מאמר:
על פרשת תזריע ופרשת מצורע/ חגי קמרט
בבראשית ז י נאמר "המול לכם כל זכר" והנה בקודקס החוקים והמצוות הללו מוזכרת גם המצווה הזאת. נשאלת השאלה למה יש צורך להביאה?
תשובתה של נחמה ליבוביץ לכך היא: "כשם שבסמיכות לסיפור בריאת האדם הראשון תבוא מצווה ראשונה הניתנת לאדם, כן בסמיכות להזכרת יצירת הוולד מוזכרת המצווה הראשונה הנעשית בו בחייו. להודיעך שלא נשלחנו לזה העולם אלא לעבוד את ה'.
ולי נראה שבשל חשיבותה של מצווה זו לא חוסכת התורה מילותיה להביאה ולהזכירה שוב לבני האדם. הן בהזכרות והן במעשים: (אצל אברהם וכן אצל משה חתן דמים למולות)
כמה מילים על מצוות המילה:
בעל "העקדה" – טעם הגייני "מלה בזמנה בלי ספק מצלת מכל נגע ומחלות.
בעל "העמק דבר" רואה במלה כטעם לברית "והיה לאות ברית" על סמך הנאמר בבראשית( יז י- יא) "זאת בריתי אשר תשמרו... המול כלם כל זכר... ונמלתם.. והיה לאות ברית."
הרד"ק רואה במלה אות לזיכרון כמו מצוות ציצית ותפילין
"לפי שרוב העברות יעשה האדם על ידי אותו האבר. לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות. וכשיבוא האדם לעשות עברה בתשמיש אותו האבר יהיה רואה אותו האות אשר בו ויזכור מה שציווהו האל ויימנע מעשות העברה ההיא."
הרמב"ם רואה במילה טעם לאומי "אות אחד גשמי שיקבצם ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי!
לפי דעתי (ואני מסתמך על הלך רוח מסוים שהיה באותם זמנים) מצוות המילה באה כדי לייחד את עם ישראל מעממי כנען האחרים.
אחת המצוות הידועות היא אל תבשל גדי בחלב אמו. טעמים רבים ניתנו על ידי המפרשים למנהג זה עד שנמצאו תעודות אל עמרנה ושם אנו לומדים כפי שרשום שם באחד מן הלוחות שמנהג עממי כנען היה לאכול בשר עם חלב. מכאן אנו מבינים שכדי להבדיל את מנהג ישראל מעממי כנען ניתנה המצווה הזאת.
על פי אותו הכלל נראה לי שמצוות המילה ניתנה כדי ליחד את העם משאר הגויים. ולמה דווקא מלה?
אולי משום שמדובר במקור החיים באבר המאפשר המשך הדורות ובשל כך באופן סמלי כדי להבדיל את ישראל מעתה ולכל הדורות ניתנה מצוות המילה.
בהמשך הפרשה מדובר על עניין הנגעים הנה
"אדם כי יהיה באור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה באור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
מכאן ואילך עוסקת התורה בענייני טומאה וטהורה נושא שמפותח מאוד מאוחר יותר בתלמוד. שם עומדים הדברים בדיוני האמוראים כמו היתה זו שאלה של חיים ומוות, עד כדי כך נתקדשו ונשקלו בכובד ראש הדינים וההלכות.
והנה כאן מתחילה התורה דווקא מנגע הספחת הבהרת או הצרעת. השאלה המתבקשת היא למה דווקא בכך פתחה ולא בטומאת נידה טומאת מת וכד'
על פניו נראה לי שהכוונה היא לפתוח מהמקרים הקשים ביותר של טומאה הפוקדים את האדם שהם כוללים, מן הסתם, מקרים אחרים פחות קשים, כך שדין המקרה הקשה בודאי יחול על המקרה הפחות קשה או במילים אחרות המקרה הקשה יכלול בתוכו דינם של מקרים אחרים.
הרמב"ם אומר על הצרעת שהיא אכן כוללת בתוכה הוראות שונות והוא גם מציין: לובן ער האדם, נפילת קצת שער הראש או הזקן ושינוי עין הבגדים. הרמב"ם נותן פתרון היגיני דיאטטי
יש הרואים בכך תופעות טבע על – טבעי כדי לסמן סימן לאדם ולהזהירו כדי להשיבו מעצמו אל דרך הישר.
יש החושבים שיש לבודד את המצורע כדי שלא ידביק אנשים אחרים (אז חשבו שהמחלה מידבקת).
