מאמר:
על פרשת נשא/ חגי קמרט
זו הפרשה הכי ארוכה בתורה. היא כוללת בתוכה הרבה מאוד נושאים כמו למשל נזיר, תפקידי הכהן, הנשיא, סוטה, ברכת כהנים,גזל הגר, הקרבת קורבנות של הנשיאים , ועוד.
אם נדבר על הנזיר היהודי הוא שונה בתכלית השינוי מהנזיר כפי שאנו מכירים אותו מבין הגויים.
על הנזיר היהודי חלים שלושה דברים איסור תספרות איסור שתיית היין ואיסור הטומאה. כלומר הוא חי חיי משפחה ילדים בית אך עם זאת הוא רוכש לעצמו רמה רוחנית גבוהה ונעלה. מעין נשמה יתירה.
מאירה עינינו פרופסור נחמה ליבוביץ לידע ולהבין "שמבנה פרשה זו החל בשלישי (ה, א) מיוחד הוא. עוברים על פנינו עניינים שונים אשר יקשה מאד למצוא קשר ביניהם. " מוסיפה ואומרת: "כבר תמהו על כך קדמונים והשתדלו אחרונים למצוא את הקו המנחה והמדריך את הסדר בפרשתנו."
היא מביאה את גישתו של פרופסור קסוטו שמעלה בפנינו את הרעיון ששיטת האסוציאציה של המילים והביטויים לא אחת נוהגת בספרי המקרא.
הרב שרקי מוצא מכנה משותף בין כל הנושאים שכולם מתייחסים אל הפרט בעוד שכל הבא אחרי פרשה זו מטפלת יותר בענייני הכלל.
לענייננו הנה:
לאחר הרכבת המחנה וסידורו באה פרשת דיני אשם וכל כך למה? פשיטא: כותב קאסוטו: "בסוף הוראות סידור המחנה כתוב שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. הזכרת הצרוע גוררת אחריה על סמך אסוציאציה רעיונית את דיני האשם."
דיני אשם נאמר בהם "למעול מעל בה" ובאשה סוטה נאמר "ומעלה בו מעל" ולכן נסמכה פרשת סוטה לדיני אשם.
בפרשת סוטה נאמר "ופרע את ראש האשה ובפרשת נזיר נאמר "גדל שער ראשו" לכן נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה.
ממשיכה פרופ' ליבוביץ ומאירה תשומת לבנו שגם אבן עזרא מוצא דמיון ואסוציאציה בין מילים כקשר לסמיכות הפרשיות. וכן גם הרלב"ג
לי אישית נראה נכון יותר לומר שאין זו אלא עבודתו של עורך הספר בלא שום קשר לאסוציאציות. נראה שהפרשיות הושמו זו בצד זו באורח אקראי בלבד בלא שום קשר הגיוני מקשר. ולפיכך גם אין לחפש קשר שכזה.
אך מי אני כנגד הראב"ע ואכן חכמים במשך הדורות ועד ימינו נוטים לקבל את דעתו בפרושו לספר שמות כאמור: "כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו ואם יכלנו למצא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכלתנו, ואם לא יכלנו, נחשב כי החסרון בא מחסר דעתנו"
דבר אחר לעניין אישה סוטה וכיסוי ראש
בפרשה נאמר כך:
יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה.
לפי הפסוק הזה בלבד! קבעו חכמינו ז"ל שעל האישה ללכת עם כיסוי ראש.
אתמהה ! והרי זה לא נאמר בפסוק! הבה ונוכיח זאת הלכה למעשה
ראשית נזכיר לכולנו את הכלל המקראי המחייב המופיע בדברים: שכך נאמר בו:
"וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם: לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל. דברים פרק ה פסוק כ"ח: כלומר התורה מבקשת לקרוא אותה כפשוטה כמו שהיא ולא לחפש "הבה ונתחכמה לו" או פרשנות שאינה נובעת מין הכתובים הקדושים הללו
ועתה לעניינו:
"וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה"
מה פירוש פרע את ראש האישה? האם פרם את שערותיה שהיו אסופות אל תסרוקת מסוימת? או שמא הסיר ממנה את המטפחת שאספה שערותיה.
