לכתוב מתוך טוהר הרגש עם כרמית רינצלר אברהמי / הרצל חקק
כרמית רינצלר אברהמי , ילידת קיבוץ עין הנצי”ב, את שנות ילדותה ונעוריה עשתה ביישוב נווה מיכאל שבעמק האלה, כיום מתגוררת בירושלים.
מי שעוקב אחרי כתיבתה, מרגיש, שכרמית מוסרת את הנפש למען היצירה, למען ביטוי הנפש. אנו פוגשים אותה לא רק בשדה השירה. כרמית
מתנועעת בשבילי הספרות העברית, אינה חוששת להגיע למגרש הפינג פונג המסוכן של הפילוסופיה, שולחת ידה בכתיבת רומן שופע דרמה על מלחמת
יום כיפור. ואין זו פרוזה טהורה, שכן סערת הקרב ברומן הופכת להיות בימת הגות, בסיס לביקורת נוקבת, למחאה.
כרמית רינצלר אוהבת להופיע בערבי שירה בערבי ספרות. הקורא בשירתה ובספריה חש שיש לה ידע רב, ואכן השכלתה מגוונת, ואת הכול היא משיגה במסירות, בנחישות, בהתמדה: בוגרת מכללת בית-ברל, בעלת תואר ראשון במדעי החברה והרוח, חברה באגודת הסופרים ובאקו”ם.
'חולות הקרב בסערת הנפש' שיצא בהוצאת סטימצקי אכן חולל סערה, וזה היה ספרה השמיני. כרמית ניצבת על מסלול המרוץ, ואחריו הוציאה לאור ספר של מסות פילוסופיות 'מעבר למתרס'. והשמים הם הגבול.
.
בעבר כתבתי על ספרי השירה של כרמית רינצלר – ומצאתי בשירתה, כיוונים של התחברות לטבע, לרוחניות, ובחלק מן השירים ראיתי ניסיון לעצב ארס פואטיקה משלה, ניסיון להבין את מלאכת השיר.
בכלל יצירתה אנו חשים, שהיא יוצקת את המשבּרים הרוחניים למסילות של יצירה.
באומץ רב פרסמה כרמית וידוי תיעודי על התמודדות עם המחלה – ובתעודה לא פחות גדולה – כתבה רומן עלילתי על המלחמה. היטב הבינו הקוראים, שאין זו רק המלחמה שבחוץ. כרמית רינצלר כיוונה אל הנפשות, אל המלחמה שבפנים.
כרמית יצקה נשמות תוסספות לתבניות עלילתיות, מתוך מטרה ברורה: לסחף את הקוראים למסע כואב בחיפוש נוקב אחר משמעות החיים. גיבורי יצירותיה מנהלים דיאלוג שיורד עד תהומות נפש: הם מדברים על חיים שיובּשו כמו 'מדבר צחיח', על בריחה מן המחר ומן העתיד למען חיי הווה ריקים, על מאבקים אנוכיים לנצֵח את האחר, על חוסר טעם שמבקש תכלית.
וזו מטרתה היצירה שלה – לבקש משמעות, לבקש את התכלית.
הצגנו לה בריאיון כמה שאלות והנה מבחר מן התשובות:
את כותבת מתוך הטבע, בתוך הטבע, גם כשאת בונה רומן על מלחמת יום כיפור- את מתארת פרחים וטיפות גשם.
מה פשר הקשר הזה?
בילדותי גדלתי בתוך טבע באווירה מאד פסטורלית. עוד כילדה הייתה לי התבוננות מעמיקה על הפריחה, השדות. והטבע עורר בי שאלות ותהיות בכלל על קיומו של היקום ומה מקומי כילדה, מקום האדם בתוך היופי הזה. בחשיבה עוד של ילדה הבנתי שיש קשר עמוק בין האדם והטבע. בספר חולות הקרב אני מביעה את הקשר. כאילו בכיו וצערו ואבלו של האדם דומים לטיפות הגשם. כמו גדיעתו מן החיים דומה לכריתת עץ או, תלישת עלה. ויש קשר שנתפס כסימביוזי. הפרחים הם כפרח אדם. גם שאתה כורת צמח, שומעים את הכאב. את קול התלישה. אולי בעצם זה הבכי של עולם הצומח. הרי בריאת העולם נוצרה מתוך מדרג מסוים.
