מאמר:
על פרשת אמור/ חגי קמרט
כללי:
פרשת אמור כרצף ישיר לפרשות הקודמות לה (מצורע תזריע) ממשיכה לדבר על טומאה וטוהרה. ( אגב בדורות המאוחרים ביותר ימי התלמוד בפלפולי התלמוד עניין טמא וטהור היה בעיניי התנאים והאמורים בחשיבות עליונה והיו מתווכחים ומתפלפלים על כך כמו היה זה עניין של חיים ומות) במיוחד מתמקדת בנושא הכוהנים המשתייכים לשבט לוי. איסור על כוהן לשאת אישה גרושה או אנוסה, לכהן גדול אסורה האלמנה וכן איסור על כהן שהוא בעל מום לשרת בקודש.
מכאן למדים אנו שלשרת בקודש יכול להיות רק כוהן מושלם בתכלית השלמות. שאין בו פגם ואין בו מום.
האם השלמות היא המצב האידאלי? האם זה הקו המנחה של תורתנו הקדושה?
לא! לא ולא! נראה על פניו שמקרה הכוהנים המושלמים הוא חריג.
אין שלמות תורנית: כבר בראשית ההיסטוריה קין הורג את הבל. ויצר לב האדם רע מנעוריו אולי הרע נברא כדי להאיר את הטוב?
בעוד אברהם התפלל על צדיקים שלא יהרגו עם רשעים , נח הצדיק התמים לא חשב להתפלל ולהתחנן על הצדיקים שבתוך החוטאים.
יעקב אבינו עשה מעשה שלא ייעשה כלפי אחיו ,משה הכה בסלע ולא נכנס לא"י וכןן הלאה.
בקיצור השלמות התורנית היא החתירה לשלמות. כי השלמות עצמה היא אוטופית. רק אלוהים שלם רק הוא מושלם. וכל יציר בריאה לוקה באי שלמות. גם פיסית ( עניין העורלה) וגם רוחנית.
אך במקום הזה של הכוהנים ,התורה באופן חריג דורשת שלמות מוחלטת.
אלא מאי? חז"ל וחכמי הדורות הבינו שאי אפשר לעמוד ולקבל את צו השלמות התורני של המשרת בקודש והחליטו שבעל מום שעובר לקהילה אחרת שאינו מוכר בה כבעל מום רשאי לברך את הקהל בברכת הכהנים בבית הכנסת: " יברכך ה' וישמרך........ וישם לך שלום"
רבי מנחם מנדל מקוצק(1787-1859) אמר " אין שלם מלב שבור" כאן ,לדעתי, כיוון לדעת תורה.
ובתהילים " הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם ... הרופא הוא המושלם הוא האלוהים ושבורי לב הם בני האדם שאינם מושלמים וגם לא יהיו לעולם מושלמים ושוב החתירה לשלמות היא השלמות התורנית
בפסוק ראשון נאמר:
"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו."
בולט לעין הוא השימוש בפועל א.מ.ר. שלוש פעמים בפסוק בנטיות שונות ובכתובת שונה.
הפתיחה המקובלת "ויאמר ה' "
בקשת השליחות וציון הכתובת "אמור אל הכהנים
תוכן האמירה: "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא."
מן הראוי לציין שעד כה דיבר משה מפי ה''אל שבטי ישראל בכללותם והציב בפניהם מצוות וחוקים.
עתה, הוא מדבר על בני שבט לוי המשמשים בקודש ובשל ייעוד עיסוקם אין להם חלק ונחלה כיתר שבטי ישראל. אחיהם בני השבטים, הם שצוו לדאוג להם.
בתוך בני שבט לוי ישנה משפחת כהנים (בני אהרון) שלהם ניתן מעמד מיוחד בקרב הלוויים. הם פרחי הכהונה ומעשיהם מדוקדקים לפרטיהם בכל טוהרה שלמה וכל פרט בכל שנוגע להם נאמר ברחל בתך הקטנה.
האמירה הראשונה בפרשה היא דווקא לאותה משפחת כוהנים מיוחדת של שבט לוי המשמש בקודש. הלווים אגב מעמדם נמוך מזה של הכהנים והם בעצם משרתים בקודש ע"י עזרה שנותנים לכוהנים.
עניין אחר הראוי לתשומת לב הוא פרק כב פסוקים כז' כח'
"שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ל ה': ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"
התשובה לשאלה מדוע יש לחכות שבעת ימים נאמרת מיד בפסוק שלאחר מכן לאמור "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"
אי אפשר שלא להיזכר במצוות שלוח הקן שהיא מהחשובות שבתורה: אל תיקח אם על הבנים. כלומר קודם עליך לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הגוזלים. גזרה שווה לכתוב פה בפרשתנו: אל תשחט מהחי את הבן ואביו באותו הזמן.