התפיסה הכללית בכל זאת גורסת שהצרעת היא עונש הבא כסמל אישי לפרט, מטעם שמים, כאיתות לכך שחטא ועליו לחזור בתשובה.
הפטרת תזריע מלכים ב ד (מב –מד) ה (א-יט)
פרשת השבוע מדברת בעניין הצרעת וההפטרה מדברת על דבר התרפאותו של נעמן שר צבא ארם מצרעתו.ההפטרה מדברת בנס אחר של אלישע: אספקת לחם לרוב עם, במעט לחם.
אם אנחנו מתחילים לסקור את המקרא מראשיתו נמצא לא מעט ניסים שנעשו ע"י ה' בידי שליחיו הנביאים. השאלה הנשאלת היא לשם מה? מה הצורך לנביאים להשתמש באמצעי הנס בכל שמדברים הם אל העם!
נראה לי שפתרון אחד לדבר ואף הוא טמון בטיבו של האדם מעצם בריאתו.
כשלאדם רע הוא מחפש אילן להיתלות בו ואילן כזה בהחלט יכול להיות כל דבר שיושיע אותו שיעשה לו טוב. וכן האמונה בעת צרה דווקא מתחזקת. קל לאדם להשליך יהבו עליה . כמו שאני נוהג לומר לעתים מזומנות; חביבות האשליות.
כאשר חולפת הסכנה ונח לאדם, או אז טיבו הוא שיחזור לסורו. כמאמר הפסוק (וישמן ישורון ויבעט)
הנס לדעתי בהיותו אל – טבעי ונוגד את חוקי הטבע, מדהים ומזעזע. ולפיכך ערכו עולה בעיניי העם ומיישב דעתו דווקא בעת רגיעה. ולפיכך נדמה לי שהשימוש בו נעשה דווקא בעיתות משבר מקומות בהם חש הנביא בהתרופפות מה באמונה השוררת בעם.
מעניין מה דעתם של הקוראים לעניין סוגיה זו ואוסיף עליה שאלה נוספת:
נאמר: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מוחלין לו"
וכי נראה לכם הגיוני שאדם יאמר דבר כזה היום אחטא ומחר אשוב? הרי לא מתקבל על הדעת שהחטאים והתשובה אפשר להם שיהיו מתוכננים על ידי האדם. איזה רעיון עולה בדעתכם כתשובה או כפירוש למשפט זה?
היבט מדרשי
וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל (יב א ב)
שואל המדרש:
(למה כפל הדבור? אלא אחד) דבור של משה (ואחד) דבור של ישראל (ללמדך ש) שליח נאה לשולחו, שלא היה (משה) משנה משליחותו (לקח טוב)
ואם נקבה תלד (יב ה)
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי, בא זכר בעולם בא ככרו (פרנסתו) בידו וכו' (באה) נקבה אין אמה כלום. נקבה (נוטריקון) נקיה (בלא כלום, כמו פלוני יצא נקי מנכסיו) עד דאמרה (שמתפללת ומבקשת על ) מזוני, לא יהבי לה (אין נתן לה) דכתיב: "נקבה שכרך עלי ואתנה (בראשית ל כ"ח)
מחשבות חז"ל...
אדם כי יהיה באור בשרו. (יג ב) וכי מה ענין צרעת אצל יולדת "(שנסמכו זה לזה? אלא) אמר רבי חנינא הצרעת אינה באה אלא מדמים מכערין. כל אשה שאינה משמרת נדתה (הלכות נידה) כראוי גורמת שילקו בניה בצרעת.
אמר רבי שמואל, מפני מה דמיה של אשה משנין עליה? מפני שהיא אוהבת לאכילת ירקות, והירקות משנין את הדם.
פרשת מצורע
מדרש ויקרא רבה טז א
"זאת תהיה תורת המצורע" הדע הוא דכתיב (משלי ו טז): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו" ... ואלו הן "עיניים רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי. לב חורש מחשבות און. רגלים ממהרות לרוץ לרעה. יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים., ואמר ר' יוחנן: וכולהו לקו בצרעת.
שוב הסכמה המוכרת לנו
הפסוק / המובאות לפי עניות דעתו של הדרשן/ ולבסוף המסקנה או העובדה.
המדרש רואה כתורת המצורע בפרטים העלולים להביא לנפילה אל מחלה זאת ומעניין שכולם מתנהלים במישור המוסרי שבין אדם לחברו ולא בין האדם למקום. דהיינו הפן החברתי הוא ערך מקודש עד כדי כך ששבירתו בערכיו המוסריים עלול להביא לפגע נוראי כמו פגע הצרעת.