את שרה לנו – "בְּיַלְדוּתִי,/ אֶת שִׁירַי כָּתַבְתִּי/ עִם כֶּתֶם שֶׁל אוֹר/ וְכֶתֶם שֶׁל עָלֶה".
האם אותה ילדות היא הכוח המניע של שירתך? אילו מאפיינים בילדותך
השפיעו על כתיבתך? ילדות?
סבי אהרון, אב אבי יוסף זצ"ל כתב וספרו נמצא ב-י. יצחק בן צבי. אולי בהורשה גנטית אני ממשיכת דרכו בכתיבה.
ניתן לומר שהילדות באווירת טבע. במושב עובדים היא הכוח המניע. מכאן הכול התחיל. זה מלווה אותי כל הזמן.
אולם בעקרון הייתי ילדה מאד רגישה לכאבם של הבריות. לשכול, לאבל. לצער ואובדן. הייתי תולעת ספרים. הם שסייעו לי להנציח בכתיבה את עולם הדמיון הפורה שמילא אותי בילדותי. בילדות היו אורות – אבל לא שכחתי, היו גם צללים. כתמי עלה שיצרו רטיות צל – שבו את לבי, הם היו זהרורי אור שחדרו. אהבת האם הלבבית. חינוך האב. חיוכים, הפתעות.
האם הזיכרונות המשפחתיים עיצבו את האישיות שלך, תרמו לשירה שלך?
בהחלט. אימא תמיד סיפרה לנו בילדות על החיים בבגדד, על הפרהוד. על קברות הקדושים, קבר הנביא יחזקאל. אמא הייתה שרה חרישית, שירה סוחפת ומרגיעה...
הייתי נרדמת מסיפוריה. היא הייתה אלופה בסיפוריה. אבא סיפר על ילדות יותר קשה. נולד בקווקז. הוא התייתם מאם בהיותו בן שנה. הוא ניסה להגיע מטורקיה בעליית הנוער דרך לבנון. חשנו כמה צלקות הסתיר בסיפור חייו. כילד הוכה קשות
כשהיה במסגרת עליית הנוער, ודי שבור הוא שב להוריו. כשבגר גויס לצבא הטורקי וערק ממנו. אבא היה תמיד בנדידה. את כל הניסיון המר שצבר, הפנים בתוכו. גם כשהיה צעיר יחסית, היה לו ניסיון חיים עשיר, עמוס תלאות. סיפורי הוריי מאד הרשימו ונחקקו בכתביי. הטראומה בסיפורים היו מניע וציר מרכזי להנצחה בכתיבה.
לימים אבא אמר למחנכת באסיפת הורים, היא נולדה עם עט ביד. כול הזמן כותבת.
הסיפורים הן של אימא והן של אבא הם תיעוד היסטור,י שלא ניתן להתעלם מהם.
|
אתחיל בציטוט של אלדוס האקסלי – אני מתכוון להרגשה מוזרה שעולה בי לפעמים, הרגשה כי יש לי דבר חשוב לומר וכי יש לי הכוח לומר אותו – אלא שאין אני יודע מהו הדבר - האם את יודעת מה הדבר המרכזי מאחורי הרצון לכתוב? מה פירוש? אני כותבת מתוך השראה. יש בי צורך פנימי עז לתעד רשמים. להנציח את הלך החיים. הכתיבה היא לא רצון להנחיל. להוריש. היא צורך פנימי ולעתים בוודאות - אין לי שליטה על הצורך הזה. זה כורח הכתיבה. זה נובע ממעמקים...אני חשה שמפעמת בי שירת יה. בספר האחרון, שאני עמלה עליו 'סרוגים מבגדד', אני הולכת על כיוון של ספר תיעודי – וכל זאת מתוך רצון עז לתעד, להנציח את סיפורי הוריי. שהרי אינם בחיים. בסיפורי המסות 'מעבר למתרס' -בחרתי לשקף את מחשבותיי, להציג את זווית הראייה שלי. כיצד אני רואה את העולם – ובעיניי זו גישה מקורית: סוג חדש של ניתוח, של פירוק והרכבה. של חשיבה מחודשת לגבי מאמרים, תפיסות של הוגים שונים.