הצורך באכילת בשר הוא חיוני מאוד לגוף האדם וזאת אנו יודעים היום בברור בשל היותו של ויטמין B12 דווקא בבשר. גם בבראשית ניתנה הרשות לאדם לאכול מחיית השדה עוף השמים ודגי המים
אלא מאי יש כאן נימה של מידת רחמים. רחמים על החיות.
רחמים שמוצאים ביטוי חזק יותר(לפי חלק מהמפרשים) אפילו אחרי מות! דהיינו באיסור אכילת חלב עם בשר "אל תבשל גדי בחלב אמו"
מה שמפריע לי אישית הוא מצד אחד הצורך באכילת החיות שהוא מובן וברור,
מצד שני מידת הרחמים.
שני דגשים חשובים אלו עומדים בעיניי בסתירה מוחלטת לסדר הקרבנות. כלומר; שפיכת הדם ביתור גופת החיה המתה לנתחיה השילוח לעזאזל וכו' יש מעין ברוטליות פרימיטיבית בכל מלאכת הפולחן הזה ,בעיניי ,שתאמה אולי למקובל באותם הימים אך קורא בן המאה העשרים המעיין בדברים אלו אי אפשר לו שלא להזדעזע מצורת הקרבת הקרבנות. והסתירה בין מידת הרחמים לעיסוק בקורבן יוצרת פער תהומי כזה שאי אפשר לאדם מן השורה להתעלם ממנו.
נכון שבאותם הימים האמונה הייתה כה תמימה אמתית כך שאמות המידה המוסריות היו בהחלט שונות מאשר בימינו. אך נפש לב האדם ורגשותיו, לדעתי , לא השתנו מאז ניברא האדם אל פני האדמה. ובכל זאת מצאנו את הרגש פועל נגד שחיטת אב ובנו וכן הרגש הפועל במצוות שילוח הקן.
בהמשך פסוק לב ואילך אנו קוראים:
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'
ואני שואל: אם ה' הוא קדוש ( וכך נאמר וכך נתפס בשכל האדם), וכי יכול בן אנוש לחלל או לפגום בקדושתו של בוראו שהוא מעצם טיבו ומהותו קדוש? מוזר עד מאוד, שהרי התשובה היא מובנת מאליה לא!
כלומר, הבעיה תהיה אצל האדם לא אצל האל כי אי אפשר לפגום להפחית או לחסל את קדושתו מעצם מהות הקודש שבו.
חילול הקודש הוא אפוא חילול צלם האלוהים אשר ממנו נברא האדם.
שאלה אחרת מה הכוונה בביטוי ונקדשתי בתוך בני ישראל? האם יש להבין מכך שאי הימצאותו של האל בתוך העם מסירה ממנו קדושתו או שמשאירה קדושתו, אלא שהיא חסרת ערך אם אינה מופיעה ביחס לעם.
האם התקדשות האל נעשית בתוך העם אחרת אין בו כל עניין של קדושה? כלומר תנאי לקדושת האל הוא קיום העם!
אולי הכוונה שעם ישראל מחדש את התקדשותו של האל בהיות האל בקרב העם המאמין כן במשכנו והן בלבבות האנשים.
ומה הקשר של אני ה' מקדשכם.
לכאורה נראים כאן שלושה עניינים הסותרים זה לזה.
מאחר ולא נאמר פה התקדשתי אלא נקדשתי הרי בהסתכלות על ההוראה הבסיסית של המלה ,בהטייתה זו, מסתבר שהכוונה היא נעשיתי קדוש. ובהמשך: אני ה' מקדשכם.
פירוש ההוראה היסודית של המשפט הוא איפה: אני האל הקדוש קידשתי את בני ישראל, ובתוכם אני נעשה קדוש. כלומר לא שאינני קדוש במהותי, אלא שקדושתי באה לידי ביטוי! ( תרצו מפסיבי לאקטיבי אך במהותו אלוהים תמיד קדוש וכך יהיה).
אם נקשור דברים אלו לפסוק קודם בו ישנה בקשה לא תחללו את שם קדשי (מעין פסוק מסכם לשמירת המצוות והציוויים השונים שנאמרו עד הנה),
נבין שיש כאן בין שני המשפטים הללו מעין התניה. אם תשמרו ללכת בדרכי ותשמרו לי אמונים לקיים את מצוותי או אז אני הקדוש שקידשתי אתכם מוכן להתקדש בתוככם ולפעול "ונקדשתי" פועל המורה על התקדשות לצורך עשייה!
