מאמר:
טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבתי הקברות הצבאיים– המולה או אינטימיות/ צביקה ניר
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשנת תש"ף לא יהיה דומה לאותם ימי הזיכרון להם היה הציבור מורגל, פחות או יותר מאז קום המדינה. מגפת ה"הקורונה" השמיטה את האפשרות לציין את היום באירועים רבי משתתפים והמוניים. עם כל ההסתייגויות שיש לי מממשלת ישראל בנושאים רבים, ובין השאר מחוסר תשומת הלב הראויה ומהעדיפות הנמוכה שניתנה לתרבות בכלל ולספרות בפרט, אני משבח את ההחלטה לקיים אירועי יום הזיכרון באופן מצומצם ובעיקר את ההחלטה לסגור את בתי הקברות הצבאיים ולהימנע מהטקסים ההמוניים.
לצערי, אני שייך ל"משפחת השכול". אחי הצעיר נפל במלחמת יום הכיפורים והוא קבור בבית הקברות הצבאי בקריית שאול בתל אביב. שנים ספורות לאחר נפילתו, נפטר אבי בגיל צעיר יחסית ובהיותו רב פקד במשטרה בעת פטירתו, נקבר אף הוא בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, בחלקת אנשי המשטרה. חלקה, הסמוכה מאד לחלקה בה קבור אחי. ההגעה לבית הקברות הצבאי ביום הזיכרון הייתה כל השנה, אפוא, לשני קברים. בן ואב. חייל בדרגת סמל וקצין משטרה בדרגת רב פקד. הצעיר, נפל במלחמה ואביו, נפטר משברון לב וקיבל סטאטוס של "חלל", בעקבות החלטה נואלת של ממשלת ישראל בעקבות אסון השריפה בכרמל להכיר בכל מי שהלך לעולמו במהלך שירותו בכוחות הביטחון, המשטרה, שירות בתי הסוהר, כיבוי אש ודומיהם, כמי שנפל ב"מערכות ישראל".
ביקור כפול זה, ביום הזיכרון והדילוג בין שני קברים, הוא אחת הטראומות הקשות העוברות עלי מדי שנה בשנה.
כל מי שהזדמן בבוקר יום הזיכרון לאחד מבתי הקברות הצבאיים, נתקל בתוהו ובוהו של עשרות אלפי בני אדם הפושטים על קברי הנופלים. כדי למצוא חנייה סמוך לבית הקברות הצבאי, עליך להגיע כשלוש שעות לפני תחילת הטקס.
שפר מזלך ומצאת חנייה, תיאלץ לכתת רגליים, לפעמים קילומטרים רבים, עד שתגיע לחלקות יקיריך. ושם, תגלה צפיפות איומה סביב הקברים, דוחק, דחיפות עד כדי דריכה ודריסות רגליים. תמתין שעתיים לערך, חשוף לשמש הקופחת על ראשך, לתחילת הטקס כאשר מחפשי חלקות וקברים חולפים על פניך, מזיזים אותך ממקומך. אל כל מצטרפת המוניות קולנית של צעקות, צריחות, קריאות של חיפוש ודומיהם.
ואם חלילה איחרת להגיע, בשל פקקים או אירועי זיכרון מוקדמים יותר באותו בוקר, סיכוי רב שלא תמצא אפילו מקום עמידה ליד קבר יקירייך. תמצא עצמך מפלס דרך, מחפש סדק בין גושי המוני האדם, אפילו מתחנן לפיסת רצפה קטנה שיתאפשר לך לעמוד דקות מספר ביציבות ליד חלקת הקבר.
מובן, אפוא, שבנסיבות אלה, מוצדקת ההחלטה למנוע כניסה לבתי הקברות הצבאיים ביום הזיכרון. הם היו הופכים למדגרת "קורונה" מרוכזת.
כל אחד ואחד עם כאבו. כל משפחה ומשפחה עם צערה ואסונה. עדיין, אינני מצליח להבין את אותן המשפחות ואותם ההורים השכולים הרואים בהחלטה זו משום "טרגדיה" עד כדי השמעת קולות זעם וקינה באמצעי התקשורת למיניהם.