תפסת אומץ ופרסמת ספר שהוא קובץ מסות פילוסופיות – כתבת שם: תפיסתי האישית אומרת שבעצם דיקרט התכוון לכך שעצם הצגתה הופעתה של ההכרה שיש בה מערכת זיכרונות, מחשבות – היכולת לחשוב ולהשתמש בשפה מצביעה על "אני קיים!" – והשאלה – מה התזה שאת מנסה להציג לנוכח התפיסה הידועה של דקרט? בוא נתחיל עם התזה של דקרט – הטיעון שלו, כי ה'קוגיטו' - יסוד זה בעיניו שייך לתורת ההכרה, וזה בעיניו בסיס מעל לכול. כל זאת מתוך אינטואיציה פנימית שאינה קשורה, מותנית בתורת ההיגיון. כלומר, האינטואיציה בעצם לא שוללת את הקוגיטו כ"אני קיים" לפי קאנט הנושא והנשוא של הקביעה הזו מתלכדים לאחד. להנחת דעתי: "אני חושב משמע אני קיים" – ניתן להבנה בדרך שאני מציעה: אדם נעדר עולם זיכרונות, חשיבה, אינטואיציה או תורת ההיגיון. בעצם משול פיזית לבשר בלי רוח. כלומר, מה שיוצר אותנו כבני-אדם בעולם – יכולת החשיבה, הזיכרון ובהעדרו נחשב לבהמות השדה המלחכות עשב. אדם הנתון לדמנציה, לאובדן זיכרון, לאלצהיימר נכנס לדעתי לאותה קטגוריה. יכולת החשיבה, עולם ההכרה. והזיכרונות מתועדים ושמורים בשימורי המסה במוח והם בעצם "מהות האדם" ללא היכולת החשיבתית שלו, ללא הזיכרון, שכן, הזיכרון הוא גם הישענות על עבר שבונה את הווית חיינו, ואת העתיד. ללא עבר אין הווה ואין עתיד.
בספר המטלטל שלך תהומות הנפש בסערת הקרב – את מתארת עולם נורא, עולם של איבוד זהות – והקורא עומד לנוכח וקריסת עולם הערכים? מה גרם לך להתמסר לספר כה כבד, האם העלילה הייתה העיקר, או שמא הרצון להציג ביקורת על עולם הערכים שלנו? הבט הרצל, הספר נכתב עוד במהלך מלחמת יום כיפור ואף לפני פרוץ המלחמה בשישי לאוקטובר 1973 – מטרת הספר בהוצאתו לאור הייתה להנציח את זֵכר החייל, שנעקד בנגמ"ש בבוקע תא ברמת-הגולן. זה הציר המרכזי בעלילה עצמה. גם אני חשה סוג של פוסט-טראומה לאחר המלחמה. עד היום. למרות שלא הייתי תחת אש. ראיתי את החברה הישראלית מתוך תהום הנפש ואיך אבדו ערכיה. ומה קרה בעצם לאחר המלחמה? כמובן שלאחר המלחמה מי שראה את הסרט: "כל ממזר מלך" שיהורם גאון משחק שם – את מצב אובדן הערכים לאחר המלחמה. בכל מלחמות העולם נוצר מצב אנומי של עולם הערכים הבסיסי. גם פרנקל ב"אדם מחפש משמעות" ביטא את המשמעות לחיים בצֵל המלחמות ולאחריהן. החברה הפכה להיות נהנתנית, ניהיליסטית. רודפת אחר תענוגות היום. בהעדר צפי וניווט לעתיד. נוצר חוסר אמון משווע כלפי ההנהגה. המחדל קעקע אל מבואות הנפש. אנשים היו שרויים באֵבֶל ובשכול נוראי.