והחתימה היא שוב הזכרת יציאת מצרים כלומר הוצאת העם מעבדות לחרות והשבת העם אל אלוהיו.
הפטרת אמור יחזקאל מד (טו – לא)
הקשר לפרשה הוא ההתייחסות לכוהנים גם כאן וגם כאן.
המעניין הוא ההתייחסות לכוהנים הלווים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקקשי בתעות בני ישראל מעלי . כמו שושנה בשדה קוצים כך בני צדוק בקרב העם דווקא על רקע חטאי העם הם הם המתגדלים ומתרוממים בצדקתם.
וכמו זה מצאנו בתנ"ך נח איש צדיק היה בדורותיו כלומר יחסית לדורו הוא היה צדיק תמים.
ראו נא איך על רקע הרע בולט כל כך הטוב.
ואני שואל כאן את הקוראים שאלה פילוסופית משהו האם כדי להבליט את הטוב או לראות את הטוב יש צורך בקיומו של הרע? או שמא אפשר היה לראות בטוב גם בלא הימצאותו של הרע? גזרה שווה לגבי שאלת האמת והשקר החושך והאור וכד'.
היבט מדרשי
על מצוות ישיבה בסוכה
בסוכות תשבו שבעת ימים (כ"ד מ"ב) אמר רבי לוי כל שמקים מצות סכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסכתו של לויתן לעתיד לבוא שנאמר: התמלא בשכות עורו וגו' (איוב מ' ל"א) (פסיקתה דרב כהנא פיסקא כ"ט)
מנסים להאדיר מצווה של ישיבה בסוכה.
בקשר למנורה:
על המנורה הטהרה כ"ד ד : אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "המנורה הטהורה"? שירדו מעשיה (אפן עשיתה) ממקום טהרה (מן השמים הראוהו למשה מנורה ועשה כנגד זה.) ( מנחות כט)
עד כדי כך שהיתה כדגם מנורת שמים!
שבת שלום ושנשמע בשורות טובות
בתאריך יום ד׳, 6 במאי 2020 ב-0:18 מאת kamrat <ackamrat@gmail.com>:
לראובן פרשת אמור
פרשת אמור
כללי:
פרשת אמור כרצף ישיר לפרשות הקודמות לה (מצורע תזריע) ממשיכה לדבר על טומאה וטוהרה. ( אגב בדורות המאוחרים ביותר ימי התלמוד בפילפולי התלמוד עניין טמא וטהור היה בעיניי התנאים והאמורים בחשיבות עליונה והיו מתווכחים ומתפלפלים על כך כמו היה זה עניין של חיים ומות) במיוחד מתמקדת בנושא הכוהנים המשתייכים לשבט לוי. איסור על כוהן לשאת אישה גרושה או אנוסה, לכהן גדול אסורה האלמנה וכן איסור על כהן שהוא בעל מום לשרת בקודש.
מכאן למדים אנו שלשרת בקודש יכול להיות רק כוהן מושלם בתכלית השלמות. שאין בו פגם ואין בו מום.
האם השלמות היא המצב האידיאלי? האם זה הקו המנחה של תורתנו הקדושה?
לא! לא ולא! נראה על פניו שמקרא הכוהנים המושלמים הוא חריג.
אין שלמות תורנית: כבר בראשית ההיסטוריה קין הורג את הבל. ויצר לב האדם רע מנעוריו אולי הרע נברא כדי להאיר את הטוב?
בעוד אברהם התפלל על צדיקים שלא יהרגו עם רשעים , נח הצדיק התמים לא חשב להתפלל ולהתחנן על הצדיקים שבתוך החוטאים.
יעקב אבינו עשה מעשה שלא ייעשה כלפי אחיו משה הכה בסלע ולא נכנס לא"י וכןן הלאה.
בקיצור השלמות התורנית היא החתירה לשלמות. כי השלמות עצמה היא אוטפית. רק אלוהים שלם רק הוא מושלם. וכל יציר בריאה לוקה באי שלמות. גם פיסית ( עניין העורלה) וגם רוחנית.
אך במקום הזה של הכוהנים התורה באופן חריג דורשת שלמות מוחלטת.
