מאמר:

פרשת בהר

כללי לפרשה:

פרשת בהר שמה את הדגש על חוקי הארץ  חוקים חברתיים עבודה  חלוקה צודקת בקיצור מדברת על כלכלה מוסר וצדק חברתי  לא אטעה אם אומר שאפשר למצוא יסוד או מקור או אפילו בסיס לתורות סוציאליות שהתפתחו בציווילזציה המתקדמת האנושים בפרשה זו.

לגבי השמיטה או השביתה

 נכון שבעשרת הדיברות נאמר שהשביתה היא הטבה סוציאלית לך לשורך לחמורך  אתה שובת והגוי לא כמו שנאמר " יומם ולילה לא ישבותו!" פירוש הדבר שצריך לעבוד כל הזמן ולשבות רק באחריתם של ימים כאשר העולם יהיה מתוקן. ואמנם  בימי קדם היו טענות של הגויים כלפי היהודים שהם עצלנים שיום אחר לא עובדים. ( יוונים ורומאים). התרוץ הנגדי היה; שאם נחים יום אחד צוברים ואוגרים כח להמשך העבודה ביתר ימי השבוע.,

בחינה ראשונית של הדברים מעלה שהבסיס לשביתה הוא בעצם לא לך כי אם לה' אלוהיך!   ה' שבת ויינפש כמו שנאמר": בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ." שמות פרק לא פסוק י"ז

  { בעומק הדברים אנו מבינים וכאן אני נסמך ומצטט  מדברי הרב שרקי : "שבורא העולם שובת יום אחד  היינו לא לשנות ביום זה את סדרי העולם  והתוצאה היא אוטונומיה של הבריאה. אבל מצב זה עלול לגרום לאדם לשכוח מי ברא את העולם לכן פעם בשבוע האדם והחי שובתים כדי לזכור שיש מי שבראם." רעיון עמוק ויפה של הרב שרקי.

אני שחושב שהתורה בכל משפט שבה באה ללמד דבר מה לחנך  ולעשות אותנו לבני אדם רוצה לומר לנו שכשם שבורא עולם שובת יום בשבוע על אחת כמה וכמה שאנו ברואיו צריכים  לעשות כמנהגו  ולשבות והשורה התחתונה שהתורה באה ללמד היא: צא ולמד שבכל האובייקטים והתחומים של החיים חשובה המנוחה לעומת העבודה.

 כשם שבלאייצר הרע לא יובלט ייצר הטוב, שבלא שקר לא יובן האמת, בלא רע לא תבין את הטוב  בלא חושך אין אור היינו בכל דבר עומד מולו היפוכו,  היינו לכאורה קיימת חשיבות לשקר שיהיה קיים בדיוק כמו שקיימת חשיבות לאמת. כי השקר מעלה את האמת אל פני השטח).

כך מול עבודה צריכה לעמוד גם המנוחה .  זו בעצם חוכמת הבריאה. לכן גם האדמה העובדת   כל הזמן זקוקה גם היא למנוחה אחת לשבע שנים.

דגשים נבחרים  לגבי הפרשה

פתיחת הפרשה בדיבור ולא בדיברי אמירה  הייתי מבחין בין שלוש פתיחות ההולכות מן הקל אל הכבד  פתיחה של אמירה ויאמר ה' אל משה  אמירה היא הקלה ביותר לאחריה דיבור כמו שמצינו כאן  וידבר ה' אל משה וצורה שלישית שמצאנו בפרשת צו (פרק ו' פסוק א') וידבר ה' אל משה לאמור צו את אהרון. מובן שצו הוא ביטוי חזק יותר מחייב יותר את השליח בדבריו אל הנמען.

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם:

חזרה על תבנית הפתיחה וידבר / לאמור  כנגד  דבר/ואמרת.

נראה לי שהסיפא מלמדת על הרישא.

דבר אל בני ישראל כלומר דיבור כללי ואמרת הוא פרוט הדיבור הכללי. לכן הדיבור הכללי הוא החזק הוא הנורמה הנקבעת והאמירה הם הפרטים היכולים להיות מפורשים לכאן או לכאן  וזאת אני אומר על דרך כלל ופרט.