ובעצם החל עידן האקזיסטנציאליזם האדם חש בדידות, נטול שייכות. ההתמקדות הייתה לא בכְּלל, א לכתוב מתוך טוהר הרגש עם כרמית רינצלר אברהמי / הרצל חקק כרמית רינצלר אברהמי , ילידת קיבוץ עין הנצי”ב, את שנות ילדותה ונעוריה עשתה ביישוב נווה מיכאל שבעמק האלה, כיום מתגוררת בירושלים. מי שעוקב אחרי כתיבתה, מרגיש, שכרמית מוסרת את הנפש למען היצירה, למען ביטוי הנפש. אנו פוגשים אותה לא רק בשדה השירה. כרמית מתנועעת בשבילי הספרות העברית, אינה חוששת להגיע למגרש הפינג פונג המסוכן של הפילוסופיה, שולחת ידה בכתיבת רומן שופע דרמה על מלחמת יום כיפור. ואין זו פרוזה טהורה, שכן סערת הקרב ברומן הופכת להיות בימת הגות, בסיס לביקורת נוקבת, למחאה. כרמית רינצלר אוהבת להופיע בערבי שירה בערבי ספרות. הקורא בשירתה ובספריה חש שיש לה ידע רב, ואכן השכלתה מגוונת, ואת הכול היא משיגה במסירות, בנחישות, בהתמדה: בוגרת מכללת בית-ברל, בעלת תואר ראשון במדעי החברה והרוח, חברה באגודת הסופרים ובאקו”ם. 'חולות הקרב בסערת הנפש' שיצא בהוצאת סטימצקי אכן חולל סערה, וזה היה ספרה השמיני. כרמית ניצבת על מסלול המרוץ, ואחריו הוציאה לאור ספר של מסות פילוסופיות 'מעבר למתרס'. והשמים הם הגבול. .
בעבר כתבתי על ספרי השירה של כרמית רינצלר – ומצאתי בשירתה, כיוונים של התחברות לטבע, לרוחניות, ובחלק מן השירים ראיתי ניסיון לעצב ארס פואטיקה משלה, ניסיון להבין את מלאכת השיר. בכלל יצירתה אנו חשים, שהיא יוצקת את המשבּרים הרוחניים למסילות של יצירה. באומץ רב פרסמה כרמית וידוי תיעודי על התמודדות עם המחלה – ובתעודה לא פחות גדולה – כתבה רומן עלילתי על המלחמה. היטב הבינו הקוראים, שאין זו רק המלחמה שבחוץ. כרמית רינצלר כיוונה אל הנפשות, אל המלחמה שבפנים. כרמית יצקה נשמות תוסספות לתבניות עלילתיות, מתוך מטרה ברורה: לסחף את הקוראים למסע כואב בחיפוש נוקב אחר משמעות החיים. גיבורי יצירותיה מנהלים דיאלוג שיורד עד תהומות נפש: הם מדברים על חיים שיובּשו כמו 'מדבר צחיח', על בריחה מן המחר ומן העתיד למען חיי הווה ריקים, על מאבקים אנוכיים לנצֵח את האחר, על חוסר טעם שמבקש תכלית. וזו מטרתה היצירה שלה – לבקש משמעות, לבקש את התכלית. הצגנו לה בריאיון כמה שאלות והנה מבחר מן התשובות:
את כותבת מתוך הטבע, בתוך הטבע, גם כשאת בונה רומן על מלחמת יום כיפור- את מתארת פרחים וטיפות גשם. מה פשר הקשר הזה?
בילדותי גדלתי בתוך טבע באווירה מאד פסטורלית. עוד כילדה הייתה לי התבוננות מעמיקה על הפריחה, השדות. והטבע עורר בי שאלות ותהיות בכלל על קיומו של היקום ומה מקומי כילדה, מקום האדם בתוך היופי הזה. בחשיבה עוד של ילדה הבנתי שיש קשר עמוק בין האדם והטבע. בספר חולות הקרב אני מביעה את הקשר. כאילו בכיו וצערו ואבלו של האדם דומים לטיפות הגשם. כמו גדיעתו מן החיים דומה לכריתת עץ או, תלישת עלה. ויש קשר שנתפס כסימביוזי. הפרחים הם כפרח אדם. גם שאתה כורת צמח, שומעים את הכאב. את קול התלישה. אולי בעצם זה הבכי של עולם הצומח. הרי בריאת העולם נוצרה מתוך מדרג מסוים.