אלא מאי? חז"ל וחכמי הדורות הבינו שאי אפשר לעמוד ולקבל את צו השלמות התורני של המשרת בקודש והחליטו שבעל מום שעובר לקהילה אחרת שאינו מוכר בה כבעל מום רשאי לברך את הקהל בברכת הכהנים בבית הכנסת: " יברכך ה' וישמרך........ וישם לך שלום"
רבי מנחם מנדל מקוצק(1787-1859) אמר " אין שלם מלב שבור" כאן ,לדעתי, כיוון לדעת תורה.
ובתהילים " הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם ... הרופא הוא המושלם הוא האלוהים ושבורי לב האם בני האדם שאינם מושלמים וגם לא יהיו לעולם מושלמים ושוב החתירה לשלמות היא השלמות התורנית
בפסוק ראשון נאמר:
"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו."
בולט לעין הוא השימוש בפועל א.מ.ר. שלוש פעמים בפסוק בנטיות שונות ובכתובת שונה.
הפתיחה המקובלת "ויאמר ה' "
בקשת השליחות וציון הכתובת "אמור אל הכהנים
תוכן האמירה: "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא."
מן הראוי לציין שעד כה דיבר משה מפי ה''אל שבטי ישראל בכללותם והציב בפניהם מצוות וחוקים.
עתה, הוא מדבר על בני שבט לוי המשמשים בקודש ובשל ייעוד עיסוקם אין להם חלק ונחלה כיתר שבטי ישראל. אחיהם בני השבטים, הם שצוו לדאוג להם.
בתוך בני שבט לוי ישנה משפחת כהנים (בני אהרון) שלהם ניתן מעמד מיוחד בקרב הלוויים. הם פרחי הכהונה ומעשיהם מדוקדקים לפרטיהם בכל טוהרה שלמה וכל פרט בכל שנוגע להם נאמר ברחל בתך הקטנה.
האמירה הראשונה בפרשה היא דווקא לאותה משפחת כוהנים מיוחדת של שבט לוי המשמש בקודש. הלווים אגב מעמדם נמוך מזה של הכהנים והם בעצם משרתים בקודש ע"י עזרה שנותנים לכוהנים.
עניין אחר הראוי לתשומת לב הוא פרק כב פסוקים כז' כח'
"שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ל ה': ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"
התשובה לשאלה מדוע יש לחכות שבעת ימים נאמרת מיד בפסוק שלאחר מכן לאמור "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"
אי אפשר שלא להיזכר במצוות שלוח הקן שהיא מהחשובות שבתורה: אל תיקח אם על הבנים. כלומר קודם עליך לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הגוזלים. גזרה שווה לכתוב פה בפרשתנו: אל תשחט מהחי את הבן ואביו באותו הזמן.
הצורך באכילת בשר הוא חיוני מאוד לגוף האדם וזאת אנו יודעים היום בברור בשל היותו של ויטמין B12 דווקא בבשר. גם בבראשית ניתנה הרשות לאדם לאכול מחיית השדה עוף השמים ודגי המים
אלא מאי יש כאן נימה של מידת רחמים. רחמים על החיות.
רחמים שמוצאים ביטוי חזק יותר(לפי חלק מהמפרשים) אפילו אחרי מות! דהיינו באיסור אכילת חלב עם בשר "אל תבשל גדי בחלב אמו"
מה שמפריע לי אישית הוא מצד אחד הצורך באכילת החיות שהוא מובן וברור,
מצד שני מידת הרחמים.
שני דגשים חשובים אלו עומדים בעיניי בסתירה מוחלטת לסדר הקורבנות. כלומר; שפיכת הדם ביתור גופת החיה המתה לנתחיה השילוח לעזאזל וכו' יש מעין ברוטליות פרימיטיבית בכל מלאכת הפולחן הזה ,בעיניי ,שתאמה אולי למקובל באותם הימים אך קורא בן המאה העשרים המעיין בדברים אלו אי אפשר לו שלא להזדעזע מצורת הקרבת הקורבנות. והסתירה בין מידת הרחמים לעיסוק בקורבן יוצרת פער תהומי כזה שאי אפשר לאדם מן השורה להתעלם ממנו.
נכון שבאותם הימים האמונה הייתה כה תמימה אמתית כך שאמות המידה המוסריות היו בהחלט שונות מאשר בימינו. אך נפש לב האדם ורגשותיו, לדעתי , לא השתנו מאז ניברא האדם אל פני האדמה. ובכל זאת מצאנו את הרגש פועל נגד שחיטת אב ובנו וכן הרגש הפועל במצוות שילוח הקן.