מעבר לסכנות הבריאותיות והחשש מהתפשטות המגפה והפחד מגל חדש של ה"קורונה", אין להן צורך באינטימיות? כיצד אפשר להתייחד עם יקיריך בתוהו ובוהו, באנדרלמוסיה, בג'ונגל הזה של צעקות, דחיפות ולחצים?
מדינה מתוקנת הייתה נוהגת אחרת! מאפשרת לרכבי בני המשפחה הקרובים לחנות בחניונים קרובים לחלקות הקבר, דואגת שסביב הקברים יוכלו להתכנס רק קרובי משפחה ובמספר מוגבל ואחרים שמבקשים להגיע היו מתכנסים במקומות כינוס אחרים. כך הייתה נשמרת קצת אינטימיות, קצת קרבה, יותר כבוד ויותר יחס אישי. זיכרון של ממש ולא רעש, המולה וצעקנות.
הוריי בחייהם, נמנעו מלהגיע ביום הזיכרון לבית הקברות הצבאי. הם היו מגיעים לקבר במועדים מתאימים להם. בשקט, בצנעה, להתבודד עם כאבם. להשיח ליבם ולשוחח עם יקירם. ללא הפרעה. ללא רעש. בצנעה. אני מכיר בני משפחה רבים, גם היום, שנרתעים להגיע ביום הזיכרון בשל כל שפרטתי.
בסופו של דבר, יום הזיכרון אינו מועד הנפילה של החלל וגם, בדרך כלל, איננו קשור למלחמה בה נפל. לכל משפחה ומשפחה, כמה וכמה ימי זיכרון בשנה, הם יכולים – ולעיתים כך פועלים – לבקר בקבר יקירם, להניח זר, להדליק נר ולהתייחד עימו.
הבעתי עמדותיי אלה לא אחת. נתתי להן ביטוי, בין השאר, ברומן השלישי שלי "אמת"
/הוצאת הקיבוץ המאוחד 2016. הדמות הראשית ברומן, סביבו נעים צירי העלילה, הוא אב שכול, קצין בכיר בדימוס, שהוא ואשתו יוצאים חוצץ נגד ה"מקובלויות" של דרכי הזיכרון.
לסיכום ולסיום מאמרי הקצר, אביא להלן קטע מדברי האב השכול בהרצאתו בפני קהל הורים שכולים. קטע שמתמצת את ה"אני מאמין" של הגיבור – האב השכול, ובמידה רבה, משקף גם את עמדתי, אמונתי וניסיוני רב השנים כאח שכול וכבן שכול. להבהרת העניין אציין שגיבור הרומן הוא עורך דין ואשתו, האם השכולה, היא רופאה.
בעמוד 72 ברומן:
"אין לי ספק, שרבים מכם עברו שינויים דומים. מצער הדבר שאדם מוצא עצמו נדרש לעבור שינויים בחייו רק לאחר מכת גורל כזו. אנוכי, כידוע לכם בחרתי להעמיד כישוריי המשפטיים לשירות נזקקים שאין ידם משגת בשכר טרחת עורך דין.
בעיסוקים הנוספים שהעמסנו על עצמנו ראינו משום בניית מצבה פרטית לבננו. כל אחד – ומצבתו שלו. כל טיפול המוענק לעולל במרפאה, כל ייצוג משפטי שניתן לנזקק – משולים ליום זיכרון. כעלייה לרגל למצבת הבן.
מכאן, ומנקודת מבט שלנו, קיימים עבורנו, הלכה למעשה, כשלוש מאות ושישים ימי זיכרון בשנה. ואם תרצו, שנה תמימה משמשת לנו יום זיכרון אחד, ארוך ובלתי נפסק. אם כל יום מימות השנה יום זיכרון הוא עבורנו, מהי המשמעות של ביקור אצל מצבת קבר, ובפרט ביום מסוים שנכפה עלינו על ידי הרשויות?"