במיוחד התרכזו חז"ל בהוצאת שם רע לשון הרע כמקרה הנפוץ ביותר לזמן את פגע הצרעת וכך ישנם במקורות מדרשים יפים הנה:
ערכין טו ע"ב
ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר (תהילים יב ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו – מי אדון לנו" ואמר ר' יוסי כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו ... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע" זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.
משה שעומד לפני הקב"ה המזמן אותו לקראת השליחות הגורלית אומר
"ואם לא יאמינו לי? "
הדרשנים תפסו משפט זה להצדקת נגע הצרעת שלקה בו משה כדרך לאימות שליחתו
"ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג"
על כך דורש הדרשן במדרש רבה ז' ה'
" ועל האומר דבר לחברו שאינו בו, זה משה בשעה שאמר לו האלוהים שילך אצל ישראל אמר לו: ריבוני, והרי אינן מאמינים אותי שנאמר (שמות ד' א') "והן לא יאמינו לי" אמר לו האלוהים הא משה, כבר את יודע שאינן מאמינים אותך? מאמינין בני מאמינין הן! אמרת לי: "והן לא יאמינו לי" - הבא ידך בחיקך"
מיד – ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג."
ועוד מדרש יפה מויקרא רבה טז ב בתרגומו מארמית:
"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב (תהילים לד, יג,) "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: מי רוצה לקנות סם חיים? מתנות כהונה: דוחקים עליו הבריות לקנות ממנו. ר' ינאי היה יושב ועוסק במקרא בטרקלין שלו שמע מכריז: מי רוצה סם חיים? אמר לו בוא ועלה אלי כאן ומכור לי. אמר לו הרוכל לא אתה זקוק לו ולא שכמותך. הפציר בו. עלה הרוכל אצל ר' ינאי. הוציא לו ספר תהילים הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים ... מה כתוב אחריו? נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב... אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו: " מי האיש החפץ חיים וכו" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע המוציע שם רע.
שלושת הפסוקים הסובבים במדרש הם (תה' לד יג ט"ו)
מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו
ר ינאי חשב שרק מי שמקיים את סור מרע ועשה טוב הוא שמגיע אל האושר הנכסף. כפי שמתואר בפסוק יג
אלא שבא הרוכל והסביר לו שמספיק ויקיים את "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וכבר הוא מגיע לאושר הנכסף (החפץ חיים אהב ימים לראות טוב)
והשאלה הנשאלת לקוראים מה דעתכם האמנם?
האמנם שמירת הלשון (החיים והמוות ביד הלשון)
שקולה כנגד הערכים האחרים? האם שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו תמיד בכל מקרה?
הפטרת מצורע מלכים ב ז (ג- כ)
הקשר הברור בין הפרשה להפטרה הוא עניין הצרעת. בפרשה אנו שומעים על ההלכה. כיצד צריך לנהוג במקרה צרעת, ואלו כאן אנו שומעים על מקרה שקרה שיש בו כדי לשפוך אור על אותה הלכה ולהראות כיצד נהגו הלכה למעשה במקרה של צרעת.
בפרשה קראנו שמי שחלה בצרעת "מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג מו) ובהפטרה "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער"
המצורעים האלו יושבים פתח השער כלומר מחוץ למחנה בדיוק כמו שההלכה קובעת.
וכאן מתחיל סיפור הארבעה. ידוע שהרעב כבד בעיר [(מלכים ב ו כח-כט) "האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר , ונבשל את בני ונאכלהו"]
הארבעה מתייעצים בינים לבין עצמם ומגיעים למסקנה שעדיף לעקור ממקומם אל מחנה ארם.
אך שימו לב למשפט: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם" כלומר כשהרעב עומד להמית, כבר אין שיקולי ההלכה תופסים! אדם נלחם על חיו ואפילו האופציה של כניסה לעיר תקפה בעיניו.
מכאן מתגלגל הסיפור הארבעה מגיעים למחנה ארם הארמים בורחים הארבעה אוכלים ושותים ואפילו נותנים ידם בביזה.
יש משפט אחד במעשיהם האנוכיים הניתן לפירוש לכאן ולכאן והוא : "... ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון ועתה לכו ונבאה והגידה בית המלך" ואמנם כך הם עושים.
רש"י רואה בפסוק זה המשך למעשיהם האנוכיים "מתחיבין אנו למלכות" כלומר אם נחכה עד הבוקר יודע למלך ע"י אחרים ונהיה אשמים.