בהמשך פסוק לב ואילך אנו קוראים:
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'
ואני שואל: אם ה' הוא קדוש ( וכך נאמר וכך נתפס בשכל האדם), וכי יכול בן אנוש לחלל או לפגום בקדושתו של בוראו שהוא מעצם טיבו ומהותו קדוש? מוזר עד מאוד, שהרי התשובה היא מובנת מאליה לא!
כלומר, הבעיה תהיה אצל האדם לא אצל האל כי אי אפשר לפגום להפחית או לחסל את קדושתו מעצם מהות הקודש שבו.
חילול הקודש הוא אפוא חילול צלם האלוהים אשר ממנו נברא האדם.
שאלה אחרת מה הכוונה בביטוי ונקדשתי בתוך בני ישראל? האם יש להבין מכך שאי הימצאותו של האל בתוך העם מסירה ממנו קדושתו או שמשאירה קדושתו, אלא שהיא חסרת ערך אם אינה מופיעה ביחס לעם.
האם התקדשות האל נעשית בתוך העם אחרת אין בו כל עניין של קדושה? כלומר תנאי לקדושת האל הוא קיום העם!
אולי הכוונה שעם ישראל מחדש את התקדשותו של האל בהיות האל בקרב העם המאמין כן במשכנו והן בלבבות האנשים.
ומה הקשר של אני ה' מקדשכם.
לכאורה נראים כאן שלושה עניינים הסותרים זה לזה.
מאחר ולא נאמר פה התקדשתי אלא נקדשתי הרי בהסתכלות על ההוראה הבסיסית של המלה ,בהטייתה זו, מסתבר שהכוונה היא נעשיתי קדוש. ובהמשך: אני ה' מקדשכם.
פירוש ההוראה היסודית של המשפט הוא איפה: אני האל הקדוש קידשתי את בני ישראל, ובתוכם אני נעשה קדוש. כלומר לא שאינני קדוש במהותי, אלא שקדושתי באה לידי ביטוי! ( תרצו מפסיבי לאקטיבי אך במהותו אלוהים תמיד קדוש וכך יהיה).
אם נקשור דברים אלו לפסוק קודם בו ישנה בקשה לא תחללו את שם קדשי (מעין פסוק מסכם לשמירת המצוות והציוויים השונים שנאמרו עד הנה),
נבין שיש כאן בין שני המשפטים הללו מעין התניה. אם תשמרו ללכת בדרכי ותשמרו לי אמונים לקיים את מצוותי או אז אני הקדוש שקידשתי אתכם מוכן להתקדש בתוככם ולפעול "ונקדשתי" פועל המורה על התקדשות לצורך עשייה!
והחתימה היא שוב הזכרת יציאת מצרים כלומר הוצאת העם מעבדות לחרות והשבת העם אל אלוהיו.
הפטרת אמור יחזקאל מד (טו – לא)
הקשר לפרשה הוא ההתייחסות לכוהנים גם כאן וגם כאן.
המעניין הוא ההתייחסות לכוהנים הלווים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקקשי בתעות בני ישראל מעלי . כמו שושנה בשדה קוצים כך בני צדוק בקרב העם דווקא על רקע חטאי העם הם הם המתגדלים ומתרוממים בצדקתם.
וכמו זה מצאנו בתנ"ך נח איש צדיק היה בדורותיו כלומר יחסית לדורו הוא היה צדיק תמים.
ראו נא איך על רקע הרע בולט כל כך הטוב.
ואני שואל כאן את הקוראים שאלה פילוסופית משהו האם כדי להבליט את הטוב או לראות את הטוב יש צורך בקיומו של הרע? או שמא אפשר היה לראות בטוב גם בלא הימצאותו של הרע? גזרה שווה לגבי שאלת האמת והשקר החושך והאור וכד'.
היבט מדרשי
על מצוות ישיבה בסוכה
בסוכות תשבו שבעת ימים (כ"ד מ"ב) אמר רבי לוי כל שמקים מצות סכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסכתו של לויתן לעתיד לבוא שנאמר: התמלא בשכות עורו וגו' (איוב מ' ל"א) (פסיקתה דרב כהנא פיסקא כ"ט)
מנסים להאדיר מצווה של ישיבה בסוכה.
בקשר למנורה:
על המנורה הטהרה כ"ד ד : אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "המנורה הטהורה"? שירדו מעשיה (אפן עשיתה) ממקום טהרה (מן השמים הראוהו למשה מנורה ועשה כנגד זה.) ( מנחות כט)
עד כדי כך שהיתה כדגם מנורת שמים!
