מאמר:
על פרשת במדבר/ חגי קמרט 

מבוא לפרשיות ספר במדבר

נקרא על שם המלה החמישית שבו. יש שקראו לו גם "ספר וידבר" על פי המלה הראשונה שלו. חז"ל קוראים לו "חמש הפקודים" בשל המפקד שבו הוא פותח ובו הוא גם מסיים.

בתרגום השבעים הוא נקרא גם "מספרים" אף זאת בשל המפקדים המאפיינים את הפתיחה והסיום שלו.

בספר יש מין החוקים החדשים וגם הרחבה של אלו שהכרנו בספרים הקודמים, המצוות ומין ההיסטוריה של עם ישראל במדבר. בדרך שבין מדבר סיני לערבות מואב.

רוב הספר כתוב בפרוזה וישנם גם תיאורים סיפוריים של קורות בני ישראל במדבר.

סדר הבאת הדברים בספר אינו ברור כל צורכו ועל כך עמדו כבר המפרשים לדורותיהם איש איש וסברתו שלו.

כהרגלנו נתייחס יותר לפן הספרותי של הספר הפטרה  מדרשים מעניינים שנכתבו בעקבות פסוקים ואף יותר מזה ככל שרק אפשר.

פרשת במדבר

פרשתנו מתחילה בפסוקים אלו:

" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר.  ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן." 

בשמות פרק ל פסוק יב נאמר יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם.  יג זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:  עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה.

בספר שמואל ב' פרק כד  מבקש דוד מיואב לפקוד את העם. יואב היודע את האיסור הזה מנסה למנוע את המעשה מדוד אך ללא הועיל.

כ"ד ד : ד וַיֶּחֱזַק דְּבַר-הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב, וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל; וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לִפְקֹד אֶת-הָעָם, אֶת-יִשְׂרָאֵל. 

כ"ד י: וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ, אַחֲרֵי-כֵן סָפַר אֶת-הָעָם; 

 {פ}וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה, חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וְעַתָּה יְהוָה הַעֲבֶר-נָא אֶת-עֲו‍ֹן עַבְדְּךָ, כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. 

על פניו רואים אנו שני פסוקים הסותרים ,לכאורה, זה לזה ומקרה מהחיים המעיד מה קרה בתקופה מאוחרת יותר למלך ישראל ולעמו על שההין לפקוד את העם בניגוד לצו התורה.

מקריאת הכתובים עולים בפנינו מספר שאלות:

למשל:

למה ניתן הצו לפקוד את העם בעוד אנו יודעים במפורש מהנאמר בשמות שחל איסור על מפקד שכזה.

האם מקרה זה מעיד שישנם מקרים בהם מותר למנות את העם?

אם כן מה חטא דוד? ולמה נענש העם?

נבחן אפוא את הדברים מ"בראשית"

 לפי האמור בשמות ניתן להבין שאיסור המפקד הוא משום היות כל בני האדם שייכים להקב"ה והוא הוא זה שיודע אם ירצה את מניינם אין הדבר צריך להיות בעיסוקים של האדם. הבורא הוא שאחראי לתפוצת האדם על פני הארץ ולא האדם הוא שיטול סמכות זו של מפקד.

עם זאת מתיר הכתוב לספירת מניין המטבעות כנגד כל ראש וראש. כי מחצית השקל לא רק שתשמש למניין האנשים אלא גם תשמש כמנחת תרומה ל ה'.

לפי האמור בפרשתנו יוצא שלא רק שניתן האות למניית העם אלא נאמרים  במפורש החודש המדויק, המקום, המיקום, בהם ניתן הצו

 ולאחר מכן פירוט הספירה כדלקמן:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם."

כלומר ספירת ראשים כלומר בני אדם (ולא מחצית השקל)

מצויין במפורש כל עדת בני ישראל  כלומר הקהלה וספירה של כל העדה. לפי משפחות בתוך בתי אב לפי שמות כל זכר לגלגלתם!

ובהמשך אנו קוראים:  "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרון.

לי אישית אין בעיה עם האמור כאן בבמדבר ומיד אציג את דעתי בישוב העניין. אך קודם לכן אני שואל שאלה פשוטה לשם מה היה צורך במפקד. ותשובה לשאלה זו תפתח פתח לתשובות לשאלות האחרות:

בני ישראל ברחו ממצרים עברו את הים ויצאו אל המדבר אל ארץ ציה בלא מים  בזקניהם הלכו טף נשים וכל הציוד אתם. חוליים ופגעים קרו אותם במדבר ורבים מהם מתו. הן בשל קשיי המדבר הן בשל מחלות והן מות טבעי.