בוא נאמר שבשום מקום לא נאמר שעטפה ראשה במטפחת. שאם לא כן היה כתוב שהסיר ממנה מטפחתה ופרע את שער ראשה. אך זה לא כתוב! ומה קל יותר להבין מקרא כפשוטו היינו פריעת ראש האישה פירושו נתינת ידי הכהן בשער האישה כדי לקלקל את תסרוקתה ובכך יש משום השפלה חמורה מאוד.
חשוב לדעת שבתורה אין אות מיותרת ושהתורה רובה ככולה באה ללמד אותנו דבר מה. ולכן אילו עניין כיסוי הראש אצל אישה נשואה היתה עיקר ו/או דגש חשוב מצד התורה ללמדנו, אין ספק שהיתה כותבת "והוריד הכהן את כיסוי ראש האישה ופרע את שערה." אך זה לא מה שכתוב! כתוב ופרע את ראשה. ומכאן טריוויאלי וברור שהכוונה לשער הראש ולא למטפחת צעיף או כל דבר אחד שאינו מוזכר באותה פרשה.
(אגב הרב משאש מתיר לנשים ללכת בגילוי ראש לדעתו מדובר במנהג נשים שבטל טעמו. מתיחס לדברי ר' ישמעאל ב בכתובות עב, א שם שם בסוף העמוד' –"ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש
[1] כמו למשל הוראת לא תחסום שור בדישו או חוקת הפסח לרבות גרים,תושב ושכיר, דיני עבד עברי,מכשפה לא תחיה , שבת, בין אדם לחברו , וכד'.התורה מציינת כחוקים את הדברים הקריטיים לדעתה, ואת החשוב לה.)
:" וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ" וכן " וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא
מכאן ניתן ללמוד שני דברים באופן חד משמעים ושאינו מסתבר לשתי פנים:
א. זונות היו נוהגות לכסות את פניהן.
ב. שער הראש הוא חלק בלתי נפרד מהפנים ( שהרי השער יכול להיות סממן להיכר הן בשל התסרוקת הן בשל הצבע והן בשל צורתו מסולסל חלק וכד' ויהודה לא הכיר את תמר שזו תמר. משמע הסתירה גם את שער ראשה )
המשך הסיפור של אישה סוטה מעניין כשלעצמו אך לא נמשיך לסקור אותו כי אינו רלוונטי בהמשכו לדיוננו.[1]
אפשר בהחלט להביא דוגמא נוספת שאף שאינה חד משמעית בכל זאת ניתן להבין ממנה דבר מה לגבי אורח התנהגות נשות ישראל בלבושן באותם הזמנים והכוונה היא לאותם רגעים בהם פוגשת רבקה את אישה לעתיד יצחק
הנה: בראשית כ"ד ס"ד
סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.
ברור לכולנו שאם היא כיסתה ראשה בצעיף (ואולי גם גופה במעין גלימה או גלביה[2]) משמעות הדבר שמשך כל הדרך בו רכבה על הגמל מארם עד כנען לא היה מכוסה ראשה בצעיף, אם כי סביר שעטפה ראשה בימים מפני חום השמש. אך לא מטעמי נוהג או צניעות.
במגילת רות נאמר:
"וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר"
אם נסתכל לרגע בישעיהו ג ט"ז עד כ" ו עם דגש על פסוק כ"ב נשכיל להבין מה פירוש מטפחת
ובכן שם נאמר: בין השאר: " וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה............ כב הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. כג וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים.
כלומר מצינו שהמטפחת שמשה אך ורק לקישוט לאישה, כמו המחצלות והמעטפות וכל שאר פרטי רשימת הקישוטים המופיעים שם כמובא לעיל.
לסיכום מצאנו כי " ונהפוך הוא" לפי התורה כיסוי הראש משמש יותר לזיהוי "מקצוע" או להתייפות. ולא לצניעות .