המלבי"ם רואה בקריאה זו מעין עת רצון התפקחות לרגע. "לא כן אנו עושים" לא העוון והעונש מצד המלכות מרתיע אותם אלא העוון המוסרי ועונש משמים אם לא יודיעו על המצאות המזון לאחיהם.
ואני אומר: והרי לא חטאו! הם נשארו מחוץ לעיר הלכו כדי להחיות את נפשם ומורא שמים כן נפל עליהם ולו רק בשל הצו המוסרי אנושי להחיות עם שהגיע אל חרפת רעב. לכן פירוש המלבי"ם נראה לי נכון יותר ומתאים יותר גם להבנת המסר (אם קיים) בסיפור הזה.
והשאלה לקוראים היא: אנשים במצב ירוד שכזה (מצורעים) מנודים אל מחוץ לעיר רוצים להחיות את נפשם
מסתכנים בנפשם בהולכם אל מחנה ארם (יודעים כי אפשר ויהרגו) האם קיימת לדעתכם מחויבות מוסרית מבחינתם לדאוג גם לכלל?
היבט מדרשי
מדרש יפה המשחק עם מלות השם מצורע הנה:
זאת תהיה תורת המצרע (יד ב)
(למה נקרא "מצורע") אמר רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו וכו' והיינו דרבי שמעון בן לוי דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע"? – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין ט"ו).
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (פסוק ג) השאלה מפני מה צריך הכהן לצאת אל המצרע? אלא ש "כך היתה דרכו של כהן גדול, יושב על הפתח בהיכל ה' ובעלי נגעים וזבים ומצרעים שולחין (שלוחים) אליו והוא יוצא אליהם, מפני שעליו להטריח את עצמו במראות נגעים (ולמה הטריחוהו?) לפי שהוא נזון (מתפרנס)מישראל בארבעה ועשרים מתנות (כהנה) וכך אומר המשל: מי שאכל בקדרה ילקה בה, (וזה)שנאמר "ויצא הכהן אל מוץ למחנה".
כלומר זו תמורה וזו עבודה.
מדברי חכמים ערוץ מאיר
תזריע מצורע
הרב שרקי:
לידה הדבר השמח ביותר בחיי אדם. אנו יודעים שיש טומאה אחרי לידה. אנו מפרשים טומאה כמוות וטהורה זה חיים. ואנו לכאורה מפרשים לידה שכולה חיים. אז איך הדברים מתיישבים?
זה מה שמראה את הנפלא שבלידה כשאנו שומעים לידה אנו רואים את העתיד מתהלך לפנינו ממש. יש כאן מעין ריבוי של החיים. כאשר החיים האלו עוזבים אותה, העתיד מפסיק להיות אצלה הוא נמצא עכשיו מחוץ לה תינוק במיטה, והיא שייכת עכשיו במידה מסוימת לעבר. החיים עזבו אותה. כלומר יש כאן משום משבר אצל האישה. קודם החיים היו בטבורה היא היתה מרכז העולם ואלו עתה הם עזבו אותה. היא שייכת עכשיו לעבר.
כלומר אצל האישה יש מעין דמוי מוות קטן . לכן חז"ל אומרים גם שהיא צריכה להביא חטאת. היא נשבעת שלא תצטרך עוד לבעלה. דווקא הצלחת מאוויה מביאים אותה למעין דיכאון. היא לא נזקקת כל כך לבעלה. האישה באה לבית המקדש מביאה קורבן חטאת מביאה עולה. מודה לקב"ה על מה שעברה ואלו הגבר שהיה הגורם עומד בצד יש פה משום הפליה לטובת האישה. לא נותנים לו הזדמנות להיכנס אל הקודש בעקבות הלידה.
אם נתבונן בספר בראשית נראה שהאדם הוא שגורש מגן עדן ולא האישה . כלומר לאישה יש את הזרימה של העולם הזה יש בה את כח הבריאה. לכן היא נמצאת גם במעגל עליון יותר.
מצורע נגעי עור
מה הקשר בין עוון וחטא לפצעים על העור לצרעת למשל.