גזרה שווה לרישא:

וידבר ה'  אמר למשה את הדברים באופן כללי בכותרות מחייבות

לאמור הכוונה לפרט את הכותרות האלו לבני ישראל.

דבר אחר הפתיחה:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם

 כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם

ושבתה הארץ שבת לה'"

ובהמשך:

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ."

פירוש המשפט הראשון בהוראתו היסודית מעלה רעיון מעניין מאוד:

אם תבואו אל הארץ או ברגע שתגיעו אליה – אל הארץ המובטחת  היא תשבות ולא רק תשבות אלא ששביתתה תהיה שבת לה''

אם נזכור את שלמדנו על בני ישראל בפרשה הקודמת שהוא קדוש וה' נקדש בתוכו נבין את הנאמר כך:

ברגע שבני ישראל יגיעו אל הארץ המובטחת היא תתקדש בזכות בני ישראל הקדושים לה'.

ואם נזכור את שפרשנו שהשבת היא מעין ברית עולם בין ה' לעמו נבין גזרה שווה אל הארץ המחדשת ברית זאת בדרך אחרת ע"י השבתתה.

נשאלת השאלה  מדוע מוזכר בפסוק פעמיים שביתה

לאמור "ושבתה הארץ"

              "שבת לה" ?

ללמדנו שמצד אחד עם ישראל מקדש את הארץ ומקיים את השבתתה כשם שמקיים את שבת היום השביעי

ומצד שני גם ה' מקיים חלקו בברית  לאמר "שבת לה"

הארץ שובתת כתזכורת ליום השביעי שבו "שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות"

ושבתה הארץ"  התייחסות לעם

 "שבת לה" ?      התייחסות ל ה'

ומן הכלל יורד אל הפרט  ומציין   את דבר השמיטה שש שנות עבודה ובשביעית השבתת הקרקע.

בפרק כה פסוק י' נאמר: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו:

המלה המושכת את תשומת הלב בקונטקס זה היא המלה "דרור" כאשר מדובר על שיחרור העבד מדובר על חופש. בשנה השביעית יצא לחופשי אך לגבי היובל מודבר על דרור. השאלה היא למה כאן נקט בכך וכאן בכך?

נדמה לי שהפתרון הוא בשלוש א. בהוראה היסודית של המלה ב. בתיאור המעשה. ג.  בעצימות האירוע

סיבה ראשונה:

הוראת חופש היא שחרור מעבר לסטטוס אחר. הוראת דרור היא מעבר לחופש גם חופש הרצון הדעת והעשייה.

סיבה שניה:

תיאור היציאה של העבד לחופשי היא כפשוטה שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי. החופש כאן הוא בבחינת של שחרור מהעבדות כלומר נסמך אל העבדות מעין צו שחרור  מעין מעבר מסטטוס לסטטוס אחר.

מאידך, כאשר מדובר על יובל  היציאה נסמכת אל ברירת האפשרויות העתידית אל הרצון הפנימי האישי של המשתחרר.

סיבה שלישית היא עצימות האירוע. שש שנים ובשביעית ישתחרר הוא המקרה הנדוש השכיח ולכן תיאור ההשתחררות די לו במלה חופש

לא כל שכן היובל שכל התיאור סביבו נשגב משהו הנה:

פסוק ח' "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה   (כלומר תיאור מפורט ומדוקדק לחישוב)

הלאה:

פסוק ט'  "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם."

ובהמשך:

וכאל לאחר התיאור הנשגב בא עניין הדרור. פסוק י' וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ ...יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו.

כלומר בתיאור נשגב שכזה מתאימות גם מילים של שבת של קודש כמו דרור כמו תרועה כמו קדושה.

הפטרת בהר ירמיה לב (ו- כז)

גם כאן תואמת ההפטרה לפרשה בעניין של קניה ומכירה של קרקעות.