מי שמעוניין לקרוא את המאמר שלי המנומק על כך בהרחבת יתר עם מובאות והוכחות מהמקרא לרבות פירושי התורה שבעל פה משנה גמרא תוספתא לרבות הרמב"ם זו הכתובת:
https://www.facebook.com/profile.php?id=100001332825913
הפטרת נשא שופטים יג (ב- כה)
פסוקים ד ה בפרשתנו כתוב: "ואתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" וא"כ בפסוק ז ".. כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו."
אם מסתכלים בפרשתנו אנו מוצאים שאחת ממצוות הפרשה היא מצוות הנזיר שכוללת שלושה איסורים:
איסור שתית יין
איסור גילוח השער
איסור טומאה למת.
איסור שתית יין להימנע מתענוגות איסור גילוח שער להימנע מיופי ואיסור טומאה למת כדי שיהיה נקי וקדוש.
ואני שואל את הקוראים מעבר למה שנאמר בפרשה מה לדעתם החיובי והשלילי בהתנזרות, מה הטעם בעינוי הנפש כמו ביום הכיפורים למשל?
הפטרת נשא שופטים יג (ב – כה)
הפרק פותח בסיפורי שמשון איש מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה. המלאך מודיע לה שהיא תלד אך עליה להינזר משתית יין ושכר ואסור עליה לאכל כל טמא: כך וכך מנבא לה כאמור: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
כך נמצא הקשר בין פרשתנו המדברת בנזיר לבין ההפטרה שמוזכר בה עניין הנזיר.
מצוות הנזיר לפי פרשתנו כוללת שלושה איסורים:
איסור שתית יין
איסור גילוח השער
איסור טומאה למת.
וכך נאמר בפרשתנו: " ד כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל. ה כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ: עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה, קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ. ו כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לַיהוָה, עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא.
ובהפטרה מצווה המלאך את אשתו של מנוח לאמור:
ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
האיסור הראשון מדבר על הינזרות מהבלי העולם הזה ותענוגותיו כאשר שתית היין היא סמל לזה והרבה סימוכין מן התורה לכך. לפיכך הוא מובן מאליו
האיסור השני לא כל כך ברור כיוון שאיסור ליטמא למתים הוא לא רק חל על נזירים אלא אפשרי גם (עד כמה שידוע לי) לכהנים. אולי הכוונה היא בשל הרצון לטהר ולזקק את הנזיר שיהיה נקי מכל רבב.
איסור שלישי של איסור הגילוח לא ברור לי כלל וכלל. אולי סמל לאבלות סמל להתקדרות ולהתכנסות האדם בתוך עצמו. פגיעה במראה החיצוני כדי להרגיש שפל קומה וקטן מול האלוהים והאדם כדרך לאימוץ הענוה.
מן המדרשיה
דוגמא למדרש שפועל על דרך הפירוש.
פרק ה פסוק ד: "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם". אמר האלהים למשה: עד שלא עשיתם את המשכן הייתי מגלגל בדברים והיו הזבים והמצרעים מערבים עמכם. עכשו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם, הפרישו אותם מכם.
הדרישה היא את המלה שוכן. והמדרש הוא על דרך הפירוש למה נאמר כך.
עוד מדרש על דרך הפירוש:
פרק ה ו "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם .."
כי יעשו": (מפני מה לא אמר הכתוב אשר עשו?אלא אף אלו) שחשבו לעשות ולא עשו (צריכים כפרה) ללמדך שמשעה שמחשב אדם לחטא כמועל במקום.
דהיינו אפילו המחשבה כמוה כחטא!
[1] נציין רק דגש אחד לגבי האשמה שבולט מאוד לעיין שבמקרה אישה סוטה חובת ההוכחה היא על הנאשמת ולא על המאשים בניגוד לכל היגיון ולכל משפט אחר המוכר לנו. ועניין זה ודאי שאומר דרשני.