את שרה לנו – "בְּיַלְדוּתִי,/ אֶת שִׁירַי כָּתַבְתִּי/ עִם כֶּתֶם שֶׁל אוֹר/ וְכֶתֶם שֶׁל עָלֶה". האם אותה ילדות היא הכוח המניע של שירתך? אילו מאפיינים בילדותך השפיעו על כתיבתך? ילדות? סבי אהרון, אב אבי יוסף זצ"ל כתב וספרו נמצא ב-י. יצחק בן צבי. אולי בהורשה גנטית אני ממשיכת דרכו בכתיבה. ניתן לומר שהילדות באווירת טבע. במושב עובדים היא הכוח המניע. מכאן הכול התחיל. זה מלווה אותי כל הזמן. אולם בעקרון הייתי ילדה מאד רגישה לכאבם של הבריות. לשכול, לאבל. לצער ואובדן. הייתי תולעת ספרים. הם שסייעו לי להנציח בכתיבה את עולם הדמיון הפורה שמילא אותי בילדותי. בילדות היו אורות – אבל לא שכחתי, היו גם צללים. כתמי עלה שיצרו רטיות צל – שבו את לבי, הם היו זהרורי אור שחדרו. אהבת האם הלבבית. חינוך האב. חיוכים, הפתעות. האם הזיכרונות המשפחתיים עיצבו את האישיות שלך, תרמו לשירה שלך?
בהחלט. אימא תמיד סיפרה לנו בילדות על החיים בבגדד, על הפרהוד. על קברות הקדושים, קבר הנביא יחזקאל. אמא הייתה שרה חרישית, שירה סוחפת ומרגיעה... הייתי נרדמת מסיפוריה. היא הייתה אלופה בסיפוריה. אבא סיפר על ילדות יותר קשה. נולד בקווקז. הוא התייתם מאם בהיותו בן שנה. הוא ניסה להגיע מטורקיה בעליית הנוער דרך לבנון. חשנו כמה צלקות הסתיר בסיפור חייו. כילד הוכה קשות כשהיה במסגרת עליית הנוער, ודי שבור הוא שב להוריו. כשבגר גויס לצבא הטורקי וערק ממנו. אבא היה תמיד בנדידה. את כל הניסיון המר שצבר, הפנים בתוכו. גם כשהיה צעיר יחסית, היה לו ניסיון חיים עשיר, עמוס תלאות. סיפורי הוריי מאד הרשימו ונחקקו בכתביי. הטראומה בסיפורים היו מניע וציר מרכזי להנצחה בכתיבה. לימים אבא אמר למחנכת באסיפת הורים, היא נולדה עם עט ביד. כול הזמן כותבת. הסיפורים הן של אימא והן של אבא הם תיעוד היסטור,י שלא ניתן להתעלם מהם.
אתחיל בציטוט של אלדוס האקסלי – אני מתכוון להרגשה מוזרה שעולה בי לפעמים, הרגשה כי יש לי דבר חשוב לומר וכי יש לי הכוח לומר אותו – אלא שאין אני יודע מהו הדבר - האם את יודעת מה הדבר המרכזי מאחורי הרצון לכתוב? מה פירוש? אני כותבת מתוך השראה. יש בי צורך פנימי עז לתעד רשמים. להנציח את הלך החיים. הכתיבה היא לא רצון להנחיל. להוריש. היא צורך פנימי ולעתים בוודאות - אין לי שליטה על הצורך הזה. זה כורח הכתיבה. זה נובע ממעמקים...אני חשה שמפעמת בי שירת יה. בספר האחרון, שאני עמלה עליו 'סרוגים מבגדד', אני הולכת על כיוון של ספר תיעודי – וכל זאת מתוך רצון עז לתעד, להנציח את סיפורי הוריי. שהרי אינם בחיים. בסיפורי המסות 'מעבר למתרס' -בחרתי לשקף את מחשבותיי, להציג את זווית הראייה שלי. כיצד אני רואה את העולם – ובעיניי זו גישה מקורית: סוג חדש של ניתוח, של פירוק והרכבה. של חשיבה מחודשת לגבי מאמרים, תפיסות של הוגים שונים.