הפרשה מדברת על מצוות חסד לעזור לאדם רש שהפסיד ממונו והוא צריך למכור עצמו או את שדהו. התורה מצווה על גאולת השדה. כלומר שמי שהוא מקרוביו למשל יגאל את השדה מהקונה או הבעלים.

מונח לפנינו כאן חוק סוציאלי מוסרי ממדרגה ראשונה. אין התורה מאפשרת למי שהוא לנצל מצב חומרי קשה של חברו כדי להתעשר על חשבונו.

אנו יודעים מן ההיסטוריה שלפנינו כיצד משפחות עשירות בעמים אחרים ניצלו מצב נחות של אלו שירדו מנכסיהם כדי להשתלט עליהם ועל ממונם.

ירמיהו מספר על גאולת שדהו של בן דודו חנמאל. מקרה הדומה לנאמר בפרשה. ירמיה הוא הגואל וקונה את השדה הוא גם אומר שלמרות המצור הכשדי "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת"

נראה לי שקיום מעשי של האמרה ואהבת לרעך כמוך היא בצו מוסרי זה של גאולת הקרקעות היכול לשמש בנין אב למעשיים טובים אחרים שבין אדם לחברו.

היבט מדרשי

המדרש על השבתת הארץ:

ושבתה הארץ שבת לה" (מה עניין שבת לשמטה? אלא) אמר רבי לוי, את מוצא דברים הרבה ברא הקדוש ברוך הוא בעולם וברר לו אחד מהם. ברא שבעה ימים ובחר הקדוש ברוך הוא בשבת וכו' ברא שנים וברר לו אחד מהם, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'" (במדבר רבה פרק ג' ח'

נתינת התודה לאל או ההכרה הבלתי מתפשרת בכחו מתבטאת גם במדרש כלהלן:

כי לי כל הארץ (כה כ"ג) (מה נתינת טעם הוא? אלא ) אמר הקדוש ברוך הוא: "כי לי הארץ", זרעו שש שנים והשמיטו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא."

פרשת בחוקותיי

יש הקוראים לפרשה זו פרשת הקללות לפי שרבים הקללות על הברכות: (שלושים פסוקי קללות לעומת שלושה עשר ברכות)

יש מדרש מעניין בנושא זה  תנחומא פרשת ד  המנסה להסביר מדוע מרובים פסוקי הקללות על פסוקי הברכות הנה:

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים יא, כו) אנוכי שבחרתי בטובה... שלא יאמרו הבריות כשבא משה לברכנו – מעט ברכנו, וכשבא לקללנו – הרבה קיללנו. כיצד? הקללות שבתורת כהנים שלושים פסוקים חסר אחד, והברכות אחד עשר. אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן. מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד? ברכות פתח באל"ף  "אם בחוקותי תלכו" וסיים בתי"ו : "ואולך אתכם קוממיות (פסוק יג) כשהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו והקללות פתח בוי"ו (פסוק יד) "ואם לא תשמעו" וןסיים בה"א (מו) "ביד משה". בעו וי"ו וה"א אין כלום.

המדרש מוכיח לנו עד כמוה ניסו חכמים להתאים את הממצאים התורניים לטעמם. שהרי ברכות טוב להן שיהיו רבות וקללות רע להן כי יהיו רבות.

משך תשומת לבי דווקא הפתיח של הפרשה ראו:

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"

הדבר הראשון אותו מציין הקב"ה שינתן כתגמול לעם על שמירת המצוות הוא דווקא גשמים דהיינו מים. ואני שואל עצמי מדוע? שהרי אפשר לתת להם קודם שקט ושלווה  בציר טוב שלום בארץ ניצחונות בקרב למה דווקא מים?

נראה לי שהטעם הוא ברור. המים הם אם כל קיום. בלא מים אין חיים. והמים הם בעצם תנאי בל יעבור לכל יתר הברכות המצויינות להלן. שהרי בלעדיהם אין חיים.

דבר אחר הוא בראשית. תחילת הבריאה מתייחסת לבריאת השמים והארץ  שמים פרושם שם מים. כלומר כשם שבבראשית הקדים את בריאת המים כך גם כאן ציין אותם כברכה ראשונה לאדם אם וכאשר ילך בחוקות ה'.

