותו מטה שהפך לנחש, זה אותו מטה שבלע את הנחשים של החרטומים.
המסקנה הפשוטה היא שהעם עדיין אינו בשל לאמונה מונותאיסטית שלמה ואדוקה בהקב"ה, העם בראשית דרכי האמונה, זקוק עדיין לניסים מוחשיים חומריים ומשה ואהרון הבינו זאת היטב.
בהמשך לאחר הצו להקהל את העדה כתוב
"ודברתם אל הסלע לעיניהם"
ואני שואל את שבודאי שאלו משה ואהרון. אם דיבור כמשמעו לשם מה לקיחת המטה?
אם דיברתם, איך דיברתם? האם לא מספיק שהאחד ידבר? צריכים שני אנשים לכך? ומי ידבר ראשון ומי שני ואולי ידברו במקהלה?
שאלה אחרת כל העדה עומדת שם: ערב רב של אנשים וכי הדיבור יכול להישמע עד סופם של שורות? ודאי שלא. אך מעשה ההכאה יכול להיראות למרחק רב יותר מאשר ישמע הדיבור.
לכן נראה לי שמשה ואהרון הבינו את לשון הדיבור כצו להכאה. מעין מטאפורה דימוי להכאה.
והא ראייה שמשה מכה את הסלע פעמיים ולא פעם אחת. פעם משום הוא עצמו – משה, ופעם משום אחיו אהרון. ובכך מקיים הוא את הצו "ודברתם" בלשון "והכיתם"
מעבר לכך נאמר במפורש:
" ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם."
אם כוונת ה' היתה לדיבור של ממש בודאי היה שם בפי משה את נוסח הדיבור כלומר מה הלחש או מה הנוסח ששומא עליו להשתמש בו בכל שידבר אל הסלע.
אך לא כן הוא: נאמר" ודיברתם אל הסלע"
יתירה מזו, אלו היה נאמר ודיברתם אל הסלע וישמעו, ניחא, אפשר להבין שהיו צריכים לעשות הנס בדיבור אך נאמר במפורש "ודיברתם אל הסלע לעיניהם" עיניהם הוא מלשון ראייה כלומר שיראו איך אתם מדברים אל הסלע
מכאן חיזוק לכך שהדיבור הוא בעצם רק דימוי ( מטאפורה) להכאה
מן המדרשיה
פרק י"ט פסוק א "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"
וידבר ה' אל משה ואל אהרן (זוהי אחת מ) חמש עשרה פעם (ש) נדבר עם משה ביום אחד, ואיזה זה? יום שהוקם המשכן, ואלו הן "אדם כי יקריב" וכו' (ויקרא א ב) "ויקחו אליך פרה אדמה" (ספרי זוטא ז י"א)
ציון עובדה.
מדרש אחר:
וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר: (מדוע נאמר אל משה ואל אהרון אלא בוא ו) ראה נא חכמת התורה החקים והמצוות והמשפטים שהרבה הקדוש ברוך הוא לישראל כדי לזכותם. שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב כ"א) מהם על ידי משה ומהם על ידי משה ואהרון כענין שנאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר" זה אחד (משבעה) מקומות שהיה הדבור אל משה ואל אהרון ולפי שהיה הדבר צריך אל אהרון(כל מעשה הפרה חוץ מהשחיטה דוקא בכהנים) אמר "אל אהרן" (ומהו) "לאמור"? – לדורות!