תפסת אומץ ופרסמת ספר שהוא קובץ מסות פילוסופיות – כתבת שם: תפיסתי האישית אומרת שבעצם דיקרט התכוון לכך שעצם הצגתה הופעתה של ההכרה שיש בה מערכת זיכרונות, מחשבות – היכולת לחשוב ולהשתמש בשפה מצביעה על "אני קיים!" – והשאלה – מה התזה שאת מנסה להציג לנוכח התפיסה הידועה של דקרט? בוא נתחיל עם התזה של דקרט – הטיעון שלו, כי ה'קוגיטו' - יסוד זה בעיניו שייך לתורת ההכרה, וזה בעיניו בסיס מעל לכול. כל זאת מתוך אינטואיציה פנימית שאינה קשורה, מותנית בתורת ההיגיון. כלומר, האינטואיציה בעצם לא שוללת את הקוגיטו כ"אני קיים" לפי קאנט הנושא והנשוא של הקביעה הזו מתלכדים לאחד. להנחת דעתי: "אני חושב משמע אני קיים" – ניתן להבנה בדרך שאני מציעה: אדם נעדר עולם זיכרונות, חשיבה, אינטואיציה או תורת ההיגיון. בעצם משול פיזית לבשר בלי רוח. כלומר, מה שיוצר אותנו כבני-אדם בעולם – יכולת החשיבה, הזיכרון ובהעדרו נחשב לבהמות השדה המלחכות עשב. אדם הנתון לדמנציה, לאובדן זיכרון, לאלצהיימר נכנס לדעתי לאותה קטגוריה. יכולת החשיבה, עולם ההכרה. והזיכרונות מתועדים ושמורים בשימורי המסה במוח והם בעצם "מהות האדם" ללא היכולת החשיבתית שלו, ללא הזיכרון, שכן, הזיכרון הוא גם הישענות על עבר שבונה את הווית חיינו, ואת העתיד. ללא עבר אין הווה ואין עתיד.
בספר המטלטל שלך תהומות הנפש בסערת הקרב – את מתארת עולם נורא, עולם של איבוד זהות – והקורא עומד לנוכח וקריסת עולם הערכים? מה גרם לך להתמסר לספר כה כבד, האם העלילה הייתה העיקר, או שמא הרצון להציג ביקורת על עולם הערכים שלנו? הבט הרצל, הספר נכתב עוד במהלך מלחמת יום כיפור ואף לפני פרוץ המלחמה בשישי לאוקטובר 1973 – מטרת הספר בהוצאתו לאור הייתה להנציח את זֵכר החייל, שנעקד בנגמ"ש בבוקע תא ברמת-הגולן. זה הציר המרכזי בעלילה עצמה. גם אני חשה סוג של פוסט-טראומה לאחר המלחמה. עד היום. למרות שלא הייתי תחת אש. ראיתי את החברה הישראלית מתוך תהום הנפש ואיך אבדו ערכיה. ומה קרה בעצם לאחר המלחמה? כמובן שלאחר המלחמה מי שראה את הסרט: "כל ממזר מלך" שיהורם גאון משחק שם – את מצב אובדן הערכים לאחר המלחמה. בכל מלחמות העולם נוצר מצב אנומי של עולם הערכים הבסיסי. גם פרנקל ב"אדם מחפש משמעות" ביטא את המשמעות לחיים בצֵל המלחמות ולאחריהן. החברה הפכה להיות נהנתנית, ניהיליסטית. רודפת אחר תענוגות היום. בהעדר צפי וניווט לעתיד. נוצר חוסר אמון משווע כלפי ההנהגה. המחדל קעקע אל מבואות הנפש. אנשים היו שרויים באֵבֶל ובשכול נוראי. ובעצם החל עידן האקזיסטנציאליזם האדם חש בדידות, נטול שייכות. ההתמקדות הייתה לא בכְּלל, אלא בַּפרט. הפילוסוף קירקגור דיבר על התופעה. תרבות הכלל הפכה לתרבות הפרט. אובדן ערכי אומה אוניברסליים. האם העברייה ששלחה את בנה לצבא, לקרב ניצבה חסרת אונים. דע לך, הספר 'חולות הקרב' נכתב בדם לבבי. והיה לי נדר להוציאו לאור. למען יִרְאו ויֵרָאו.
לא בַּפרט. הפילוסוף קירקגור דיבר על התופעה. תרבות הכלל הפכה לתרבות הפרט. אובדן ערכי אומה אוניברסליים. האם העברייה ששלחה את בנה לצבא, לקרב ניצבה חסרת אונים. דע לך, הספר 'חולות הקרב' נכתב בדם לבבי. והיה לי נדר להוציאו לאור. למען יִרְאו ויֵרָאו.
...
|