המים הם מקור החיים וזו הברכה החשובה ביותר.

ספר ויקרא מסתיים בפסוק  "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני.

פסוק זה בא להשמיענו שעל אף הלשון הקלה של אמור לאמור או הלשון שמחייבת יותר של וידבר דבר אל, הרי שסופו של דבר שורה תחתונה היא הצו!

מצוות אשר צוה ה'   לא נאמר אל משה אל בני ישראל או את משה את בני ישראל אלא  את משה אל בני ישראל.

השאלה מה ההבדל בין את משה  ואל בני..

נראה לי שההדגש בשוני המילים הוא את משה כלומר צו המצוות הוא על גב משה ובתוקף צו זה אחריותו ניכרת עליהן. אל בני זה כמו לשלוח אל לשדר אל כלומר הוא המצווה להעביר הלאה את פשר המצוות. אך מי שמצווה על בני ישראל ללכת בחוקותיו ולקיים את מצוותיו הוא האחד והיחיד הקב"ה.

הפטרת בחוקותי ירמיהו ט"ז  (יט- כא) יז (א-יד)

"ואתכם אזרה בגויים... והיתה ארצכם שממה ... אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמע ואתם בארץ אויביכם ... כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו, לג – לה)  כך בפרשת השבוע המסבירה  את עונש הגלות בשל אי שמירת הלכות השמיטה.

רש"י בויקרא כו  לה אומר: "שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע' שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם וגו'"

ירמיהו רומז  גם לגבי קשר הגלות לאי קיום המצווה כאשר אומר: ו"ְשָׁמַטְתָּה, וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת-אֹיְבֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ:  כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי, עַד-עוֹלָם תּוּקָד".  ירמיהו יז 4

ירמיהו בעצם אומר שאם האדם לא שומר שמיטה ואנו משאיר את פרי הארץ להפקר באה כבומרנג השמיטה עליו. הוא הנעזב והחשוף לכל אויב  כאמור: "והשמיטה תהיה בך.

גם האדם גולה מן הארץ וגם הארץ מתרחקת מהאדם. מעין עונש כפול.

למדנו שהשמיטה היא מעין תעודת בטוח לביטחון. מי שישמור על אדמתו ויקיים את מצוות האל. האל ישמור עליו ואדמתו תענה לו ואם לא עונשו יהיה כפול כפי שהראינו לעיל.

היבט מדרשי

כ"ו פסוק י"ג כתוב "...ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות"

כאן דורש הדרשן את שתי הממים המופיעות במלה קוממיות הנה:

ואולך אתכם קוממיות (הוא שואל מהו קוממיות?) רבי מאיר אומר: (אזקוף קומתכם עד) מאתים אמה. כשתי קומות של אדם הראשון  (דורש שני ממי"ן בשתי קומות של אדם הראשון שהיה גבהו מאה אמה). רבי יהודה אומר: מאה אמה כנגד היכל וכתליו (של בית שני שהיה רום מאה אמה) שנאמר: "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל (תהילים קמ"ד י"ב) שהיה גבהו מאה אמה.

נוסח אחר: תני רבי חייא: בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה. רבי יודן אומר: מאה אמה כאדם הראשון. רבי שמעון אמר: מאתים אמה. רבי אלעזר בן רבי שמעון אמר: שלוש מאות (ודורש את תבת קוממיות נוטריקון) קומה – מאה. מיות- מאתים (הרי שלש מאות) .

ןזרעתם לריק זרעכם   (כ"ו ט"ז) (על מה נאמר? אלא ) כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שתהא עמל בהם ומגקדלם והחטא בא ומכלן (הורג אותם) וכן הוא אומר: אשר טפחתי ורביתי אויבי כִלם (איכה ב' כ"ב)

פירוש אחר:

וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם: אם זורעין ואין מצמיח מעתה מה אויבים אוכלים? אלא זורעין שנה ראשונה ואינו מצמיח, לשנה האחרת כשהוא מצמיח באין אויבים ואוכלים אותו