בשעה זו הם עומדים בפני כיבוש הארץ ונכונו להם עלילות. קרבות מול שבעת עממי כנען וזרים (פלישתים אשדודים מצרים בבלים אדומים ועוד ) הלוטשים עיניהם לקחת נתח מן הארץ המובטחת.

משה, מנהיג העם, מבין זאת היטב ומקבל את צו ה' לפקוד את העם כדי לדעת מה הכח  הלוחם העומד לרשותו וכיצד

ומכאן התשובה השניה ניתנת מהכתובים עצמם:

נכון שמשה מקהיל את כל עדת בני ישראל כנראה כדי להסביר להם את פשר המפקד ובהזדמנות זאת גם להודיע להם את אירועי העתיד העלולים לפקוד אותם ולפיכך להסביר את חשיבות הערכת הכח והצורך להיערך לקראת.

אם נעיין שוב בפסוקים:

"שמות כל זכר לגלגלתם : מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרון"

נבין שהמפקד אינו כולל כלל וכלל לא. הוא כולל רק את הזכרים  בשמותיהם ומודגש בשמותיהם  ולאחר הכלל הוא גם מפרט את מי: רק מבני עשרים שנה ומעלה ופירוט של הפירוט  "כל יוצא צבא בישראל" ועוד פירוט: " תפקדו אותם לצבאותם" כלומר לא רק מפקד, אלא קריאה שמית מיון לפי מחלקות או פלוגות. והאחריות היא על משה ואהרון שהם שליחים מטעם. ולפיכך הם מצווים לבצע את שנאמר להם מפי הקב"ה.

כלומר כשם שניתן הצו האלוהי בשמות לתת תמורת מפקד תרומת חצי השקל. כאן ניתן הצו האלוהי לערוך מפקד מפורט כי המדובר בפיקוח נפש בקרבות העומדים להתנפל על העם ובכך אין לקחת שום סיכון יש להיערך בהתאם.

דוד חטא משום שגם הפר את הצו האלוהי וגם לא שמע בקול יואב שר צבאו הנאמן עליו שניסה למנוע ממנו את המעשה הזה. דוד חטא ובעקבות חטאו העם נענש.

לא היתה שום הוראה משמים לפקוד את העם ודוד עשה זאת על דעת עצמו וגם לא בצורה המקובלת. הסיבה למפקד שערך דוד לא ברורה דיה. יש האומרים לצורך התפארות בכוחו מול אויביו לי נראה משום רצונו להרתיע את אויביו בחשיפת זרועו הארוכה והחזקה לראווה. (כמו מצעדי העצמאות שנעשו בעבר בדורנו ככח הרתעה)

דבר אחר

התורה מציינת שהקב"ה מצווה את משה על קביעת סדרי המחנה: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאֹתם" (א:נב), וביתר פירוט בציווי למשה ולאהרן "איש על דגלו באֹתת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו"

רש"י מפרש: "כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". כלומר החלוקה תהיה בשניים: חלוקה לפי שבט " איש על דגלו" וגם חלוקה  לפי מחנה " איש על מחנהו" ובכל מחנה שלושה שבטים. לפי שמפרש רש"י לכל דגל = שבט יהיה אות  היינו מפה בצבע שונה משל האחרים. לפי זה ניתן יהיה לזהות מקמו של כל שבט ומחנה במרחבי המדבר

והנה את אשר יוסד לפני אלפי שנים אנו  ואומות העולם מקיימים עד היום לכל מדינה דגל  כמו דגל ישראל לכל חטיבה או יחידה צבאית דגל

 והנה אנו זוכרים את  טקס  הדגלנים מיום העצמאות. וכן עשיית הדגל בצורה פרוביזורית והנפתו באום רשרש היא אילת רגע היסטורי בעם ישראל הדגל מסמל מחד גיסא איחוד של קבוצה , עדה, שבט , מדינה ומאידך גיסא מבדיל את אותו קיבוץ אנשים מדגל  אחר מקבוצה אחרת. הדגל הוא סמל לזיהוי. גם כשקבוצת תיירים הולכת עם מדריך יש לו דגל מזהה  כשהוא מרים אותו כולם יודעים היכן מקום האיסוף. כך יש גם דגל לתנועות הנוער כמו הצופים , הנוער העובד והלומד, מה שהיה פעם מחנות עולים , בני עקיבא וכו..