היהדות מדברת על אחדות האדם גופו, נשמתו, נפשו, רוחו, הם בעצם הוויה אחת. אם יש לאדם איזה קושי במגע עם העולם החיצון זה מראה שאדם נגוע במערכת היחסים שלו עם העולם החיצון בעיה בגוף שלו עם העולם החיצון. זה יכול להיות גם לשון הרע או ישות גדולה ממנו. כשעוזיהו המלך נכנס לקודש כדי לשמש ככהן גדול . אמרו לו רגע, זה לא שלך אתה מלך ולא כהן. בכל זאת הוא נכנס ואז דבקה בו הצרעת. הצרעת זרחה במצחו. הדבר הזה בא לומר כאשר אתה נפגש במשהו שהוא מעבר ליכולת ההכלה שלך יש איזה מגע בשטח הפנים של המגע שלך עם החוץ כמו צרעת כמו פצעים כמו פריחה בעור וכו.
ובכל זאת איך זה קורה שאדם מדבר לשון הרע ומקבל את הפצע הזה?
כנראה בימי קדם כאשר האלוהות היתה קרובה לאדם היה קשר ישיר בין החומר לרוח . למשל למה התורה מדגישה שאמותינו היו יפות ? כי נראה שהתורה רוצה להדגיש שהיו גם צדיקות באמת. כלומר מי שיפה מבפנים כלומר מבחינה מוסרית העובדה הזאת חייבת לבוא גם לידי ביטוי חיצוני היינו ביופי חיצוני.
היום אנחנו נמצאים בעולם, שהדברים האלו לא מקבילים בהכרח, כי אנחנו במעין נגזרת של עולם האמת אולי נגזרת של הנגזרת של עולם האמת.
אגב יש היום הרבה מחלות עור אחרות, אך הצרעת התנ"כית בעצם נעלמה מן העולם.
איך התורה מתארת את הנגעים?
אם נשים לב התורה מתארת את הנגעים באופן הדרגתי. כמו למשל שרוצים לספר לנו על ההדרגה בהתדרדרות המוסרית של האדם.
בהתחלה מתחילים בזה שהאדם אדם, והנגע הוא משני. "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" לאחר מכן כתוב " נגע צרעת כי יהיה באדם" כלומר המרכז הופך להיות הנגע והאדם הופך להיות משני. האדם הוא הנשא של הצרעת אם נמשיך, אחר כך ,שני מקרים המחיה השחין שנרפא מהצרעת נראה שהשם אדם כלל לא מופיע. גם הצבע משתנה; הצבע נהיה לבן או לבן אדמדם. כל זה כאשר מדובר באדם ודמיונו. אך כאשר אתה מגיע לאינטלקט - לשכל, אז מדובר כבר על נתק. כלומר האדם מנותק מן האמת ואז יש לך בהתחלה איש או אישה, אישה ואיש, ואחר כך איש. הוא איבד את החלק החוויתי שלו. עד כדי כך שלבסוף הצרעת מגיעה גם אל הבגדים. התורה אומרת נגע צרעת הוא בגבחתו או בפדחתו כלומר מתייחסים לבגד כאילו הוא ראש של בן אדם, חלק מגוף האדם, מהמוח שלו. זה מראה שאדם איבד את האישיות שלו והוא הופך בעצם לאובייקט בלבד.
תהליך הריפוי
גם בשעיר המשתלח וגם בפרה אדומה קשה להבין את תהליך הריפוי. אתה צריך גם להיטהר מהטומאה שדבקה בך וגם לכפר על עוונותיך. כנראה שהתורה רצתה לגרום לזעזוע שהנפש באה במגע עם בעל החיים השחוט וזה מזכיר לאדם מי הוא בעצם. הוא אפס הוא לא יותר מציפור שחוטה. הוא יכול להיות אמנם ארז אבל גם תולעת. מין קטן כזה.
על התשובה התורה נתנה כבר תשובה
כאן היא נותנת את התשובה על הכפרה. התשובה ניתנה כבר בפרשת החטאת שאדם צריך לעשות וידוי. וכאן מדובר על הכפרה. זה איזה תיקון שהאדם צריך לעשות על פגיעה בקוסמוס. לעשות איזון קוסמולוגי.
הסמלים הם חלק חשוב מהנפש אם אתה מסלק את הסמלים אתה עלול לפגוע באישיות. כדי להגיע לרוח אתה חייב לעבור דרך הבשר.
דווקא ההתעלמות מנידה ומדברים אינטימיים זה סרוס של ידע האדם בחיי אישות וזוגיות טובה. התורה לא מעלימה דברים ולא מצניעה דברים היא אומרת את שצריך לומר בפרטים כדי להתוות לאדם דרך חיים נכונה. הטומאה מסמלת מוות הטהורה מסמלת חיים. היהדות בניגוד לדתות אחרות מקדשת את החיים ולא את המוות לכן היא יורדת לפרטים הקטנים כדי להעלות את החיים על הדרך הנכונה לקדש את החיים.
