בימים טרופים אלו של משבר הקורנה, שבתי לקרוא בספר השירים הקסום והמעשע של אהוד נוה –"קפה וקראוסון" שיצא לאור השנה.
ספר השירים הזה נוגע בכל הוויתו בפאריז החושנית. זו שאולי כבר איננה ופגה ושייכת יותר לתקופה של שנות השישים והשבעים שבה למונחים נכבדים כמו –"מדאם ",ומסיה-היו משמעויות של יחס, הדדיות, ובצידם גם שעשוע אוורירי וכבוד.
והנה לפנינו בשלל שירים זה אותה אווירה ממש-בשפה, בריחות, במאניירות, ובמראות.
בּוֹקְרוֹ שֶׁל הַיּוֹם נָאֶה בְּפָּרִיז
הָעוֹלָם מִסָּבִיב יָפֶה וְעַלִּיז
בְּקָפֶה בַּפִּנָּה תֵּשֵׁב הַמָּדָאם
בְּיָדָהּ סֵפֶל קָפֶה וְהוּא חַם
בְּיָדָהּ הַשְּׁנִיָּה נוֹגֶסֶת בּוֹן בּוֹן
מִזֶּה גָּדוֹל וְטָעִים הַקְּרוּאָסוֹן
מוּלָהּ עֶלֶם צָעִיר יוֹשֵׁב וּמַבִּיט
אֶת עֵינָיו מִמֶּנָּה אֵינֶנּוּ מַשְׁמִיט
(השיר-קפה וקרוואסון)
תיאור צבעוני, פשוט וחי של אישה מבוגרת, חסרת מבוכה, ישירה הנותנת עינה התאוותנית בבחור צעיר שעליו היא עוגבת.
הזיקה של מגוון השירים בספר היא אחידה.
המדאם-קרי, האישה המבוגרת, היא פאריז עצמה. זו הויטאלית והמחייה שאת שוכניה ובאיה, היא יכולה ומסוגלת בדרכה, לזלול בתאווה אליה.
אבל זו אינה תאווה חסרת מעצורים.
יש בה אלמנטים ברורים של אהבה ונתינה לשמה. של שעשוע ועוד.
כל זאת על מנת להראות את הצד היפה של החושניות בחיים, לא של חומרנות גסה, אלא של הנאה קלילה למול נופיה מלאי הקסם.
אלמנט בולט נוסף בשירים הוא הפשטות.
אבל אין זו פשטות מרומזת, אירונית או מנוכרת.
זוהי פשטות של טעם אווירירי. נגיעה עכשווית בחיים. מהות בלתי אמצעית אליהם.
הַיּוֹם בּוֹן בּוֹן כָּאן בַּסוֹרְבּוֹן
פָּגְשָׁה סְטוּדֶנְט אֶחָד גָּאוֹן
עוֹרֵר אֶצְלָהּ מִין תֵּאָבוֹן
אוּלַי תַּזְמִין הוּא לְמָלוֹן
יְשׂוֹחֲחוּ עַל הָא וְדָּא
מָה עוֹד יִקְרֶה פֹּה לֵךְ תֵּדַע
צָרְפָתִיָּה הִיא מְאַהֶבֶת
צָעִיר יָפֶה מְאֹד אוֹהֶבֶת
חֲצוּפָה מָּאדָאם לֹא הִסְּסָה
( מהשיר-סיפוק ודי)
בצידה של מדאם זו נמצא גם אחד, מיסיה וידר. טיפוס משעשע, אך חלוש. אמן ומשורר שלא ברור בדיוק אם הוא בעלה, ידידה, מאהבה הקבוע או כל אלו גם יחד.
מִיסְּיֶיה וִידֶר זֶה הַמְּשׁוֹרֵר, מְעַט חָשַׁק לְהִתְבַּדֵּר
אוּלַי מָאדָּאם יִקַּח לַבָּר, פְּנִינֵי אוֹהֵב שָׁם לָהּ יֹאמַר
נֶחְמָדָה מָאדָּאם וִידֶר, רַק אוֹהֶבֶת לְטַרְטֵר
לְכָל עִנְיָן דּוֹחֶפֶת אַף, אֲפִלּוּ אִם מִזְּמַן חָלַף
לַמִיסְּיֶיה הִיא מְנַדְנֶדֶת, כָּל דָּבָר זֹאת מְדַקְדֶּקֶת
כָּל עִנְיָן שֶׁרַק אֶפְשָׁר, הַיּוֹם שְׂמֵחָה תֵּצֵא לַבָּר
) מתוך השיר מיסיה בבר)
וידר זה מייצג באירוניה עדינה ולא פוגענית כלל את הצד "הרוחני" של פאריז .
זה שעניינו גם ובין השאר-שירה ואמנות לסוגיה.
המדאם, קרי פאריז, משתעשעת בו, שולטת בו. מוליכה אותו בנבכי אישיותה הקלילה, והעוגבנית ,והוא בדרכו שלו כרוך אליה מאוד.
בסיכומו של דבר-קפה וקראוסון הוא ספר שירה עם ארומה טעימה של עוד.
הוא גובר על הדקדנטיות של עיר האורות הגדולה יוצק ויוצר קרבה לקוראיו, במראות, בריחות, הטעמים, והנגיעה הבלתי אמצעית , של העיר הגדולה פאריז ועוטף את הכל –בשפה בלתי אמצעית, ישירה, משעשעת, הנותנת טעם יפה
מאוד לסוגה של שירה ישירה, אוהבת חיים ושמחה במובן הכי טוב של המילה.