לעניין המדרשיה:

ישנו מדרש מעניין בקשר לרישא של ספר במדבר הנה:

בסדר ארקים בס' כבוד חופה שם נאמר:

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר:" הרי שבע עשרה תבות, כנגד הקדוש ברוך הוא ואברהם יצחק ויעקב וישראל ושנים עשר שבטים.

המדרש לוקח את הפסוק הראשון מונה את מילותיו ומוצא במניין המלים רמז לישויות האמורות לעיל.

מדרש אחר על אותו פסוק בדיוק  בבמדבר רבה פרק אא  ג':

"עד שלא עמד אוהל מועד דבר עמו בסנה שנאמר "ויאמר אליו אלהים מתוך הסנה" (שמות ג' ד') ואחר כך "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר " (שם ד' י"ט)  ודבר עמו בסיני שנאמר "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, (ויקרא כ,ה א') וכיון שעמד אוהל מועד אמר יפה היא הצניעות שנאמר: " והצנע לכת עם אלקיך (מיכה ו' ח') הרי הוא מדבר עמו באהל מועד."

שוב, הנוסח המדרשי המקובל והידוע לנו:  הבאת הפסוק  וסקירת מקומות מהעבר בהם דיבר אתו בהסתמכות על פסוקים מותאמים למקרה, ולבסוף הסבר והבאת הסיבה  "הצניעות" וגם זו מתחזקת בפסוק "והצנע לכת עם אלקיך"

כלומר למה דווקא באהל מועד.

"וידבר ה אל משה במדבר סיני"

(פסיקתא דרב כהנא פיסקא י"ב)

דבר אחר: מה המדבר הזה, אין לו סוף, כך דברי תורה, אין להם סוף, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב י,א ט)

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד"

מדרש הלוקח מדת

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד. אד שלא עמד אהב מועד דבר עמו בסנה... ואחר כך דבר עמו בסיני ... וכיון שעמד אהל מועד אמר (הקב"ה) יפה היא הצניעות שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו ח) הרי הוא מדבר עמו באהל מועד   (במדבר רבה פרק א ג )

וידבר ה' אל משה במדבר סיני  למה במדבר? אלא (ללמדך) כל מי שאינו עושה (מבטל) עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות את התורה. לכך נאמר "במדבר סיני"

הפטרת במדבר  הושע ב (א-כב)

ספר במדבר מתחיל במפקד בני ישראל לשבטיהם. מכאן גם שמו הנרדף מספרים

הושע בפסוק הראשון גם מדבר על מספרים הנה: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר.

מדרש ילקוט שמעוני רמז תקטז אומר:

"ר יונתן רמי, כתיב "אשר לא ימד ולא יספר" וכתיב "והיה מספר בני ישראל,? לא קשיא. כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום. ר יוסי אומר כאן בידי אדם כאן בידי שמים"

מובן שברכת הושע מזכירה את ברכת ה' לאברהם בו הוא אומר לו שעם ישראל יהיה ככובי השמים וככל אשר על שפת הים. גם זו לשון של ספירה של מדידה.

מעניין מדוע הושע בברכתו לא מזכיר את כוכבי השמים ומסתפק רק בחול אשר על שפת הים.

כוכבים הם אלו הנראים בעין והם מפוזרים להמוניהם בשמים אך בכל זאת ניתן למנות כל אחד ואחד מהם  בטווח הראיה של האדם. חול ים עשוי מגרגירי חול שכל גרגיר דומה למשנהו וגם עם תעלה קמצוץ של חול אל כף ידך לא תוכל למנות את הגרגרים. על אחת כמה וכמה לא את החול שעל שפת הים.

כדי להאדיר את המספר הסתפק הושע כנראה רק בדימוי לחול הים ולא לכוכבים.

אולי קיימת סיבה נוספת: בתהילים כתוב על ה' הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא." אולי משום הספירה האלוהית המוזכרת או משום שהכוכבים בתחום הקרוב לאלוהים הם (בשמים) נמנע הושע מלהזכיר את הכוכבים.